משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

אתמול ליוויתי אחד מילדיי לקומזיץ. כמו תמיד, לאחר שסיימתי את חלקי בהתארגנות הכללית, בצעתי נסיגה אל הקצה המרוחק של רדיוס הנימוס. "בדידות לא מאיימת עליי," הסברתי לאמהות האחרות, חלקן נגועות באמביציית ועד-כיתה חריפה, שניסו לפתח עימי שיחה לא מחייבת. מהר מאד הניחו לי לנפשי. מצאתי  אבן רחבה מספיק והתיישבתי. השמש, תוקפנית פחות עכשיו, החליקה קשתית מערבה.

 נשמתי את ריח השדות, נשימה עמוקה וממושכת. התבוננתי בגבעות הדרומיות שהתכהו. זוג עם תינוק במנשא גב, מלווה בארבעה כלבים לבנים, חלף מולי. הם עלו שותקים מכיוון בית הקברות, עקבתי אחריהם עד שנעלמו מעבר לבתים. כשחזרתי להתבונן בגבעות, מצמצמת את קצב נשימותיי, מעמיקה אותן, בוהה בנקודת תורפה אחת, ראיתי שתי נשים. צעירה בשמלת כלה, ולידה זקנה כפופה ודקה, לבושה שחורים. הן חתרו במעלה הגבעה. הכלה הקדימה את הזקנה בשני צעדים, זרקה מדי פעם מבטים מודאגים לאחור. היא הייתה שמנה ופניה כוסו אדמומית בלתי נעימה, אולי פצעי בגרות. היא התנשמה והזיעה, ההינומה התנדנדה על ראשה, תלויה כמו איבר קטוע למחצה. כלות כעורות תמיד אכזבו אותי, כמו הפרו חוזה בלתי כתוב. הזקנה נאנחה והמשיכה לטפס. שתיהן אחזו את שמלותיהן בידיים, להקל על הטיפוס.  לפתע עצרו. הכלה הסירה את שמלתה מעל לראשה, גופה הבהיק תחת שארית אור השמש. גם הזקנה הסירה את שמלתה, שני כיסי עור מעוכים סימנו את המקום בו היו פעם שדיה. הן החליפו שמלות, והתלבשו. שתי השמלות התאימו בדיוק. הכלה והזקנה, כבר לא הייתי בטוחה מי מהן מי.

הזיקנה לא מפחידה אותי, אני מצפה לה. לעיתים בסקרנות שלווה, לרוב מתוך שיוויון נפש. אזדקן כפי שחייתי, בשקט, בלי להפריע לסביבה. אזדקן לעצמי. המחשבה הזו מילאה אותי נוחם וסיפוק, מה עוד שהמחשבה על המילה 'נוחם' תמיד ממלאת אותי חמימות. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו - המון חמימות, טונות של חמימות, וזה מה שחשוב. אז מה אם הקנקן סגור. חתום. הרמטי.

המוות לא מפחיד אותי, התלות כן, ולכן מעולם לא הקדשתי אף לא מחשבה אחת, למעט כמה רסיסים בלתי נחשבים פה ושם, ברגעים בלתי נמנעים, ומלבד רגעים זניחים אלו, שהיו בעיקר זניחים, באמת באמת באמת לא הקדשתי בדל מחשבה (איך אני דוחקת את סופו של המשפט הזה, ונאנחת אנחה מעושה) לרגע שבו אהיה למעמסה. כל חיי הקפדתי שלא להיות למעמסה, פיתחתי חוש ריח מדוייק למעמסיות. אחד מאהובי חקק את הבעת פניי, כשהייתי שבעה ומהורהרת, על המראה הקטנה בה השתמשתי. גם כשהלך והמראה נשארה, עשיתי עצמי כ-לא יודעת. מוטב כך.

מעסיקה אותי השאלה איזה סוג זקנה אהיה. בכל ליבי אני מקווה שאהיה מפוייסת. פני ציפור קמוטים, רכונת צוואר, יוצאת לטיול בין ערביים, בבגד מאופק מוגבה צווארון. צעדים זהירים בנעליים אורטופדיות מחוררות בצבע בז', כפות רגליי מדמיינות כבר עכשיו את הגישוש המקדים כל דריכה. אוחַז מקל.  אף פעם לא אומר, "כשאני הייתי בגילך." בימי חורף קשים אשאר בבית. זכרונות? זכרונות זה לא רק בשביל זקנים, מעולם לא נתתי לזכרונות שלי להתיישן, ואני משתמשת בהם כבר שנים.

השינויים הצפויים בגוף, שאת סימניהם המקדימים אני מזהה, לא מטרידים אותי. הגוף אף פעם לא הטריד אותי, סילקתי אותו מזמן הצידה, כמו שמגרשים זבוב, או יתוש, או פיל הודי. אני רוצה לשמור את העיניים שלי ערניות, נוקרות, עד לרגע האחרון ממש. שאוכל להביט באירוניה על האירוניה, על קלישאת הפרידה. להיפרד מהעולם בבדיחה סרת טעם. קראתי פעם שאנשים לא פוחדים למות, לא המוות עצמו מבהיל אותם, הם מלאי אימה מהרעיון שייחנקו, שיחרחרו ממושכות בנסיון נואש אחרון להחדיר אוויר לתוך ריאותיהם הממאנות; זה נשמע לי הגיוני למדי, פעמים רבות הקדמתי קנה לוושט, פעמים רבות הייתי בטוחה שזהו זה, הפעם הגוף יכשיל אותי באופן סופי.

סיפא, מאיר ויזלטיר (מתוך 'קיצור שנות השישים', עמ' 186)

אַל תִּהְיֶה כֹּה רָגִישׁ לְמוֹתְךָ הַפְּרָטִי.

נַסֵּה לְזַלְזֵל בּוֹ, וְלוּ בְּהָקִיץ.

הַחַיִּים מְלֵאִים מַיִם כְּמוֹ שֶהַמָּוֶת מָלֵא אֲדָמָה.

הַטְבִיעָה בְּמֵי הַחַיִּים אֲיֻמָּה מִסְּתַם קֵץ.

קֶסֶם הַמִּלְחָמָה לַאֲנָשִׁים נוֹאָשִׁים

הוּא בְּהַשִּׂיאָהּ אוֹתָם לְזַלְזֵל בְּמוֹתָם הַפְּרָטִי.

אֲבָל הַמְנַסֶּה לְהִפָּטֵר מֵחֲלוֹם מוֹתוֹ

בְּלִי לִהְיוֹת מִתְנַכֵּל לְחַיֵּי זוּלָתוֹ -

נוסף בעריכה, יום העצמאות תשס"ט, שיר שכתב אדריאנוס קיסר על ערש דווי ותורגם לעברית על ידי יורם ברונובסקי:

נֶפֶשׁ קְטַנָּה, תּוֹעָה, נְעִימָה,

אוֹרָחָת-חֶבְרָה שֶׁל גוּפִי

לְאָן אַתְּ עַכְשָׁו הוֹלֶכֶת

חֲוַרְוֶרֶת, נֻקְשָׁה, עֲרֻמָּה,

לֹא עוֹד, כִּלְפָנִים, מְגַחֶכֶת.

...חזרה למחסן הפסנתרים של מירי שחם