משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

(1)

איפה החיים פוגשים את הספרות?

בין השאר, ב"קורס ספרות ורפואה". יש דבר כזה. זהו קורס אקדמי שמיועד לתלמידי שנה א' בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר באוניברסיטת תל-אביב. מסתבר שבשנים האחרונות פורח תחום אקדמי חדש, הם קוראים לזה Medical humanities  . ככל שמדע הרפואה מתפרק לרמ"ח התמחויות ויותר, כך נעשית חיונית האינטגרציה של כל מה שנלמד בחזרה לכלל אותה יישות אחת שלמה המכונה 'אדם'. הדיקאן מברך את המשתתפים בחגיגיות ובתוך כך מזכיר להם שמקצוע הרפואה עוסק בבני אדם. בהושטת יד, בהקשבה. הוא מזכיר שהמפגש רופא/חולה מתקיים בפינות האינטימיות ביותר, ברגעים הקריטיים ביותר של הזדקקות. מה לספרות ולכל זה? הספרות מסוגלת להציג, לשקף  ולהגדיל את המפגשים הללו ממגוון נקודות מבט. שום דבר אנושי אינו זר לה, לספרות. אבל למה תלמידי שנה א'? הרי עד תום תקופת הלימודים ודאי ישכחו הכל.

מוקסמת לחלוטין מנחיצותו של החיבור ההכרחי בין תמצית הניסיון האנושי המכונה משום-מה 'ספרות' לבין מדע הרפואה, אני מעלה לכאן חלק מדברי הפתיחה של יוזמת ומתכננת הקורס, הסופרת ד"ר לימור שריר-שרייבמן:

"אל לנו לשכוח שהרפואה מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין רופא לחולה. ההתמקדות במדע והתת-התמחויות, גורמות כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו-רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק. הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה, והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם. אם נחשוב על כך, בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, כמו גם בימי-הביניים, בימיהם של אבן סינא והרמב"ם, היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה-בעת עסק במדעי הרוח. אני מקווה שהקורס הזה יעודד את המחשבה ואת כושר היצירה ויגרום לרופא העתידי לבחון את החולה מהזווית האנושית, כך שבוגר הפקולטה לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם."

 אמן.

במסגרת הקורס יוזמנו להרצות (בהתנדבות! למה בהתנדבות) בכירי הסופרים, המשוררים וחוקרי הספרות שלנו. כך למשל הרצאת הפתיחה הייתה של פרופ' נורית גוברין, תחת הכותרת "עולם הרפואה בספרות העברית".

ונשאלת השאלה, אדרבא, אבל למה רק בפקולטה לרפואה?

מה עם ספרות אקזיסטנציאליסטית למהנדסים? ספרות מוסר לבוגרי החוג למדעי המדינה? שירה מודרנית לכלכלנים?

מצחיק. בו בזמן החוגים לספרות עוברים תהליך הפוך, לימודי הספרות בארץ על-כורחם נעשים תכליתיים יותר, מאד מכווני פרנסה: תארו לכם שבאוניברסיטת בן-גוריון מזמינים את הסטודנטים לתואר שני להירשם ל"תכנית למו"לות". נשבעת. תכנית למו"לות.

(2)

ואיפה הספרות פוגשת את החיים?

בין השאר בסיפור קטן וכמעט נטול אירועים שכתב ריימונד קארבר, "הבית של שף". הסיפור מספר על אלכוהוליסט שהשתקם, ווס שמו. לווס יש חבר בשם שף, גם הוא אלכוהוליסט משוקם. ווס שוכר משף "כמעט בחינם" בית מרוהט, בו "רואים את האוקיינוס מהחלון הקדמי." הוא מתכוון להתגורר במקום למשך הקיץ ומזמין את עדנה, אשתו בנפרד, שתצטרף אליו. "נתחיל מהתחלה", הוא מבטיח בשיחת טלפון. עדנה מפקפקת, אך בכל זאת עוזבת 'ידיד' ונוסעת אל ווס. חשוב לשים לב לכך שהקול המספר בסיפור הוא קולה של עדנה. בבית הקיץ ווס ועדנה חיים באידיליה – שותים מיצי פירות, יוצאים לדוג בלגונות הצלולות, מתפרקדים בשמש, רוכשים כובע קש וזר מרגניות. הצרכים שלהם מועטים, האושר רב. עדנה אפילו חוזרת לענוד על אצבעה את טבעת הנישואים הישנה. האינטימיות של הסיפור כובשת, עד לרגע המר של הסילוק מגן העדן. איך יודעים שזה גן-עדן?  כשמאבדים אותו, אני חושבת. יום אחד שף מתייצב בביתם ומודיע שהוא נאלץ בצער לפנות אותם משם כי בעלה של בתו נעלם - יצא לדוג ולא חזר. שף מדגיש שהוא מחוייב בראש וראשונה לסייע לבתו בטרגדיה שפקדה אותה. הוא יעמיד את הבית לרשותה ולרשות נכדיו.

אז ווס נשבר. עדנה אמנם מבטיחה לו מייד שימצאו בית אחר, אך ווס אפילו לא מקשיב לה, מבחינתו החורבן כבר התרחש. באותו רגע שניהם מבינים שהסיפור ביניהם נגמר. לא עוד.  בן רגע הקיץ ההוא הופך במחשבתם ממשהו שמתרחש כעת לאירוע שאירע בעברם, לפני שנים. הם מחליפים ביניהם מילות סיכום ופרידה:

"אני יודע כמה דברים, אמר ווס והסתכל אליי. אני יודע שאני שמח שבאת הנה. אני לא אשכח שעשית את זה, אמר ווס.

גם אני שמחה, אמרתי. אני שמחה שמצאת את הבית הזה, אמרתי.

ווס פלט נחירה, אחר-כך הוא צחק. שנינו צחקנו. השף הזה, אמר וס, ונענע את ראשו. שם לנו חתיכת ברז, הבן-זונה. אבל אני שמח שענדת את הטבעת שלך. אני שמח שבילינו את הזמן הזה ביחד, אמר ווס."

הביוגרפיה המיתית של קארבר מוכרת מאד. אלכוהוליזם, שיקום, אישה ראשונה, אישה שנייה.

מי שהכירו אותו היטב העידו שאכן היה בית כזה, ואכן התקיים קיץ כזה בבית כזה. מריאן, אשתו הראשונה, אישרה שאפילו עניין השבת הטבעת לאצבעה התרחש במציאות.

יחד עם זאת, על פי דבריה של מריאן ברור מעבר לכל ספק שהחתן של שף לא נעלם באגם, ושף מעולם לא דרש מהם להתפנות. היא מציינת זאת ביבושת, כאילו סיפרה על חיים של מישהו אחר.

מה שבאמת קרה  היה פרוזאי עד עלבון – קארבר צפה בתכנית ברשת טלוויזיה ארצית כלשהי, ובה רואיין חבר שלו מאיווה, ג'ון צ'יבר, על היותו כוכב עולה בשמי הספרות. קארבר לא יכול היה להירגע מהראיון הזה. נחוש לנסות את מזלו כסופר בעיר הגדולה, עזב את הבית ואת האישה ונסע לניו יורק. שנים אחר כך קארבר חזר לשם, אל הרגע ההוא, וכתב את סיפור הפירוק מנקודת מבטה של האישה. אולי ניצל את ההזדמנות כדי להשמיע דברים שלא הספיק לומר לה - "אני שמח שבאת הנה. אני לא אשכח שעשית את זה" וגם "נולדנו מי שהננו, את מבינה?". הסיפור שכתב הוא סיפור מתרפק, מלא רגעים של רוך אינטימי. אני לא יודעת אם קארבר ראוי לגינוי או לשבח על מטען היופי והשקר בו כיסה על הרגע ההוא. על המעשה האצילי שעשה כשהחזיר לאישה את קולה ואת כבודה,  או המעשה הפחדני שעשה, כשמירק את אשמתו באמצעות סיפור בדוי בחלקו. לעיתים הקוראים סבורים שכתיבת פרוזה היא דרך להתעמת עם המציאות, אך מי שכותב יודע שזה בדיוק להיפך, פעמים רבות הספרות מספקת נתיב חמיקה.

(3)

אהה, אבל איפה החיים פוגשים את הספרות שפוגשת את החיים שפוגשים את הספרות?

בספר של  גרגואר בוייה, 'האורח המיסתורי', שמספר סיפור שאירע באמת והועלה על הכתב. הספר כולל עדויות תומכות כמו צילומים אותנטיים ואיזכור שמות ואירועים ממשיים. במרכז סיפור העלילה ניצב גבר שמנסה להבין מדוע זנחה אותו אהובתו בפתאומיות, ללא כל הסבר. קמה יום אחד ועזבה. העניין משגע אותו, הופך אצלו לאובססיה ארוכת-שנים שמפריעה לו להמשיך במהלך התקין של חייו. לפתע אותה חברה לשעבר - עכשיו נשואה ואם לילדים - מתקשרת, ומזמינה אותו להיות אורח במסיבת יום הולדת טקסית שעורכת לעצמה האמנית המפורסמת סופי קאל, ידידתה. גרגואר מגיע למסיבה בתקווה ללבן סוף סוף מול חברתו לשעבר את עניין הנטישה, אך נשמר ביניהם מרחק גדול עליו אינו מצליח לגשר. רגע לפני שהוא עוזב את המסיבה וחוזר הביתה מאוכזב, הוא נעצר מול סידור יפהפה של ורדים אדומים ולבנים. חברתו לשעבר מתקרבת אליו, ואומרת לו שורד הוא הפרח היחיד שהיא יכולה לראותו נקטף. בוייה הולך משם, אך המשפט שאמרה אינו מניח לו, ממשיך להדהד בתוכו. הוא בטוח שיש בו כוונה סמויה, אבל מהי? בדרך הביתה הוא נזכר – המשפט הזה מופיע בספר הנערץ עליה, "גברת דלאוויי" של וירג'יניה וולף. הוא ממהר אל הספר, שולף אותו, מוצא את הציטטה – מסתבר שגיבורת הספר נזכרת בערגה באהוב מיתולוגי, פיטר וולש, הזיכרון ממלא את כל יישותה, במשך שנים ארוכות היא חיה בצל הזכרון הטוטאלי הזה וניזונה ממנו. גרגואר קורא בספר תיאור של מסיבה, ובה קלריסה דאלוויי פוגשת את פיטר שנים לאחר שנפרדו ואומרת לו את המשפט אודות הורד הנקטף. גרגואר סוגר את הספר. לפתע הכל ברור לו – חברתו לשעבר 'ייצרה' לעצמה במכוון סצנת פרידה מכוננת מאהוב יקר, כדי לשאת, ממש כמו גברת דלאוויי הנערצת עליה, כל ימיה את הנטל המתוק של הזיכרון הזה, עד לרגע בו תוכל להוציא מפיה את המשפט – וורדים הם הפרחים היחידים שהיא יכולה לראות נקטפים.

(4)  אבל איפה החיים באמת פוגשים את הספרות? 

בין השאר, בשאלה הקבועה (והקצת מנג'סת) שעניינה בחירת עשרה ספרים לאי בודד.  

עוד לא יצא לי להכיר אנשים שנוסעים לאיים בודדים.  

אם תשאלו אותי, מוטב לעסוק בשאלות פרקטיות ורלוונטיות יותר, למשל, מה אם יום אחד יודיעו השלטונות על יישוב מחדש במזרח, ויורו על חובת התייצבות כללית בכיכר העיר כבר למחרת בבוקר - מזוודה אחת לאיש, זה כל מה שמתירים לקחת –

אלו ספרים תכניס למזוודה?  את התנ"ך? את קפקא? קובץ שירי אהבה של יהודה עמיחי?

 שטויות.

עוד קילו אורז ועוד אריזה של שעועית יבשה, זה מה שתדחס לתוך המזוודה.