משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

סל כביסה, סל כביסה פשוט, גם הכובסת הצעירה ביותר תצליח בנקל לטלטלו עד גדת הנהר; ופתק, פתק קמוט נלווה, קרוב לוודאי ששרבטה אותו יד נחפזת, באותיות שצורתן המונית וגסה:  

"עזרו נא אנשים טובים לנפש אומללה זו ואלוהים ישיב לכם כגמולכם."

בתוך הסל צנופה בריה אחת. בינה לבין העולם מפרידה שכמיית חאקי דקה ומזוהמת, ותחתיה – זוג ידיים, זוג רגליים, וככל שהספקנו להבחין – גם כל שאר האיברים להם נזקקת אישה. 

נתקלנו בה מתוך מקריות גמורה, שהרי כל נקודה על גב המישורים הגדולים זהה כמעט לחלוטין לכל נקודה אפשרית אחרת. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת, צעדנו שקטים. האוויר שנשמנו היה עכרורי וכבד בשל סתיו יגע שנתמשך יתר על המידה. האור הצהוב רק החל להאפיר בקצותיו, נעשה הססני במידת-מה. חום היום הלך ואיבד את לפיתתו הבוטחת בציצית ראשנו.

מצאנו אותה באקראי, כשחיפשנו מיטה הגונה להעביר בה את הלילה - לא, אין אנו מתגוננים בשום אופן, ובכל זאת - אולי לא באקראי, כה עזובה לנפשה. היא סובבה ראשה ומבטה תבע את מבטנו. ראינו אותה כפי שהיא באמת - צפה ושוקעת, נוכחת ונמחקת בו בזמן. ואנחנו, מה ידענו. עד שנעתרנו כבר נלכדנו בין קרסי ריסיה השחורים.

באין מילים, ביקשה מאיתנו להיות לה לעור שני. היא לא ידעה שאסור לבקש, לא באופן הזה, לא מבלי להציע דבר בתמורה. הטוהר זב מעיניה כמו מוגלה מפצע פתוח. במובנים הידועים היא הייתה פצע פתוח על לוח ליבנו, רק מפני שהיינו גברים והיא הייתה אישה.

העמסנו אותה על גבנו, עניין של מה בכך עבור גברים חסונים כמונו. היינו בדרכנו אל העיר הגדולה, אל תהילת עולם. והיא - היא לא יכלה ללכת, או לא אבתה ללכת. אולי מעולם לא למדה כיצד. אולי שכחה. בכל אופן, ברגליה לא השתמשה כלל, בידיה השתמשה פחות מדי, ובעיניה – הרבה יותר מדי. 

הפונדקית הביטה בה בעיניים צרות. "וזאת מה?" 

"אחותנו היא," המתקנו.

הפונדקית נפנתה מאיתנו בחוסר עניין, מועידה פניה לדלל עוד את סיר המרק הגדול. רטט הליכתה מזעזע את אחוריה הבשרניים, כלואים לנצח תחת בד העונשין של שמלתה השחורה האטומה. לו היינו פחות עדינים, יכולנו להצביע על המקום המדויק בו נבלעו בגדיה התחתונים לתוך חריץ ישבנה הדשן. התחלחלנו. לזו איברים ואף לזו איברים, ואיברי שתיהן כאחת נקבצים תחת המתיקות השורפת - אישה.  

אחד מאיתנו החליק שטרות נסתרים אל כיסו של בעל הבית, בתנועה שכולה הבטחה לעוד. הוא הבין. לרגע התנודד, שיכור מחמדנות, אך מייד גבו התיישר ואותה הבעה סתמית, מנומנמת למחצה, שבה וכבשה את פניו. 

רחצנו אותה באמבט, בחדר שהיה נטול קישוטים כקסרקטין. גופה לא פרט בפנינו גילויים של הנאה או סבל, כאילו גוף אחר הוא שטובל במים החמימים, לתוכם נסכנו, ברגע של חולשה, טיפות אחדות של שמן ורדים שמצאנו במגרת השידה. גם עתה, כשרזי גופה פרושים וגלויים לעינינו, עדיין לא פענחנו הכל. הנוכחות המצומצמת שהואילה להסגיר חשפה רק חלק קטן מאותה מניפת אפשרויות מרהיבה שהייתה היא. הנחנו אותה על המיטה, יבשנו את עורה טפח אחר טפח, תמימים כמגבת. 

לאור נרות, טללים התערפלו על עורה הלבן, משיחות שיערה האדמוני נפתלו על כסות המיטה הירוקה.  האוויר בחדר היה דחוס כאנחה. היא הייתה מושלמת, לא הייתה מוכנה ממנה. מכאן אין דרך חזרה, כבר נטמנו בה זרעי הערצתנו ובוגדנותנו, משולבים זה בזה לבלתי הפרד.

טיפין טיפין, גברים החלו להגיע. בלאט ניתב אותם הפונדקי אל חדרנו. בזה אחר זה נקשו חרש על דלתנו, כובעם בידיהם, שפמם רוטט בציפייה. קודרים התיישבנו בפינת החדר על כסאות שהכנו מבעוד מועד.  

"רק בנוכחותנו", הפצרנו בבאים, "כך היא רגילה," הסברנו. הם משכו כתפיים, מבטם כבר תועה אל המיטה הרחבה, אובד בנקיקים המהבילים של  גופה. ראשנו סב הצידה בכאב. כבר הכרנו בה את מי שהיא עתידה להיות. הם, שהיו סוחרים בני סוחרים, שלשלו לידינו  ללא מקח את הסכום המופרז שתבענו. חלקם, זמנם בידם, הסירו את בגדיהם והניחו אותם מסודרים למשעי על השידה. חלקם בעטו נעליהם, סילקו מכנסיהם, וזינקו עליה זקורי תחתונים. אחרים, בהולים, הסתפקו בהתרת חגורה ונדחקו אליה כמו גורים רעבים. ישבנו זעופים אצל החלון היחיד שבחדר. מילה אחת לא הושמעה. לאות משונה הספיגה את איברינו, נכספנו אליה כפי שלא נכספנו אל שום אישה מעולם. נכספנו אליה דרך שיירת הגברים האחרים, דרך מה שבקע מתוכם ולא מתוכנו. דמומים המתנו, קודרים כאריות. לו אך צעקה, היינו מזנקים כאיש אחד, כותשים את עצמותיו של המסכן לעפר בין אצבעותינו; היא לא פצתה פה.   

בבוקר שוב עמסנו אותה על כתפנו האחת,  נשימתה החנוקה התערבבה בנשיפותינו המאומצות, כמו הבשלנו באותה רחם ועתה אנו נכונים לעזוב כאיש אחד. חשנו כהוגן את משקל גופה ממוסמר אלינו לבלי יכולת להפריד, ואת כובד כיסינו המלאים שהכריעו אותנו אף יותר.

בקשנו את מבטה, אך עפעפיה כבדו, וילון ריסיה חיפה על הכל במסך אופל סמיך. ככל שחלפו השעות נמצא שמשאנו הכביד כפליים, כי גם גופנו התרוקן לאיטו אל אותו איבר שהתנפח והתקשה בין רגלינו. לא, לא יכולנו לעשות דבר בנוגע לכך. רגלינו הוליכו אותנו לאן שהוליכו, ואנו נגררנו לאן שנגררנו, מעורפלים, חסרי סקרנות, נטולי יכולת דיבור. מרחוב לרחוב, מרובע לרובע. המקומות חזרו על עצמם, הזמן התווה סביבנו לולאות עצלות. בנתיב הסתלקותנו נערמו מאחורינו מפתחי פונדקים, סירי מרק מפוחמים, לילות נטולי שינה, שובע גברי זחוח ושקט, שטרות שהחליפו ידיים ללא קול.   

הגענו כמעט עד קצה עצמנו, עדיין נושאים את איבריה בדממה מעונה, מעורבים באיברינו. מתי גידלנו רכויות שכאלה, המתיקות הבלתי נסבלת של הנקבים הפעורים, מפרכסים כפיות דגים; הגעגועים; הכמיהה הבלתי נגמרת הזאת להתמלא, להתמלא, להתמלא. 

העיר הגדולה איבדה את כוחה עלינו. צבעיה דהו כל כך. שוב לא קסמו לנו לא תבונתו של האל ולא בינת האדם. נרגנים ותוססים כרקב חגנו אבודים ברחובות. לבסוף קמנו והסתלקנו משם, כיסינו כבדים ללא נשוא. היינו נחושים לקנות בכספנו שטח אדמה צחיח ונקי, מתוח כסדין מאופק אל אופק. עובדי אדמה, זה יהיה ייעודנו החדש. בידינו החזקות נאלץ את האדמה לפעור עצמה עבורנו, להעניק לנו את כולה. אהבנו לדמיין אותנו תחת טיפותיו הכבדות, הגולמניות, של הגשם הראשון, רוקדים וצוחקים, נושמים לתוכנו את ניחוח זיעתה החריף של אדמתנו. שנה אחר שנה, ככל שנוכל.

קנינו עבורה סל כביסה פשוט, מהסוג שאימנו הטובה נהגה לטלטל אל הנהר. ועוד קנינו שכמיית צמר אדומה, חדשה. דבר לא חסכנו ממנה. הנחנו אותה צנופה כצרור על סף פונדק. שרבטנו מילים מהירות, סתומות, על פיסת נייר מקומט. הרי מישהו יעצור שם, מישהו מוכרח לעצור.