משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

(1)

בריינה פותחת את הדלת בחיוך נכלם. "ציפה'לה! הכנסי, הלוא התה מתקרר כבר."

ציפה ניגשת היישר אל החלון, ובתנועה תקיפה משחררת את התריס מבריחיו. באותה נימרצות היא נפנית אל התריס השני, המפגין מעט יותר עקשנות וכח עמידה, אין דבר, עד שגם הוא מתרצה לה באנחה ומתגלגל מעלה בחריקת כניעה ממושכת. שתי אלומות צולבות של קרני בוקר שוטפות את חדר המגורים, מציפות בשלולית אור רכה את הספה הירוקה, צוללות לתוך אגרטל קריסטל גדוש סחלבי בד לבנים, ועוד הלאה, הולך ופוחת האור פנימה אל החדר, שאריותיו מסתננות דרך חורי מפיות התחרים, החונקים ברגיל את משענות הכורסאות, אך גם מחתרת האור הקטנה נסוגה מכאן לאחור, מפני הריח החמוץ העומד בחלל הפנימי של החדר, ואף על פי כן, כמה פרורי אור מרצדים בכל זאת על ציורי שמן כבדי מסגרת.

"חם כאן מאד, בריינה, וגם אין טיפת אוויר וחשוך כמו במאורת עטלפים. עוד יחשוב מישהו שאת נמלטת  מהחוק או מה."

בריינה לא עונה. היא צובטת קוביית סוכר במלקחי כסף ושומטת אותה לתוך ספל פורצלן כחול ישן, שסדק ארוך חוצה אותו באלכסון.  בתנועת יד מבטלת, בקול נלחש, היא מודה, "אין לי כוח לנקות את האבק, והערבייה שלי תבוא רק בעוד שבועיים. גם אצלם ימי חג."

פיה של ציפה נקפץ. "נו, נו, לאבק את דואגת? ואיך הבריאות?"

"אין טענות. שרק לא יהיה יותר גרוע."

ציפה מחטטת בתוך תיק זמש חום, מושה מתוכו צרור, "הבאתי לך משהו קטן לכבוד החג."

בריינה נוטלת את הצרור מידיה, ופותחת את העטיפה בזהירות. ליבה של ציפה נצבט אל הרעד באצבעות, עת הן משתדלות לא להטיל מום בנייר הדק. בריינה חושפת צעיף משי, יפה מאין כמוהו בשילובי תכלת וטורקיז, שמובלעים בהם חוטי זהב.

"אוי, ציפה. הצעיף הזה... תאווה לעיניים."  בריינה כורכת את הצעיף סביב צווארה הכמוש, והצעיף משכך לרגע את זיקנתה. מעיניה החולות מתפרצת חיוניות חדשה. "את השתגעת לבזבז את היופי הזה על זקנה כמוני, עם רגל  בקבר," היא מתמוגגת.

ציפה, במבט ביקורתי משהו, בלשון מסננת משהו, "שה.שה. את עוד תקברי את כולנו." באצבע פייסנית היא מיטיבה את פיתולי הצעיף על צוואר חברתה, וקולה מתרכך, "שיינה בריינה. בריינה היפה שלנו. הסתפרת? עשית צבע?"

"הכלה לקחה אותי לפני כמה ימים."

"ובאמת מה שלומם?"

בריינה נאנחת. שפתיה כמעט נעות, כחוככות אם להסגיר את הידוע להן. היא מסיעה את ספל התה אל שפתיה וגומעת גמיעה ארוכה. "בסדר," היא מפטירה לבסוף. "הכל בסדר. צביקה הביא לי מתנה לחג, והם נסעו מפה  לשדה התעופה. מרוקו או מיורקה, אני לא זוכרת."

"הילדים של היום. כל הזמן רק חוץ לארץ בראש שלהם.  מה יש להם לחפש שמה, אני שואלת אותך." ציפה מנחיתה כף יד גדולה, מובלטת עורקים, על צלוחית עוגיות ריבה, שאבקת סוכר דקיקה זרויה עליהן במתינות. היא נוטלת עוגיה אחת, ומלקקת ממנה את  האבקה בטרם נגיסה. "חמישים שנה, ואני עוד לא שכחתי את הסרחון במערכת הביוב של ורשה. חוץ לארץ הם רוצים." ציפה מגחכת, ומסלקת הצידה קווצת שיער בהירה אחת משיערה המקליש. "ומה קנו לך?", היא שואלת, ועיניה החדות נוברות סביב.

"מיני טוסטר אובן. הכנסתי אותו כמו שהוא, באריזה, לארון בחדר השינה."

"אם אני זוכרת נכון, גם בשנה שעברה הביאו מיני טוסטר אובן, לא?"

"נכון," הודתה בריינה בצער של אמת, "אני צריכה טוסטר אובן, מיני טוסטר אובן, כמו שאני צריכה צרות על ראשי. דווקא למכשיר רדיו אני זקוקה, הרדיו הישן שלי לא מעביר תחנות. כל הזמן רשת גימל, כאב ראש. אבל הם לא שאלו אותי." בריינה קמה ממקומה, בקושי ניכר היא אוספת את איבריה הממאנים.  "גם אני קניתי לך משהו לחג." בצעדים קטנים, שהרי כפות רגליה איבדו מזמן את אמונן בריצפה, היא ניגשת אל המזנון, ואוספת מעליו שקית.

"זה ספר שירה. בצרפתית. אני מקווה שהוא לטעמך, ואם לא, יש פתק החלפה."

ציפה מדפדפת בספר במהירות. "תגידי לי, ובטוסטר אובן, הם שמו פתק החלפה?"

בריינה מופתעת, "לא יודעת. לא בדקתי."

"אז תבדקי. בואי ננסה לפתור את העניין על הצד היותר טוב."

בריינה חוזרת מהחדר השני, זרועותיה הדקות חובקות קופסה, חבויה בתוך שקית גדולה. היא מניחה את השקית למרגלותיה של ציפה ונתפסת במשענת הכורסא.

ציפה בוחנת את השקית. "החנות רחוקה, אולי רבע שעה נסיעה מכאן, אבל," והיא מסבה פניה אל אופק אחר, הרחק מפני חברתה אדומות ממאמץ של כלום, "אני אדאג שיחליפו לך את זה ברדיו עוד היום."

בריינה מנסה לומר משהו, ומתוך גרונה בוקע שיעול נבחני מקוטע. קצרת נשימה, היא מצליחה בסופו של דבר להבר הברה להברה, למלמל מילה למילה, "חכי לי, גם אני באה איתך."

(2)

האור מתיש, מתיש. מתארך עד מאד מרחק המעט שבין חדר המדרגות לבין מכונית החיפושית הקטנה של ציפה שברחבת החנייה, וכבר אין רבע זֶכֶר לרעננות הבוקר הצוננת.

בריינה מתקדמת בעזרת מקל הליכה אפור וזוג רגליים מקלוניות שאין בהן תועלת של ממש. ציפה מסכמת בינה לבינה, וליבה מר: בריינה קשישה חולנית, בקושי מדדה על שלושה כלונסאות דקי היקף. היא מבקשת להושיט יד ולתמוך בחברתה, אך במצבים עדינים ציפה אינה מוצאת ידיים ורגליים, כך שבעוד היד תלויה באויר היא כבר נמלכת בדעתה. שלא תתפרש תפישת  היד כמעשה של התנשאות, שהרי בנות אותו גיל הן, אפילו למדו יחד בגימנסיה ובריינה – ביש מזל גדול, וגם ההיפך הגמור מזה אפשרי.  שבה ציפה ומייצבת את ידיה רפוי לצדי גופה. עתה, בהילוכן האיטי, המאופק, ("כמעט גינוני מלכות לנו," שוחקת ציפה בינה לבינה), יש די פנאי להבחין בפרטים כולם: ערוגות הפרחים המדוייקות בירוק ובצהוב. מרצפת אפרפרה שבורת קצה. העורבים והשבים. בעולמן המואט על-כורחן מתרבים הפרטים.

המיני טוסטר אובן  רובץ על המושב האחורי, וציפה מסייעת לבריינה  להתקפל אל תוך המכונית. בנחיריה של  ציפה בא ניחוח הבושם המוכר של בריינה, ומתחתיו פועם ריח חדש, אד קלוש של, של מה? של בגד שנשכח בגשם, וכבר דבק בו ריחה המכביד של העזובה.

שפתי בריינה מתעקמות, ונרמז בהן חיוך נבוך, "עוד מעט יש לי יום הולדת. אבקש מצביקה שיקנה לי פיליפינית."

"זה לא עסק זול, את יודעת", ודווקא ריפוד הספה המתפורר עולה כעת בתודעתה של ציפה. "זיקנה זה עסק יקר מאד, מעטים הזקנים שיכולים להרשות אותו לעצמם. הכסף נזלל כמו בגד תחת מתקפת עש. היה ואיננו עוד."

"נסתדר", מפטירה בריינה ומעיפה מבט מפורט בתלולית הזהב עשרים ושניים קאראט המפארת את צוואר חברתה.

דווקא בנסיעה שתקו. בעודן ממתינות להתחלפות האור האדום ברמזור, גוהרת ציפה לעבר בריינה, כך פתאום, ומתוך סערת נפש גדולה היא שואלת וקולה אכול אש: "אמרי לי, לאן אנחנו נוסעות בריינה?"

"אנחנו נוסעות להחליף את הטוסטר אובן ברדיו," באה תשובה.

"ידעתי," אומרת ציפה, וקולה שקט. "אבל לרגע לא הייתי בטוחה." מניה וביה, כשאור מוריק בחלונית הרמזור, ציפה מזנקת ראשונה קדימה, בשאגת גלגלים.

(3)

על הכביש מצטופפות עוד ועוד מכוניות, ומה תעשה בהן ציפה, שמכירה כל תמרור ועיקול במשולש שעל קודקודו האחד ניצב ביתה, וממנו נמתחות שתי זרועות ארוכות – אחת מכוונת אל המרכז המסחרי השכונתי והאחרת לקופת חולים. ציפה מסמנת את השטח המחובק בין הקווים הללו כמאפשר אחיזה, וכל מה שמצוי מחוצה לו - הוא לא פחות מאשר שטח הפקר, ג'ונגל של אספלט פרא, מערב פרוע של שעטת משאיות . בריינה בחלונה עסוקה בציד בניינים רבי קומות, אנטנות סלולאר, עמודי מתח גבוה. לא ממנה תצמח הישועה. ציפה נצמדת להגה בייאוש גובר, ממלמלת מילמולים חסרי פשר, עזים כתפילה. היא מנסה לשווא להשתלב בנחיל הממונע, שמקיא אותה מקירבו שוב ושוב בזלזול צופרים.

בשערי החניון ציפה עד כדי כך מותשת, שאינה פוצה פה גם כשאישה ממהרת אחת גוזלת תחת אפה את משבצת החניה הנוחה, ומאלצת את ציפה להחנות הרחק, בקצה שורה נידחת. ציפה מתלבטת את מי עליה לגרור קודם אל פתח החנות: את הקופסה הגדולה והכבדה,  או את בריינה.

"תסתכלי, ציפה", בריינה דוחקת לעברה מרפק גרום. אשה אחת, כבדת תנועה, כושלת פתאום על הרחבה בסמוך לעמדת איש הבטחון. אחת השקיות  שהיא נושאת נקרעת מעוצמת הנפילה,  ואשכולות ענבים אדומים כהים מוטחים לכל עבר. ציפה מביטה מוקסמת בענבים המתגלגלים פצועים על המדרכה ועל הכביש, מסמנים שובל ארגמני  דביק.

כצפוי, ראשונים מגיעים הזבובים.

הנופלת מתרוממת לאיטה, ובתנועת יד מבטלת מרחיקה מעליה את בעלי הכוונות הטובות. תנועה זו שלה נמהלת חיש מהר בתנועת זרם הקונים, המבקשים להספיק ולחגוג את חג הקניות הקטן, שמקדים מסורתית את בואו של החג הגדול, הוא הוא  החג העיקרי.  

(4)

בתוך החנות, מוצפת אור פלורסצנטים ענייני, ששב ומכפיל ומרבע עצמו במפגשי אקראי זוהרים עם דפנות מקררים מנירוסטה, בריינה נשענת על מכונת כביסה אמריקאית במבצע. ציפה מנסה מזה זמן ללכוד את תשומת ליבם של אנשי המכירות, אך אלה, גרועים ממלצרים, מחושבים עד לשורה התחתונה של סיכויי עמלות. זריזים מאין כמותם להבחין בזמן בקופסה הדחויה מונחת בחיקה, והם נזהרים היטב.  עוד בטרם מספיקה ציפה לחקור אודות מכשיר רדיו שמתאים לאישה מבוגרת, חולנית, וכבר מואסים בה בעלי העניבות, והשתיים מופנות באדיבות קרה אל עבר דלפק ההחזרות. "שם כבר יטפלו בכל", הם מבטיחים בפנים חתומות, ונפנים לשוב אל הלקוח שאיתם, להוסיף ולהלל באזניו תכונות מדיח כלים מגרמניה, כפי שאומרים את שבחם (שלא בפניהם) של קרובי משפחה מוצלחים.

תורים מתארכים גם על יד שולחן ארוך, עמוס מכשירי טלפון, פקס, מסופי מחשב וניירת. ציפה תולה עיניים חסרות ישע בפקידות, בזמן שהן מסתודדות עם מוקדניות חברות האשראי, או מתאמות זמנים מול נציגי חברת ההובלה. נדמה לה שאחת מהן, זו הבלונדינית עם המסטיק שמאופרת בכבדות, היא בתה הגרושה של השכנה מהכניסה הסמוכה, מה שמה? אורלי, אורלי שמה. ציפה זוכרת אותה עוד מהימים הרחוקים ההם, כשאהבה לשבת במרפסת הפתוחה, הצופה על משחקי הילדים בחצר. פעם אחת אורלי הציעה ל"גברת ציפה", בכובד ראש ילדותי מתוק, לטעום מעט משיקויי החול והעלים שרקחה לבובתה, וציפה הסכימה, ופיה התמלא עפר.

"אורלי, אורלי", ציפה מנופפת מרחוק, ממתינה לאישור היכרות ולו קל שבקלים, לפני שתעז לסגור מרחקים, אך ספק-אורלי אפילו אינה מקמטת מצח בניסיון להבין מי המנופפת אליה.

"הם אינם רואים אותנו," נדהמת ציפה, כמי שחושפת באקראי אמת גדולה או תרמית גדולה לא פחות.

"בואי נלך מפה," ממלמלת בריינה, אותו צל חיוור ארור שב ומשתלט על פניה ומוחק מהן בהדרגה את הצבע, "אני רוצה הביתה."

"עוד קצת, בריינה," מפצירה בה ציפה בקולה הרך ביותר, "קודם נסדר את העניין לשמו באנו הנה," וציפה כבר אינה בטוחה כל עיקר מהו אותו עניין, אך אם הן פה בוודאי דחוף הוא, דחוף מאד. מבט מהיר אל הקופסה וציפה נזכרת. צביקה. מיני טוסטר אובן. רדיו.

זכרונה של בריינה עסוק עכשיו באישה שמעדה על המדרכה והיא מחפשת אותה בעיניה בין קהל הקונים. "ומה יקרה אם אשליך את עצמי על הריצפה ואפרפר קצת," בריינה חושבת, "הלוא אז יעוטו עליי כולם בהצעות לסיוע ומתוך חרטה כנה יגישו לי כוס מים קרים ואולי אפילו מיץ." לרגע היא מתפתה באמת, אך חוששת מעין הרע, והרופאים הבטיחו גם הבטיחו פרוטקציה בתור לתרופות הנסיוניות החדשות. כשצביקה יחזור, אולי תבקש ממנו רדיו. גם בטרנזיסטור תסתפק, העיקר להקל במשהו את מצוקת הלילות הארוכים, ולתקן את שנתה הנודדת אל האין ובחזרה. 

גם לציפה מחשבות משלה, "זה לא בסדר. זה באמת לא בסדר," והיא נחושה לא לעבור על כך בשתיקה. הגיעה עת לעשות מעשה, לא למען עצמה אלא למען בריינה שלה. חזקני נא ה' אך הפעם. ציפה מטפסת על קופסת המיני טוסטר אובן, משם יש נקודת תצפית טובה, וכמו משה על הר סיני היא צופה במראות.

"תסלחו לי", היא פותחת, וקולה רם וצלול, הולך מקצה החנות ועד קציה, מסובב ראשם של אנשים זרים, "שעה שלמה אני מחכה לקבל שירות, ואיש אינו-" 

(5)

בריינה נבהלת ראשונה, "תרדי משם מייד. אל תחוללי מהומות."

"אבל עכשיו הם רואים אותנו, בריינה," פניה מזדהרים בחיוך רחב, "זוכרת? הבטחתי לך רדיו."

אחד מאנשי המכירות ניגש  וציפה מתענגת על היותה גבוהה ממנו בראש ומחצה. "הלו גברת, אני מבקש שתרדי, זה לא יציב ככה, את עוד תזיקי לעצמך, ערב חג היום..."

"באת לעזור? יפה," היא צוחקת, חוגגת את נצחונה כילדה, "אבל אתך אני כבר לא מדברת. תקרא למנהל שלך."

עוד זה מדבר וזה בא בדחילו, ספק בצעדי ריצה ספק בהליכה בהולה. הוא חדש בתפקיד, רוקם לו בסתר חלומות  גדוּלה והכל פריך כל כך, מישהו בהנהלה הראשית עוד עלול לחזור בו. "תרדי, תרדי ונדבר כמו בני אדם, במשרד שלי."הוא מושיט אל ציפה שתי ידיים שעירות, כמו בהזמנה לריקוד, ועל פניו הוא מתאמץ להעלות הבעה של אמון מלא, ואופטימיות, ככ...כן, "באמת, ערב חג. וההנהלה יותר מתשמח לפצות על עגמת נפש... למה לך, זה מסוכן, אישה בגילך..."

ציפה רשפה גיצים. "בגילי? אישה בגילי? מה דרדק כמוך יודע על אישה בגילי? אתה יודע מה עבר עלינו פה? הכל היה חול. רק חול. והערבים...בידיים האלה בנינו... הטוסטר אובן...לא יורדת וזהו."

"תורידו אותה בכוח לפני שתיפול ותשבור את אגן הירכיים," זועק מישהו מהקהל, שזנח את עיסוקיו באגף הקולנוע הבייתי לטובת ארוע גדול פי-כמה, ומילותיו מערערות את ציפה כנשיפת רוח פתאומית, קרה, ולרגע היא אף נדמית כמחליקה, והקהל כאיש אחד בולע רוקו, אך לא, היא מצליחה לייצב את רגליה. איזו דרמה. איזו הקלה.

"שלא תתקרבו," ציפה מאיימת, "או שאזיק לעצמי", והיא בעצמה אינה יודעת כיצד. חולצת בפראות את הסנדלים האורתופדיים בצבע שמנת, והם עפים ממנה בבעיטה. סנדל אחד נתקע בין שני תנורים, השני מתגלגל אל מתחת לשולחן, שם מנסה אורלי להשיג את המוקד המשטרתי, אבל ערב חג היום והם עסוקים מעל לראשם בענייני בטחון שוטף.

"ציפה..." בריינה מתחננת, אך ציפה לא עוצרת, היא  מסירה את המכנסיים ואת הז'קט, ומשליכה אותם בהתרסה על ריצפת החנות. זו לא אישה שמתפשטת שם לראווה, זו הזיקנה בכבודה ובעצמה שמגיחה מבין הבדים, קדומה ואפלה כמו תניני בראשית. המנהל מניע ראשו בחוסר אמון, זה לא קורה באמת, פשוט לא יתכן שזה קורה לו. ציפה מסלקת גם את הקומבניזון, היא מקלפת אותו מגופה כפי שמסירים תחבושת מגופו של פצוע.

על קופסה של מיני טוסטר אובן עומדת ציפה ברעד רזונה, וחושפת את כל הטמון והסודי. הזהו גוף? גוויל עור אשר לבנוניותו דעוכה ומאובקת, ועליו בזוקים איי חברבורות חומים. פה ושם כיסי שומן מדלדלים, והנה פלומת שיער מבויישת שעוד מצמחת לדווקא על השוקיים, מכסה טפח נימים פקועים בכחולכהה, ובין כל אלה, כמו דובדבני פרא זעירים על עוגת קרם, ניצבת תפזורת גידולי עור ארגמניים. חלק מהקהל מסב מבט. מה להם ולעודפי עור בבטן, בירכיים ובזרועות. ענק הזהב שעל צווארה של ציפה נוצץ עתה שבעתיים. מי הפסל שישכיל לפסל את הפסל החי על הכן, מי הצייר שיתמודד עם שפעת הקפלים והחריצים, עם החבורות הכחלחלות שצצות כפרחים על גופה, כשציפה נתקלת בפינת שולחן או דופקת ראשה בדלת פתוחה של ארון קיר.

"תסתכלו", היא נושפת

"מפחדים? תסתכלו". היא סוקרת את הנוכחים וקולה מלא בוז. "ככה נראית הזיקנה. מה אתם חושבים? שתינצלו? חחחחחחח."

"לא תמיד נראיתי ככה," היא ממתיקה, והנשים שבקהל על כורחן מחבקות את גופן באהבה, "גם לי היה פעם עור של אפרסק,  ואוחז'ורים שרצו אותי, אבל תסתכלו," היא צובטת באצבעותיה את עודפי העור בזרועה, "ככה הגוף בורח."

המנהל מתלחש עם אחד מאנשי המכירות. הוא נעלם, וחוזר עם מכשיר רדיו, מאיכות טובה מאד, אותו הוא מפקיד בידיה של בריינה, ומוסיף גם סדין חשמלי, ליחיד. בריינה אינה מתמקחת. היא עומדת משתאה מול ציפה, צנומה כל כך זאת, נידפת כציפור, ודמעותיה מכסות את העולם כולו.