משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

"משהו נע לאט, משהו שט"

במקלחת שוב הגוף שלה כמעט נוזל תחת לחץ האצבעות המקרצפות, כמעט נעתר לנעימות החמימה של המים, אבל לא, זה לא יקרה, לא אצלה, תמי מהדקת הכל חזרה למקום מהר וחזק.  היא לא מסוגלת לשאת את העירום שלה גלוי ככה לפרקי זמן ממושכים, עוד בילדותה היתה מסבנת את הגוף בחטף ומקמצת בתנועות, גם לגעת בו היא לא מי יודע מה אוהבת, משתדלת למהר ולכסות את מה שאפשר בשכבת בידוד מקציפה, רכה לה, הנה, כמעט סיימה, נותר רק לשטוף הכל וכבר אפשר להימלט אל חלוק הרחצה בלי לבזבז על עצמה מבט נוסף. על קיר ריק בחדר האמבטיה מסגיר ריבוע בהיר ובתוכו שני ברגים את המראה שהיתה תלויה שם פעם, לא עוד. תמי מביטה בשעון, לא צריך למהר, יש די זמן להתכונן. שעה שלמה.

תמי חושבת, "הגוף הזה". היא לא מחלקת אותו לאיברים, היא אף פעם לא מונה -

"ירכיים, מותניים, שדיים", גם לא במחשבות, הגוף שלה סוכן זר, הס מלהזכיר, אולי רק בביקוריה התכופים אצל רופאים היא מודה חרש, כואב לי כאן, וכאן, מצביעה על מקום הכאב ומפרטת אותו בדקדקנות של אם המתגאה בהישגי ילדיה. אחר כך, כשידיו של הרופא עושות בה מעשי רופאים היא נושכת את שפתה התחתונה בחוזקה ומפנה  ראשה אל הקיר.

תמי מתלבשת. היא לא מבזבזת זמן אל מול ארון בגדים פתוח, הרי אין בכוונתה לצאת לבלות כל עיקר, בסך הכל היא נדרשת למלא את חובתה השנתית, עניין של כמה שעות והעסק יהיה מאחוריה. תמי מושכת מהמדף חולצה ומכנסיים פשוטים, בארון  יש רק בגדים מעשיים מאד, הדומים זה לזה כמו מדים, בגדים שלא נועדו להקסים או לפתות או לעטוף את הלובשת בתחושת בטחון חצופה ומופקרת שהכל בה אפשרי, אלא רק לכסות כי כך מקובל. "בגדים הם  לא יותר מאשר פיסות בד שמכסות", חשבה לא פעם. מוזר בעיניה איך בני אדם נוטים לייחס לחפצים מסוימים משמעות מיוחדת, החורגת  מהתפקיד הבסיסי והפשוט שעל חפצים אלה למלא. ככה זה עם בגדים, שמישהו יזכיר לאנשים שמדובר רק בפיסות בד, בעטיפות, שצריך להשתדל להעביר בתוכם יום  שבסופו יזרקו אל  סל הכביסה. יום. ועוד יום. ועוד יום.  תמי הפסיקה למנות את הימים. את הלילות, לפעמים, היא עדיין מונה. אמא שלה לא מתאפקת, "יש לך טעם של אלמנות בבגדים" ותמי שותקת.

לתמי אין כוח להסביר.

רוב הזמן הראש שלה ריק אבל קורה שמחשבות קופצות ממנו החוצה בפתאומיות,  כמו חיילים אמריקאיים שהסתתרו בג'ונגלים  ומגיחים החוצה שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה. היא בעצמה לא יודעת מאיפה הן באות, המחשבות האלה, זה להקשיב לקולות מתוכה שאומרים לה דברים, כמו "להרגיש בטחון מוחלט כמו הבטחון שיש כשמשפשפים במקלחת את שכבת העור העליונה המתה ויודעים שתחתיה תימצא מייד שכבת עור נוספת, חדשה, זמינה לשימוש, אפילו שלא רואים אותה. מספיק שיודעים שהיא שם."

תמי שוב בודקת מה השעה וניגשת אל המחשב, יש לה שפע זמן, בראש רשימת האתרים המועדפים שלה ישנו אתר "יזכור" של משרד הבטחון, היא פותחת שוב את הדף של בועז בפעם המי יודע כמה, וחושבת, טוב עשו במשרד הביטחון שמיחשבו את הדפים, זה נעשה הרבה יותר קל. תמי יודעת על-פה, מילה מילה את כל מה שכתוב שם אצלו, אבל קוראת שוב, בכל זאת. שפתיה נעות. מישהו אחר היה חושב שהאשה הזו מתפללת.

"בועז  התבלט מגיל צעיר כבעל תפיסה מהירה ושכל חריף, והפגין כשרונות רבים. בגיל חמש למד לנגן על כינור, בגיל שתים עשרה החליף את הכינור בגיטרה חשמלית. מוקדי ההתעניינות העיקריים שלו היו אלקטרוניקה ואוירונאוטיקה ,והוא השתתף בקביעות בחוגי גדנ"ע אויר. בשעות הפנאי המעטות שהיו לו נהג לפרק ולהרכיב מחדש מכשירי רדיו ישנים. הוא היה סקרן ואמיץ, ולא ידע מעולם פחד מהו. הצטיין בשחייה, ואפילו בימים בהם הים סער לא נרתע מלהכנס לתוכו ולשחות למרחקים. בטיוליו הרגליים הרבים בארץ, מעולם לא חלף על פני מערה מבלי שחדר לתוכה, לא עקף פיסגת הר מבלי שנכבשה תחילה תחת  סנדליו. הצטיין בלימודיו, במיוחד במקצועות הריאליים, אך אהב מאד את התנ"ך. חבריו של בועז סיפרו שניחן בחוש צדק מפותח במיוחד והיה ישר מידות בצורה קיצונית. בועז היה נער יפה תואר ובעל חיוך כובש, תמיר משכמו ומעלה ביחס לחבריו..."

קמה להכין  ספל תה. בעוד אצבעותיה מחלצות שלוש קוביות סוכר מתוך הצנצנת, חשבה על שיחת הטלפון שהתקיימה לפני מספר ימים עם פקידת משרד הבטחון. למרות הכל, הייתה גאה בעצמה. נזכרה איך הפקידה הקשיבה לבקשתה ואז הקשתה, "אני מבינה. אבל לא קלטתי, מי את בדיוק? בדרך כלל אנחנו יוצרים קשר עם המשפחות לפי הרשימות שלנו, והם  מודיעים לנו מראש כמה מקומות הם צריכים  בהסעות להר הטייסים."

תמי ניסתה בכל כוחה להיות שקולה ועניינית, קיוותה שהקול שלה לא ילשין בשום אופן את חולשותיה באוזניה של ה- ה- הפקידה הזזזאת, העלבון כבר נחבט לו כמו גוש עפר דוקר דוקר המדרדר מטה במורד גרונה, זה בסדר, היא התכוננה מראש גם לאפשרות הזו ולא התכוונה לוותר כל כך מהר, "נו באמת. מי אני? האם את מעלה בדעתך, עלמתי הצעירה, שמישהו יעמיד פנים בפנייך רק כדי לעלות על ההסעה הזו? שמישהו ממש ישקר? אוי. את, את הרי לא מתארת לעצמך ש...לא חשוב." תמי דיברה בקול קטן, כמעט לוחש, ומדי פעם משכה הברות,  כמנסה לאסוף כוח מתוך המילים שכבר נחלצו מתוך פיה - " אני... הייתי... חברתו של סרן בועז ינוב ז"ל. עמדנו להתחתן ו...שבועיים לפני החתונה -"

"אויש, זאת אומרת, אה… סליחה. אני מצטערת.  כמובן. מייד ארשום אותך להסעה."

העיקר שהשיגה מה שרצתה. הכל רגוע עכשיו, תודה לאל, ותמי מחזיקה בשתי ידיים יציבות את ספל התה. ידיה, שלרוב הביכו אותה כשהיו זזות כמו ישות עצמאית מנותקת מהגוף בעלת משימות סודיות, עגנו עכשיו לבטח על דפנות הספל.

מעניין אם לפקידה של משרד הביטחון יש חבר.

תמי מדמיינת אותם במקומות הרגילים של הזוגות, רצים שמחים על שפת הים, היא בשיער גולש והוא מתולתל וגבוה, אולי יש להם גם כלב, אולי הפקידה הזו מתיזה בשובבות מים על החבר שלה, הוא תופס אותה ומחבק, היא צוחקת בקול רם, כן, היא בהחלט נשמעה כמו בחורה שמסוגלת לצחוק  בקול רם. אולי אפילו יתחתנו. תמי יודעת למה אנשים מתחתנים, הם מתחתנים כדי להשוויץ בפני העולם כולו שהם מיוחדים, שנבחרו, אפילו שאם מתעכבים לחשוב על זה רגע - הדבר הכי בנאלי בעולם  זה להתחתן ולהקים משפחה. ובכל זאת, העיקר שמישהו חושב ברגע מסויים שאת מיוחדת מספיק כדי לבחור בך מבין כל נשותיו האפשריות, כדי להציע דווקא לך נישואים. תמי מדמיינת אוהל קירקס ענקי מפוספס אדום ולבן, החבר של הפקידה עומד יחיד על הבמה לבוש ככרוז, שקט בקהל, זרקור עצום מתיז אלומת אור עגולה על ראשי האנשים, האור רץ רץ רץ עד שנעצר על ראשה של הפקידה, היא מורה באצבע על החזה שלה בחוסר אמון והשפתיים זזות בשאלה:

"אני?"

הוא מהנהן, מושיט לה יד מרחוק, היא מתפרצת לבמה והאושר נוטף משניהם כמו זיעה, התזמורת רועמת, הקהל מלווה אותם החוצה במחיאות כפיים סו-ערות.

תמי חושבת, "אני אולי לבד, אבל יש לי הרבה אפשרויות. אני יכולה ללכת לרופאים."

כל חייה התרחקה מהנוכחות הגברית הקשה,  התובענית. אולי מעולם לא היתה מספיק חזקה כדי להביט לאחד מהם בעיניים. אולי רצו בה, אולי לא, בעיניים מושפלות אין לדעת. תמי שוב חושבת על בועז. בזמן האחרון מחשבות בועז מעסיקות אותה מאד. גם היא, כמוהו, מאד אוהבת לקרוא בתנ"ך, במיוחד היא אוהבת את הסיפורים של ספר בראשית.  היא קוראת בקול רם את הסיפור על יעקב ועשיו. יצחק הזקן מברך את הבן הלא נכון, את בנו הרמאי, והיא קוראת, "ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני; ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה" וכשהעיניים של תמי עוברות על המילים 'ריח השדה' הגוף שלה רועד והבטן  מתחממת מעט, וכל הגברים הם עשיו וזרועותיהם שעירות מאד וצווארם עבה והם ציידים העושים ריחותיהם ריח שדה בתוך ביתה, ותמי מרגישה צביטה של אימה ועונג. ועכשיו היא כבר צריכה לצאת.

*

תם הטקס, אך המשפחות והחברים עדיין  נשארו להתגודד ברחבי אתר ההנצחה אשכולות אשכולות. תמי מגלגלת בראשה שוב ושוב את המילים שכול ואשכול, לסירוגין, מביטה  בהם נדבקים זה לזה, מתקשים להיפרד. נהגי האוטובוסים של משרד הבטחון כבר הניעו ברחבת החנייה בנסיון לשדל את המתעכבים, לא נעים להם לצפור בקול. תמי כרגיל בוחרת לעמוד קצת בצד, טוב עשתה שהצטיידה במשקפי שמש. "אמא הייתה מתגאה בי היום", חשבה. תמיד הצטיינה בעמידה זקופה, מכובדת, וכל כך אהבה טקסים עצובים. אהבה את הרטט הזה, הקולקטיבי, שעובר דרך ההמון כמו זרם חשמלי.  לפני שפנתה גם היא לחזור אל האוטובוס, חיפשה את שמו של בועז ברשימת הנופלים. מסתבר שגם עצבות יכולה להביא להתרוממות רוח, אין מה לומר, הארגון היה למופת ומצב הרוח שלה היה מעולה.  היא לא התאכזבה, ממש לא. באוטובוס, בדרך לכאן, ישבה לבדה על המושב ואיש לא הטריד אותה בשאלות. תמי העבירה את הנסיעה בעיקר במחשבות על בועז, ועל איך היו נראים חייה לולא נפל. הוא מן הסתם היה נרשם  ללמוד הנדסה בטכניון. הם היו מחזיקים דירת סטודנטים בשכירות, ישנה אבל מטופחת. היא דמיינה המוני חברות וחברים, יוצאים ונכנסים כל הזמן. אולי היו מאמצים גור כלבים קטן ומצחיק, שהיה מתעקש להצטנף ביניהם במיטה. היא היתה מוצאת  עבודה כפקידה באיזה משרד, אולי אפילו של עורכי דין,  ובשבתות היו נוסעים להוריו בקיבוץ.

"תמי????"

קול גברי לא מוכר תפר חוט יחיד של קרח במורד גבה. מי זה יכול להיות, לעזאזל. תמי הסירה את משקפי השמש הכהים כדי לבחון אותו טוב יותר. הגבר היה לבוש מדי חיל אוויר עם דרגות סגן אלוף, 

"את לא זוכרת אותי? אני יריב, יריב מרום. מתחילה להזכר? למדנו יחד בבית ספר. לא השתנית תמי, מייד זיהיתי אותך, אפילו מרחוק. תשאלי איך? לפי העמידה", גיחך.

שבבים אחדים של זכרון מעורפל הבליחו לרגע  כמו מתוך קליידוסקופ של זכרונות אך נשברו לפני שהצטרפו לכדי תמונה משמעותית. היא השתדלה בכל הכוח  להזכר. באמת היה איזה יריב אחד, שמנמן ומופנם, כן, היא נזכרת.

"יריב."

חייכה חיוך קטן, הולם את המעמד, לא יודעת לאן תמשיך משם. קיוותה שיניח לה.

"אז...בשביל מי את פה? ומה שלומך? אני מכיר את כולם כאן. כבר שנתיים במחלקת כוח אדם של חיל אויר, ממונה על הקשר למשפחות. אנשים נהדרים אני אומר לך. ממש מלח הארץ."

רק זה מה שחסר עכשיו. איזה מזל שפגשה אותו כשהטקס כבר הסתיים והיא יכולה להמלט אל האוטובוס. ממילא לא תראה אותו שוב לעולם. לרגע כמעט נתפתתה להשאר, לעמוד שם, דווקא כן לספר לו על בועז, בועז שלה שאהב את הים ופיזיקה וכבר מילדות ידעו כולם שיהיה טייס- אבל ידעה שזו שטות מוחלטת.

"אני...אה...בדיוק, אתה מבין, האוטובוס מחכה, מצטערת." שקרנית. את לא מצטערת בכלל. "בפעם אחרת, אולי?" דשדשה משם בשיא המהירות עוד לפני שהספיק לענות לה, ונבלעה בתוך מעי האוטובוס.

*

בבית, עם עוד כוס תה והשירים הכי עצובים ויפים ברדיו, שוב התייחדה עם דפי ה'יזכור' האישיים. בועז, לצערה, עשה את שלו. תמי הרגישה קצת אי נעימות, בכל זאת, היא עוזבת אותו ככה ועוד ביום הזכרון, אבל ידעה שאחרי התקרית עם יריב אין ברירה. היא דפדפה לאט. אלפים אלפים של דפים, גברים צעירים, מרביתם רווקים, וסיפורי החיים שלהם פתוחים לפניה. היא רק צריכה לבחור.

 (*) שורה מתוך השיר הנתקות שכתבה רחל חלפי