שרירים נדרכים. נוירוטרנסמיטרים משוכללים נכנסים לפעולה. זרם בריא של כדוריות דם אדומות מפיץ חמצן לאן שצריך. וכל זה כי לולו רוצה ביצה קשה? מתכון לביצה קשה אחת: סיר קטן, מעט מים, ביצה אחת, קצת אש. מודדים שבע דקות מרגע הרתיחה. זו פשטות ראויה להערכה! הלוואי ואנשים היו לומדים להעריך פשטות! כשלולו רוכבת על אופניים, זו רק לולו שרוכבת על אופניים. מה גם שלפני רגע לא היו כאן אופניים, והופסה – יש. אבא של לולו נהג משאית, איש קשה. בצעירותה, אמא של לולו היתה נערת גומי, שידעה להתקפל לגודל של מפית. הקוראים מקבלים ללא הניד עפעף את קשיותו של האב, איש אינו מוחה, אלא שבמו עיניי ראיתי חלק מהקוראים זע באי-נוחות – "גודל של מפית"? כל מי שהמשפט "גודל של מפית" הוא למעלה מכוחותיו – שיאסוף עכשיו את הדברים שלו, עכשיו את הדברים שלו, וילך מכאן. אני מבקשת לראות צילום של לולו מגיל שלוש. זה בלתי אפשרי, היא אומרת, הזכרון הראשון שלי הוא מגיל שש. לולו מושיטה לי ריבוע חמאה: צהוב, קר, עכשיו קשה, אחר כך לא. על האריזה כתוב: מאה גרם. מחלב מפוסטר. יש תאריך ייצור. יש תאריך תפוגה. יש גם ציור של פרה שעטיניה מתפקעים להביך. המורה כותבת על הלוח, ב-ה-ד-ג-ש-ה:
ספרות עוסקת ב:
אהבה, מוות, משפחה.
כולם ביחד, לחזור אחריי בבקשה:
אהבהמוותמשפחה, אהבהמוותמשפחה.
רק לולו ממלמלת, זה לא נכון. חבל שאין לה די אומץ למחות בקול רם: זה לא נכון, יש רק סיפור אחד לסַפר והוא הסיפור של הזכרון. ואני עדיין אובדת עצות מול סיפורה המתפזר והולך של לולו. לולו טוענת שנולדה מהקשה של הרגל של אבא שלה. מכל המקומות, דווקא מהמקום שהכי דורך. "לא היתה לי ברירה", היא מצטדקת, "הייתי מוכרחה להיוולד. לאמא היו איברים קפיציים מדי, יפים מדי". היא טוענת שיש אינספור איברי הולדה. "תארי לך", היא אומרת וקולה מתערפל, "איך זה להיוולד ישר מתוך השקדים בגרון, כמו בציור הצועק ההוא."
"את משקרת!" התזתי. "שקר", נאנחה לולו, "זו מילה שבקצה השולחן הארוך שלה יושב שופט חמור-סבר עם פטיש." "אכפת לך", היא שאלה בעודה מוזגת לשתינו כוס תה, "שנדבר על דמיון, במקום?" הצעתי שנעבור על עיתונים ישנים, איפה היית כש... וכש..., מה חשבת, מה הרגשת . גם זו דרך למיין את הזמנים. לולו צוחקת לי בפנים, "לא אמרתי למיין, אמרתי לדמיין". שהרי במחסני האגירה כבר מזמן התערבבו הזכרונות האמיתיים עם הבדויים וכולם עשויים מאותו חומר אפור, כבד ומוצק [דמייני קציצה קפואה של גפילטע פיש, היא מציעה] וכבר אי אפשר לדעת, נכון? ולמי יש כוח להתחקות שבעה דורות אחורה של זכרון? ולשם מה? לולו מושכת אותי אל הסלון. בספרייה כבר מזמן דהה צבע העץ, ועדיין מסודרים על מדפים כל הכרכים של האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה, כאילו אתמול. "את רואה את כל אלה?" היא מצביעה בתנועה רחבה, ואני מהנהנת, לא בטוחה ששתינו מכוונות אל אותו מראה. כשהייתה בת שמונה, הגיעה בדואר מעטפה עם דף הוראות: יש להוציא מתוך האנציקלופדיה את הערך "בארייה, לברנטי" ולשלוח את הדפים בדואר חוזר למערכת. במקומם, נא להכניס את הערך החדש המצורף אודות "בייקל, ימה". שנים ארוכות החזיקו ההורים של לולו במנוי על שבועון המפלגה: חוברת קטנה מנייר גס וזול, עם מומחיות מיוחדת לפרטים קטנים. השלטון נזהר דווקא בפרטים הקטנים, כאילו הגבול בין אמת לשקר הוא באמת רק עניין של רזולוציה. לולו זוכרת במיוחד כתבה אחת משם, את הכתבה אודות גבורתם של תושבי העיר הסיבירית ההיא. לולו מתאמצת להיזכר בשם המקום, לשווא. נו, העיר ההיא, שפונתה מכל תושביה והוצפה במים כי השלטון קבע שלטובת העם הסובייטי צריך לקום שם סכר. וקם סכר. רכיבים בזכרון מחוברים בטור או במקביל, לרוב זרוקים בערמות כמו חזיות בשוק בצלאל. כמה שנים יכולות ילדות ששמן נטשה לעמוד על גבעה עם מזוודה ביד, סרטים לבנים בשיערן ושמלתן מתנופפת ברוח, ולצפות בשתיקה במים הגואים? כבר שנים, אומרת לולו, כבר שנים אני חולמת בלילות על חתולי הרחוב בעיר ההיא, מייללים כשהמים הגיעו. לא סיפור, כמו קו אוטובוס עירוני. אפשר לרדת באיזו תחנה שרוצים.