משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

המילה פסאז' נותרה מחוץ לשפה העברית כהצהרה עיקשת של זרות, ממש כפי שהפסאז' עצמו לעולם יישאר סרח עודף זר לרחוב הראשי ממנו התפצל. כל אחד והפסאז' הפרטי שלו – אצלי זה פסאז' קולנוע יגיל בנתניה. שברי זיכרונות - בחזית הפונה לרחוב הרצל עמדה חנות ספרים עמוסה ומיושנת, אולי של "ספריית הפועלים", וממנה נמתחה חצר פנימית, לא גדולה ולא קטנה. אני זוכרת בבירור כרזות של סרטי קרטה, ברוס לי שולח רגל יחפה באוויר, פלג גופו העליון עירום - אבל מכאן הכל מתערפל - הבהובים של אדום, סורגים (קופת הקולנוע?), אולי חנות וילונות, וריח שתן הכרחי שסיפק למקום חותמת-ריח רשמית של נידחות.  כבר לפני שלושים שנה הפסאז' הזה היה אנכרוניסטי, ויש לשער שכבר מזמן הלך בדרך-כל-פסאז'ים, אבל אי אפשר לשכוח את  קסמו האבוד של הזמן האחר שנטמע במקום ההוא, אותה כאריזמה של עליבות שנצבעת בצבעי ספייה מהודרים של זיכרונותינו.  סנדלרייה נשכחת,  כוך זעיר של שען זקן, חנות דיסקרטית לאביזרי מין – הפסאז' מקפיד להיות כל מה שהרחוב הראשי מבקש להדחיק.

אני נדרשת לפסאז' בשל סיפור קצר חדש של סמי ברדוגו שקראתי השבוע, בו הפסאז' אינו רק מיקום גיאוגרפי אלא גם הלך רוח, הצהרת כוונות, מחלה וגם תרופה. ככה זה מתחיל:

"נתקעתי בתוך פסאז'. ככה פתאום, כשהלכתי ברחוב הראשי לכיוון סניף הדואר, הצצתי רק במקרה אל הפסאז' הצדדי. ואז ראיתי אותו, איזה אחד, איש רחב כתפיים, אולי מוצק, עומד כמעט בסופו של הפסאז', תופס את מבטי, שולח יד לעברי, ומסמן לי לבוא, מבקש ממני להתקדם, להיכנס פנימה. אז, גורלי נקבע שמה. נעצרתי על פתח הפסאז', נלכדתי על הרחוב הישר ולא יכולתי להמשיך ללכת. נדרכתי אל האיש ההוא שהמשיך לסמן לי מעומק המסדרון הבנוי. ידעתי, רק אלי הוא מכוון את ידו, שנדמתה לי חזקה. וחששתי, כמעט נבהלתי, כי לא הבנתי על מה אני עוצר ככה? מה קורה שם בתהום של החלל הצינורי? מה עלול להתרחש לי בפנימיותו של הפסאז' העירוני?"

כבר מהרגע הראשון הגיבור מוסט מהמהלך הרגיל של חייו, מהרחוב ("הישר") אל הפסאז' הסטוי. בניית המתח מיידית וטוטאלית, באמצעות חזרה עיקשת על אותה פעולה עצמה, רגע אחד שמשתבר ומוקרן לתודעה שוב ושוב, ובאמצעות חזרה היפנוטית על המילה ' פסאז' '. הסטייה מתבצעת בשלב ראשון באמצעות מבט ותו לא, אך הפיסקה מעוצבת כך שהגיבור, ועמו הקורא, מרגיש שכבר נתפס במלכודת.

הגיבור של ברדוגו מוטל על כורחו כמעט לתוך סיטואציה גורלית. החל מהמילה הראשונה "נתקעתי" וגם הלאה משם – ככל שהוא מתקדם פנימה לתוך הפסאז' כך מתגברת תחושת התקיעות – יש פה יותר מקריצה/פזילה לשונית לכיוונו של קפקא. בפסקאות הראשונות ברדוגו מציג דמות נטולת היסטוריה (לכאורה), מונחית על ידי דחפים, מתקיימת כל-כולה בהווה. עקרון העונג (האומנם?) הודף את הגיבור מהזרם המרכזי של הרחוב אל השוליים, הפסאז' הוא האיד של הרחוב הראשי. אחר כך זה משתנה. טיפין טיפין שוזר ברדוגו הערות אגביות המרחיבות את היריעה עוד ועוד, ובהדרגה הזרמים התת-קרקעיים של הסיפור נחשפים לעינינו ומאפשרים קריאה כפולה ומשולשת של הסיפור.

אני מיסיונרית חסרת בושה של סיפורים קצרים טובים, וככזו אני מצהירה באחריות מלאה: הסיפור של ברדוגו הוא סיפור משובח במיוחד, ויותר מזה - הנה שם תואר בו מזמן לא השתמשתי – הסיפור של ברדוגו הוא סיפור חשוב. המהלך שהוא עושה הוא מהלך הפוך לזה שהורגלנו בו על ידי מכשפי האתוס המקומי שלנו, מעמוס עוז ועד רון לשם, מקדשי הכתיבה הגברית המאז'ורית – ברדוגו מרשה לעצמו להציג גבריות מהוססת, פסיבית, נהנתנית ואפלולית, אך יחד עם זאת מספק אמירה כללית תקפה מספיק בכדי להעניק לסיפור הזה משקל ומשמעות שמצטברים מעבר להיותו סיפור אחד על איש אחד. 

או במקום אחר:

"בשלב זה כבר הופיעו לפני צבעי הבגדים שלבש; אפור בחולצה מכופתרת עבה, וכחול כהה במכנסי בד של פועלים, מכנסיים חדשים, לא מרופטים.  וצעדתי אליו, המשכתי הלאה ודימיינתי עיניים עיגוליות בגוון בהיר, מבריק, לא כהה, וכמעט האמנתי שכך יקרה, שאתקל בעיניים אמיתיות ושקופות, עיניים של גבר חלומי שכזה, זכר אבהי-ישראלי, איש מן הזן המוכר לי בעברי, בעברי שהומצא בראשי, שנברא בליבי, שנמסרתי לכוחו הנשגב. ואפילו הייתה פעם אחת שקרה לי הדבר, אז בילדותי המתבשלת על עוקם הכביש והמדרכה, במורד הרחוב של הכפר, שם, על הפיתול שמאלה, ראיתי צבע שכזה בעיניים כאלה בתוך הגבר המבוגר, שהיה מהגר חינני ולבן מהונגריה, יהודי איכותי ויפה, וגם אני התפתלתי ורציתי שיביט בי, שיידע על עזיבתי את הבית שלי ואת ירידתי אליו, שיקרב את ידיו החסונות ואת עיניו המדברות, אבל אלה הבהירות היססו אותי ואת עורי המדושן שלא כהלכה, והוא לא נשא אותי, אולי רק מעט שנא אותי"

את עצמו הוא ממעט לתאר. לדבריו, ניחן ב"עילגות גופנית" (תיאור נהדר!)

התהייה "מה עלול להתרחש לי בפנימיותו של הפסאז' העירוני" מרמזת על התפקיד שהמקום ימלא ככור מצרף פרטי. אם נשנה רגע את הרזולוציה, וניזכר ברעיון כור ההיתוך כחלק בלתי נפרד מהחזון הציוני, הרי שהצבתו של כור היתוך אלטרנטיבי, במקום הכי שולי, מגולם בסיטואציה ארוטית בוטה בין שני גברים - היא הצעה חתרנית. ואכן, בהמשך הסיפור הצעידה פנימה לתוך הפסאז' מתוארת כאקט מרדני. הגיבור מורד בתבנית ההתנהגותית שעיצבו למענו בני הדרג המחליט "שלפני שניים ושלושה עשורים, ואולי אף יותר, ישבו במשרדים כלשהם וקבעו לשכמותי, ולרבים שונים ממני, את מצב העניינים הנפשי והקנייתי, את פיזור זמן הפנאי בין לוואי כפוף ומקצוע מזדמן, שיחד מייצרים עודף של שעתיים עלובות בצהריים, שעתיים של שוטטות נתקלת ובהייה על חלונות בלי ראווה וספסלים רעועים, וכל אלה אי אפשר  שלא  יעוררו את כאבי הברכיים ונדנוד המחשבה הבינונית." במקרה זה, הפסאז' משמש לא פחות מעיר מקלט. באמצעות הפסאז' הוא מבצע גאולה עצמית, בבחירה לצעוד פנימה כלפי אותו "גבר עצום" הוא מפגין מודעות עצמית, ומאשר את זהותו המובחנת והפרטית. הוא בוחר.

הסיפור הזה מבקש פורקן, מחייב פורקן. שישה עמודים נמשכת ההליכה הקצרה מהרחוב הראשי אל הגבר-שבקצה-הפסאז' (כן, האור בקצה המנהרה מרצד לא פעם), ואפילו הדובר מודה  "והנה בפסאז' לא פסק המתח, ורציתי שייפסק, שלא יארך יותר, שאגיע אל הנקודה."

והנה הם עומדים זה מול זה, סוף סוף, ואיברו הגלוי של זכר האלפא מצוי במרחק נגיעה והתיאור יפהפה ומפורט, ושומר על אותה רמת מתח של 'על הסף' ומידה של אמביוולנטיות שאפיינה את הסיפור כולו עד כה:

 "וזה הזין היה לא זקוף, אך גם לא נרפה, רק נתלה באורך נכון, לא מתנדנד, ולצידו הייתה היד של האיש, תכף נוגעת בו, ורציתי שייגע בו, אולי שיסתיר, או שיחפון את החבילה המרשימה, ואת סמליותו הזרה שנבדלה בתוך הפסאז', והאור הצהוב החמיא לדבר, החמיא לכולו, ושניות נוספות חיכיתי לתזוזה, והיד אכן התקרבה, רטטה את לבי, אישרה את גורלי ועברי, יד רכה ולבנה, כמו של פועל מהגר ישראלי שאינו רוצה יד בתעשיית המפעלים הקיבוצית והציבורית, כזו הייתה ידו, דומה לשלי במעט, דומה לצדקתי, ולכן רציתי כל-כך שתעטוף את האיבר, שתעשה חיבור, ועוד רטטתי על האפשרות, על הפסע הזעיר שבין מגע לניתוק, פס דקיק של עור ושערות שמפריד בין שתי החיות, היד והזין, שני האיברים הנכונים שסימנו לי ולו את סיבת היותנו בפסאז', אבל זה האיש לא הלך איתי עד הסוף, כי מיד שוב פנה אליי, העיר את צרתי"

 אם כן, הפתרון הפורקני הזה פשוט מדי, ברדוגו לא מתפתה אל הפתרון הכוזב, פיוס אירוטי בין ייצוגי הקצה של הגבריות המקומית, פתרון שאמין בערך כמו בקשת הסליחה של אהוד ברק מאחינו המזרחיים ערב הבחירות לכנסת. לא.

אז איך בכל זאת מסיימים סיפור כזה? בהבנה שהפיוס לא ייעשה באמצעות יד לבנה חיצונית "דומה לשלי" שתיסגר רכות על הזין הקולקטיבי הנחשק, אלא בחיבור ואינטגרציה אל מי שהוא היה פעם, לפני הפיצול, לפני שהרחוב הראשי התגלגל לתוך פסאז' נשכח, שקפא בזמן.

באופן לגמרי וירטואוזי, ברדוגו ממיר את כור ההיתוך הפרטי המעופש שמציע לו הפסאז', בעלייה סימבולית במדרגות, ובריחוף (מבט) על גגות העיר, עד לנקודה קריטית. מסתבר שככלות הכל אותו זכר אלפא ממלא את תפקידו כמדריך ומייעץ, כמי שמנחה אותו החוצה מהשאול – הוא מפנה אצבע (מאותה יד ענקים שאכזבה, כזכור) ומורה על הכיוון הנכון, מתקן את המבט – אך למרות הפיוס הפרטי עם הסנדלרים והחייטים, ולמרות הנימה החגיגית הדביקה  - סוף הסיפור אינו חף מאירוניה.

" 'אתה רואה שמה?' הוא מצביע קדימה, 'אתה רואה?'

ואני אחרי האצבע המסמנת שלו, רואה את הנקודה האמיתית, רואה את המבנה המנחם והשמח, מעליו מופיעה הכתובת המקושטת "אולמי גיל", אולי השמחות של המשפחות הנבונות, וכבר התבלבלתי, האם הייתי או שלא הייתי באולם החניכה? האם ביקרתי ושמחתי ושימחתי? את זכרותי ואת שיוכי? שם, באולמי-גיל הרדומים לנוכח שעת-הצהריים המתארגנת אל הערב המוקדם, רציתי להמתין, להיות על הנקודה המתבוננת, כשאני במצבי נפלט משאול הפסאז', מהחלל התחתון של חיי המופרעים, ולא חזרתי להביט אל האיש, כי לא רציתי להביט על האיש, והנחתי שזה כבר ירד מטה, ולי לא היו עוד תכניות להגשים, היו לי רק אירועים לבדוק בפתחו של אולם-גיל, לבחון את הנער ההוא שוודאי יבוא עוד מעט בחליפה מצועצעת שתפר לו חייט במתפרה, שעומדת ליד סנדלריה בעיר אחרת, וזה הנער חושב בר-מצווה וחגיגה, רואה איזה אבא ותורה, שומע שפה ולא מנשק שפתיים, והוא נזהר בצעדיו, רוצה לקפוא, מבקש ללכת אחורה בדקות ובשעות, איפה שקבר את ילדותו בחדרו, וגם על משטח המדרכה הכפרית הניח אותה, ואיש לא היה שם לצפות בו נשכב על האספלט ומלקק גרגירים של חול. שם הוא רצה לסיים את הכל בהנאתו. ואני ידעתי, גם את הנער ההוא אסור היה לי לפגוש."

(בפסאז', מאת סמי ברדוגו, הופיע ב'מטעם' מס' 21)

...גם בבמחשבה שניה