הצילום הזה מהלך עליי קסם מאז ראיתיו לראשונה, בספרו של גיא רז 'צלמי הארץ'. זהו תצלומה של החלוצה המתה שושנה בוגין (או שושנה בוגן, במקורות אחדים), שהתאבדה בבן-שמן על רקע אהבה נכזבת, כך נכתב בספר, בשנת 1918. הייתה בת 21 במותה. הצילום עצמו התבצע בבית החולים ביפו, כנראה בידי צלם מקומי שאינו חתום על העבודה, אך על סמך צילומים נוספים מאותה הסידרה, אותם אביא בהמשך, גיא רז מעלה את הסברה שהצלם הוא נוצרי, או לפחות מי שמכיר היטב את המסורת הנוצרית האמנותית של תיאורי אבל טקסיים.
אני מנסה לפענח את סוד קיסמו האפל של התצלום הזה. היסוד המיתי-פגאני בולט לעין. הנערה השרועה נדמית כישנה בלב יער; אולי נתונה תחת כישוף כלשהו ותיכף תתעורר. היא לבושה בבגד לבן בתולי, ספק בגד כלולות ספק גלימת מוות; היא מכוסה בענפי אקליפטוס, אלמנט מקומי מאד, ומאידך מעשה הכיסוי של נערה בענפים הוא זר ומוזר. פתאום היא נראית יותר ויותר כקרבן-בתולים המוקרב על מזבח בטקס קדום, אכזר (האם הצלם מציע, על רקע העמדה זו, פרשנות אישית חתרנית למעשה החלוצי?). הרקע האחורי של הצילום מוחשך ומאיים, וברקע הקידמי פיסת קרקע חשופה ולא יותר. מבחינת הפרופורציות של הצילום, הנערה ממלאת את התמונה כפי שגוויה ממלאת קבר. כפות רגליה הגלויות רק מגבירות את אי-השקט, את תחושת הפגיעות, אך על פניה כבר נסוכה הבעת שלווה עילאית.
היער, סימבול מוכר של תת-הכרה - הוא אתר התרחשות האהוב על מספרי סיפורים. אפלולי ומיסתורי, היער הוא מקום של סכנה אך גם של הזדמנות. היער מקושר לארכיטיפ "האם הגדולה" - חסר צורה מוגדרת, מקום פרא המצוי מחוץ לשליטתה של התרבות, מחוץ לסדר הטוב. נערה המטיילת לבדה ביער הינה, מטבע הדברים, מאויימת על ידי סכנות רבות, אך באמצעות תושיה ואומץ לב היא יכולה להתגבר על הקשיים כולם ולצאת מהיער כשידה על העליונה. היער הוא אתר מושלם לחוות תהליכי חניכה/לידה מחודשת/הארה. בסיפורים שליקטו האחים גרים היער הוא זירת התרחשות חשובה, כך גם בסיפורי-עם סלאביים; במיתולוגיה הנורדית היקום מתואר כעץ ענקי והעולמות השונים מפוזרים בין ענפיו, שורשיו, גזעו וצמרותיו. מיתולוגיה זו סיפקה השראה למלחין ריכארד ואגנר, שחיבר מיקבץ של ארבע אופרות המרכיבות את היצירה 'טבעת הניבלונגים'. המוסיקה הרומנטית שכתב וגנר - סוערת, עתירת רגש, ייצרית - נסמכה על הסיפורים הקדומים הללו, השונים ברוחם מהתרבות הפרוטסנטנית שגזרה על עצמה איפוק חמור ומשמעת נוקשה. מייד אחזור למיתולוגיה הזו, אך לפני כן שני הצילומים האחרים-
צילום נוסף של שושנה בוגין ז"ל מציג אותה שכובה, מוקפת בחברותיה. ובצילום נוסף באותה רוח, נראית חלוצה אחרת, רחל יצקר, גם היא בת 21. נפטרה באותה שנה ממחלת הטיפוס.
אם נשווה בין שני הצילומים האחרונים, ניווכח מייד שהם מאד דומים זה לזה. בשני הצילומים ישנה הילה של קדושה, של רוחניות שכמעט אפשר למשש - הבעת הצער, כיסויי הראש (חלק מהמטפחות נקשרות כמו במז' אירופה, וחלקן כדרך הערביות המקומיות). הנשים כורעות ליד גוויית חברתן בתנוחה המזכירה את ה'פייטה' - אם האלוהים המקוננת על בנה.
ובכל זאת, הבדל בולט אחד בין הצילומים -
שושנה בוגין מכוסה בהרבה יותר ענפי אקליפטוס ביחס לרחל יצקר.
האם ההבדל הזה מיקרי?
לא.
בספרה של גבריאלה אביגור-רותם, 'אדום עתיק', מוזכר הצילום של שושנה בוגין.
אסתי אדיבי-שושן, שסקרה את סיפרה של אביגור-רותם עבור 'הארץ', מסבירה את תפקידו של הצילום הזה בעלילת הספר -
"דרך נוספת למימוש המפגש בין עבר להווה ובין מתים לחיים היא הצילום (...) תפקיד חשוב יש לתצלומה של חיה-שושנה בוגן: "צעירה עצומת עיניים שוכבת על אלונקה מכוסה בסדין שעליו זר רפוי של ענפי אקליפטוס, וסביבה (...) חלוצות במטפחות לבנות". תצלום זה יוצר אנלוגיה בין שתי נשים בעלות שם (אירוני) משותף - חיה-שושנה, צעירות, הרות, שאינן יכולות להכיל את מצוקת נשיותן ובוחרות לשים קץ לחייהן. האחת דמות היסטורית, עלומה, בת העלייה השנייה, והאחרת, דמות בדיונית, הנוכחת-הנעדרת בסיפור משפחתה. הזדהותה הקיומית-העקרונית של חיה'לה המאוחרת עם חיה המוקדמת מתממשת אף היא במרחב התצלומי; באחת מעבודותיה, הנחשפת רק לאחר התאבדותה, היא מעצבת את חייה ועולמה כפוטומונטאז' לתצלומה של חיה בוגן: "חיה'לה הדביקה את הפנים שלה על פני ההרה המתה". (...) תצלומיה המדובבים של חיה'לה, המבטאים מצוקה נשית אישית וקולקטיווית, הם התשליל, צד החושך, של הסיפור הציוני המואר, המוכר, הגברי וההגמוני."
אם כן, נפתרה התעלומה. שושנה-המתאבדת-בוגין הייתה בהריון (פשוט אי אפשר שלא להיזכר בשורות של יהונתן גפן, "ג'ינג'י, אני בהריון"/גלוית שנה טובה משוש המתאבדת, כך נקרא השיר). מבט מדוקדק יותר אל עבר ענפי האקליפטוס חושף קו מיתאר עגלגל, בולט. אין ספק, יש שם בליטה, ממש מתחת לחזה.
האם חברותיה של המנוחה הן שביקשו להסתיר את חרפתה ? האם הצלם נרתע מהגופניות המפורשת מדי של אישה הרה לא נשואה, שלקחה את חייה במו ידיה? בשום מקום לא נאמר כיצד התאבדה בוגין. אני מניחה שהתשובות כולן
מצויות בחוברת המסקרנת הזו, שלצערי אינה זמינה לרכישה.
בחזרה לאופרות של ואגנר - ב'ואלקירות', תיכף אחרי הדהרה המפורסמת, גם זיגלינדה רוצה למות. היא רוצה למות כדי שתוכל להתאחד עם אהובה המת, זיגמונד, והיא שרה כמעט עד כלות את געגועיה אליו. אולם ברגע אחד משתנה הכל - ברונהילדה הואלקירה מגלה לזיגלינדה שהיא הרה, ומצווה עליה - חיי! מרגע זה תחושת האימהות המתממשת מעניקה לזיגלינדה כוחות, ומטרה, והיא כבר לא מבקשת לשלוח יד בנפשה. בכל זאת, פטור בלא-כלום אי אפשר - ברגע שהתינוק נולד ותפקידה כנשאית-חיים מסתיים - זיגלינדה מתה במהלך משכב הלידה.
אולי המשיכה שלי אל הצילום הזה נובעת מהיותו ארספואטי במובהק. כל צילום המנציח מוות הוא ארס-פואטי במידה רבה. רגע הצילום חולף, אבל הוקפא לנצח בזמן - הרי זה מוות סימבולי.
רולן בארת ב'מחשבות על צילום' -
"בצילום הקפאת הזמן מקבלת צורה נפרזת, מפלצתית: הזמן נאטם (כאן הקשר ל"תמונה החיה", שהאב-טיפוס המיתי שלה הוא תרדמת היפהפיה הנרדמת)."
...חזרה למחסן הפסנתרים של מירי שחם
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: