משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

כדאי לצפות בתכנית 'במבט שני' של מיכל קפרא מ2008 שהועלתה ליוטיוב. התכנית עסקה בקשר (המופרך על פניו) בין זיכרון השואה  לבין סאטירה:

חלק ראשון 

וחלק שני

חייבת להודות שזה מצחיק מאד, בעיקר הפתיח של החלק השני, אבל בו בזמן זה הרבה יותר ממצחיק.

שיח השואה תופס חלק חשוב בהוויית הקיום שלנו, בהוויית החשיבה והשפה. כך למשל, כמה פעמים קראנו את התיוג "דור שני" בכתבות פרופיל עיתונאיות, שעסקו בכל נושא שהוא - ממוסיקה ועד בנקאות? כולנו מוטבעים. אפילו הפלשתינאים מוטבעים בהווית השואה שלנו, אולי זה מדבק. אני לא מצליחה להשתחרר ממשפט אחד שאמר תום שגב, בתכנית שהוקרנה בערוץ ההסטוריה ביום השואה. שגב זרק משהו אודות המחיר הגבוה שמשלמת מדינת ישראל/החברה הישראלית בשל השואה, עד עצם היום הזה. המשפט  ניסח עבורי כיוון מחשבה מהפכני, הפוך למחשבה המיינסטרימית: הרי ישראל הרשמית מצהירה ומאשרת כל שנה מחדש את החוב הגדול שחבה המדינה לקרבנות השואה - "בזכותם" - ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה לולא הובלו יהודי אירופה להשמדה. "בזכותם" - כלומר במאזן ההקמה החשבוני היבש של מדינת ישראל, השואה נתפסת כאירוע שתרם להקמת המדינה.

כמה עשרות שנים מאוחר יותר מתברר שהשואה לא שמה קץ ל'בעייה היהודית' בכך שהובילה לפתרון לאומי, אלא החיים בצל זיכרון השואה עוד מוסיפים וגובים מחיר גם מאיתנו, הישראלים.

אולי הגיע הזמן לבדוק מחדש את העיצוב הרישמי של זיכרון השואה. הזיכרון תופס את החברה הישראלית בגרון, ויש מי שדואג ללבות אותו, מדור לדור, שלא ידעך חלילה אל השיכחה ההיסטורית - ובאותה נשימה גם שב ומנכס אותו, שיישאר כולו "שלנו". מנגד, נשמעים יותר ויותר קולות הטוענים שצריך לפרק את התלכיד הזה בזהירות. סאטירה היא דרך טובה להתחיל (סוף סוף) בניתוח ההפרדה בין התאומות הסיאמיות, שואה ותקומה. כל בר דעת מבין שסאטירה על השואה אין פירושה הכחשת שואה או זילזול בה, אלא הצבעה חסרת רחמים על מבני העומק האפלים של החברה הישראלית, המתפקדת בתוך דיכוטומיה בלתי אפשרית של קורבניות ותוקפנות.

מספיק להביט על לוח השנה כדי להבין עד כמה יקשה לנקות את תחושת הקרבניות מתוך הישראליות. דחיסות האירועים על לוח השנה - חג הפסח אינו רק אירוע המציין מעבר מעבדות לחירות, אלא שב ומכונן מדי שנה בשנה את הרגע המדוייק בו מקבץ עבדים נעשה לעם. דא עקא, אנחנו לא מספיקים לקחת אוויר מהמשפחתיות האינטנסיבית של חג הפסח, וכבר אופף אותנו העצב העמוק ותחושת האין האונים לנוכח עדויות שורדי השואה. גם היום הטעון הזה עוד לא מספיק לשקוע בתודעה הקולקטיבית, וכבר העצב על הנופלים במערכות ישראל מתערבב עם העצב הקודם, ולפני שמספיקים למצמץ, הופ, בימות בידור וזיקוקי די-נור וכל הארץ מנגלים מנגלים, עם שלם מנגלים מנגלים.

ההיפראקטיביות המופרעת של הקיום כאן מעוגנת לחלוטין בלוח השנה, אולי כדי שלא נספיק לעכל באמת את הקולות. אולי בדיוק עכשיו הזמן הנכון לעצור רגע ולחשוב לעומק על המשמעות של המבנים האוטומטיים הללו של הזיכרון הקולקטיבי שסיגלנו לעצמנו במשך הזמן.

לפני כמה שבועות קראתי ב'הארץ' שיר מתורגם, כתבה באנגלית המשוררת הישראלית-אמריקאית ויויאן אדן ותרגמה אירית סלע. השיר מצוטט בסקירה בקורתית של יצחק לאור, ממש בשורות האחרונות, אבל העימוד המשונה של המאמר מערפל את גבולות השיר.

אולי העימוד במקור הוא בערך כזה:

יום זיכרון, מאת ויויאן אדן, תרגמה אירית סלע

"תיאור קיץ רחוק מאוד:

שלוליות אש; חריצי אור

בטרם סערת קיץ ראשונה

מטביעים סולמות כיסופים בנהר השחור

בעוד בני רץ לקראתי על רגלי כבשה

מעבר למרחבי הדשא

חובק אל חולצת איש הפלא שלו

שני פרחי סוזנה שחורת העין

צהובים כשמשות קרובות.

הו, סמאני, הכני עיוורון."

אני לא מסוגלת להשתחרר מהביטוי הזה, 'רגלי כבשה'. הוא חונק אותי. מאז קראתי את השיר הזה אני משתדלת לא להביט ברגליהם של ילדיי. לא מסוגלת. 

...חזרה למחסן הפסנתרים של מירי שחם