משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

חומרים ושיטות

 המעשה עצמו פשוט עד כדי כך: בחרי צילום אחד שלך מתוך אלבום תמונות ישן. העניקי עדיפות לתצלום בו את נראית מחבקת M-16 או גזע אקליפטוס (זיעת האקליפטוס קרירה ודביקה בכריות אצבעותייך). הנה את, מבוישת במדי-בוסר מגוהצים מדי, מבטך חומק הצידה. אנא! אל תתעכבי עכשיו על הקרסוליים הדקים! מהרי לרדת למטה, לרחוב. הקפידי כל העת לאחוז בתצלום בידך הימנית. עתה גשי אל העוברים והשבים: "תסלח לי, תסלחי לי, אולי את/ה מכיר/ה אותה? אולי במקרה ראית אותה פה בסביבה?"

מהלך הניסוי

(1) המקרים הקלים תחילה:

פקחי חנייה נטולי מוטיבציה, גרושות שמנהלות מכבסות אוטומטיות, עובדי משמרת-חצות בפיצוציות נידחות. גשי אליהם כשהצילום מושט קדימה, האירי פנים. "אולי? במקרה? גבוהה מאד? עצמות לחיים בולטות? חזה קטן, רגליים עקומות?"

(2) חלקם יודו מייד – "כן! ". אל תאמיני להם. הם נמנים על אותם אלה שמבקשים תמיד לרצות את הזולת, בכל מחיר. התרחקי מהם. חפשי את המהססים, את מי שסוקרים את התמונה ואותך במבט ממושך שחציו צל, ולבסוף פולטים – "יכול להיות. בהחלט ייתכן"

(3) אל תרפי עכשיו. עלייך להתעקש ולברר במדויק – היכן נראתה לאחרונה? עם מי היא מסתובבת? חם לה או קר לה? האם ביקשה למסור משהו? מה חסר לה?

(4) ואל תאריכי בשיחות. אין טעם להשלות את עצמנו, בתוך-תוכנו אנו יודעים היטב שכל זה חסר תכלית (עם זאת, הננו הראשונים להודות כי כישלונות גרנדיוזיים מצליחים לטלטל את נשמותינו, לעולם איננו שבעים מלכתוב על כך).

(5) זה חסר סיכוי! את שומעת! הרפי נא! קני לעצמך גביע גלידה בדוכן שבכיכר. ירקרקה, בטעם פיסטוק, גבשושיות בוטנים מסוכרים!

(6) סיימת? חזרי על סעיפים (4)-(1). יד ימין, סדרת השאלות הארוכה שנענית במשיכת כתף. אל תתפנקי, אינך היחידה שסובבת כך סהרורית בשעת לילה מאוחרת, מחבקת עמודי תאורה. הלוא במו עינייך ראית את האור מפכפך לתוך מי המזרקה, מה עוד תבקשי? מחובתך להמשיך להציג את התמונה. ביד ימין. בשום פנים ואופן אל תתפתי לספסלים, שמא עקב חולשתך תמצאי עצמך נאלצת להביט בתמונות האחוזות בידי כל משוטטי הלילה האחרים.

(7) בהזדמנות זו אני מבקשת להודות לסמל דני עיני על שהגיע מרצונו החופשי לבקר אותי כשנשארתי תורנית בבסיס, ד' באייר תשמ"ו, ערב יום העצמאות. דני, לא אשכח לך את זה שהופעת פתאום במבצעים לבוש בגדים אזרחיים, עם שתי לאפות אזרחיות גדושות שווארמה וטחינה ושקית חמוצים קטנה בצד. בטלוויזיה שידרו באותו ערב את האחים בלוז, ישבנו יחד על המזרון הצבאי וצפינו בסרט דוממים, בקושי החלפנו מילה. כל הערב הייתי מודאגת שמא תנסה לנשק אותי, לשווא חששתי, דני, היית ג'נטלמן למופת.

חוץ מזה, אם במקרה יוצא לך לקרוא את השורות האלה, חשוב לי לציין שאני לא אוהבת עמבה.

תוצאות הניסוי

בלילה חלמתי שאני צועדת בקינג ג'ורג' לכיוון פינת בן-ציון לבושה בגדי כלה, בדרכי להתחתן עם הפסל של דורצ'ין. זה הפסל האהוב עליי - החספוס הברזלי הכהה, שפע אופל הבאר, וארבעת כלבי התודעה מברונזה שמשגיחים היטב וחד וחלק מלמעלה. בחלום הם נובחים כמו משוגעים ואני נמנעת מלטפס על הסולם. מביטה ימינה, שמאלה, בתחנה הסמוכה שלושה אנשים ממתינים לאוטובוס, על פניהם חולף צמד רוכבי אופניים שמדוושים לכיוון הסנטר. בבית הקפה הסמוך קשישה מתלבטת בין קרמשניט לסברינה. הכלבים לא מתעייפים, אני מתעייפת ואין לי במה לשחד אותם. אין ברירה, רק לחפון  היטב בבשר (שדיים, ירכיים) ולהשליך קמצוץ ממנו לעבר כל אחד מכלבי המשמר. הם מייללים חלושות. עכשיו לטפס זהיר-זהיר על הסולם,  עד פי הבאר. היא חשוכה ועמוקה ודחוסה וברזלית, והרחוב תחתיה חשוך ומואר בעת ובעונה אחת. הרוח מכה בשמלה הלבנה. הכלבים מלקקים כפותיהם כאילו היו חתולים. מקרוב הברזל ספוגי ומצולק. הסולמות נעלמו. הכלבים הורעלו.

סיכום ומסקנות

אה, מה עם התמונה, את שואלת

ובכן,

תזרקי אותה לפח.

היא עשתה את שלה.