משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

שלט צבעוני גדול ניצב מול תחנת הרכבת של בנימינה. למאחרים נפתח חלון בהייה בדיוק מול השלט הזה, שמעלה על נס את אורח החיים הבריא בסביבה כפרית: זוג הורים, צעיר ויפה תואר וספורטיבי, מביט באהבה אין קץ אל עבר שני ילדים מתוקים. הצילום טבול בירק אופטימי עד קצה שפיץ גג הרעפים, אך אם מגדילים את המסגרת, עוד קצת ועוד קצת ועוד טיפה, מעבר לגבולות הצילום אל תוך המציאות של בנימינה - מבחינים שהשלט נשען על שתי אנטנות עוג-סלולאר אימתניות.

הפרובינציה בעידן הגלובאלי מתמסמסת מול עינינו. בסופרמרקט הגדול בפאתי אזור התעשייה של אור עקיבא נפגשות באקראי שלוש נערות דתיות. שיערן השחור אסוף בזנב סוס פשוט, חצאיותיהן המתרחבות נטולות חן. עורן, תה מוחלש בחלב, מוסתר היטב תחת חולצת כפתורים סתמית. החולצות רכוסות עד אחרון הכפתורים, השרוולים מגולגלים עד למטה מן המרפק. כשהשלוש נפגשות הן עטות זו על זו בנשיקת לחי טיקסית, כפולה, מפגינות חדוות מפגש פריסאית בלב אור עקיבא. אין לדעת, אולי מנהג זה רווח באיזור עוד מזמנו של הברון.

במקומות קטנים גילויים של קוסמופוליטיות מצחיקים אותי, כפי שבעיר הגדולה הפרובנציאליות מעוררת גיחוך: הנה אני, עומדת דום ברמזור אדום להולכי רגל, ממתינה בסבלנות לירוק. סביבי אנשים חוצים באדום, מעיפים בי מבט תמה. רק מי שמתגורר כמוני ביישוב כפרי קטן, נטול רמזורים, מסוגל לקבל עליו עולו של רמזור מתוך כובד ראש חגיגי, משונה. 

ובעצם רציתי לדבר על שניים, שני כותבים. האחד, פרובינציאלי, נדיב במילים, כופה על הקורא שלו אינטימיות של בתי שחי. הוא פטפטן כפייתי, כמעט ואינו זז ממקומו, אך אין פירושו של דבר שהמסע הפנימי אליו הוא לוקח את הקורא אינו מסעיר ומרגש ומפתיע, ואף לרגע לא משעמם שם, בעומק מאורת הדובים שלו. השני, קוסמופוליטי, מותיר אחריו שביל פירורים קמצני במהלך מסעו בעולם. מיקבץ תמונות שבורות, פאזל שעל הקופסה שלו נכתב באותיות קטנות: בשום אופן לא לנסות להרכיב את החלקים זה לזה. ביד אמן הוא פורס את תודעתו לפרוסות דקיקות אותן הוא מגיש אחת אחת היישר לתוך פיו הפעור של הקורא. 

שניהם מציעים מעין אוטוביוגרפיה שלא התכוונה להיות כזו.

הכותב האחד מעמיס את רגשותיו על הנייר, בפירוט נרקסיסטי גדוש, מעייף לפרקים , מעורר השתאות, נשי לחלוטין - השני מתאפק, אך מדי פעם גועש ומשחרר מתז רגשני, גייזר מרהיב של רגש שפועם לרגע ונעלם.

האחד, מצהיר "אני מעריץ במידה שווה את הנוצץ ואת הזהב. הפיוט שבנוצץ אף נעלה במשהו בכך שהוא עצוב." ומעיד על עצמו -

"נולדתי דובר שפה מיוחדת שרק לי יש מפתח אליה...אני מסייר בתוכי כמו בארץ לא נודעת, על אף שעברתי בה כבר מאה פעמים. את אינך זוקפת לזכותי את הכנות שלי (נשים רוצות להיות מרומות; הן מכריחות אותך לרמות אותן, ואם אתה מתנגד, הן מאשימות אותך)."

השני יודע - "בסופו של דבר אנחנו גמל שלמה גדול שנוטה למלנכוליה וקשה מאד להאמין שבחיים הבאים נהיה כובסת עליזה."

את השני סיימתי תוך יום, את הראשון התחלתי אתמול. לפעמים אני מרגישה שאני מכירה אותם עוד לפני שקראתי מילה.

*

בשבת ראיתי לראשונה את הסרט "אביבה אהובתי". זהו סרט הבורקס הראשון בו מוצאם של המדכאים, כולם וללא יוצא מן הכלל, הוא מזרחי במופגן. הרופא החרמן, הסופר החמדן, בעל המוסך השקרן והבעל המכה - כולם גברים מזרחיים. הסרט נטול אשכנזים באורח כל כך בולט, שזה חייב להיות חלק מהאג'נדה, כמו הקלוז-אפ הפורנוגרפי על צלחת המעמולים. אני לא יודעת אילו גנים נושאים נתי רביץ ודרור קרן, אבל הנוכחות הגברית שלהם על המסך מזכירה את אל ג'ולסון שר ומחייך, מרוח במשחת נעליים.

*

פמיניזם איראני - שירין נשאט, מצגת דימויים מתוך הצילומים וסרטי הוידאו שלה.

המצגת שוב ויטאלית, למעוניינים

אתמול צפיתי בקטע מתוך TURBULENT, יצירת וידאו מרהיבה של האמנית האירנית. הסרט מוקרן בוזמנית על שני מסכים - באחד, נראה גבר אירני שר, לבוש חולצה לבנה. מאחוריו אולם עמוס קהל גברי נטו מאזין בדממה, כלי נגינה מלווים אותו. במסך השני אישה שרה, עטויה גלימה שחורה מסורתית, מול אולם שכסאותיו ריקים. שירתה אינה שירה במובן המוכר לנו, אינה מסודרת, הצלילים קמאיים, זו שירה שאינה נסמכת על מילים. כמעט כאילו היה זה הקול הפנימי שלה שר - הפצוע, החייתי, המושתק. מצאתי ברשת (נפלאות הרשת!) מקטע משירת הגבר, וכאן - שירת האישה. TURBULENT, וככה זה נראה:

*

ואתמול יאיר גרבוז אמר ברדיו  -  "קול באישה - ערגה"