משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

לפיכך אם הוא קיים, יש להניח שקיימים עוד כמוהו ורק צריך למצוא אותם.

אורנה נזכרה בפעם האחרונה שראתה אותו, מכונס בתוך מעיל צמר אפור, ידיו נתונות בכיסים והוא מתרחק במעלה הרחוב. הוא קיים, זאת ידעה בוודאות. תלתלים אפורים, קשתות כהות תחת העיניים. קיים, ואם יש אחד סביר שיש עוד. לא ייתכן אחרת. המחשבה הזאת התמצקה במוחה מייד לאחר שסיימה לקרוא סיפור, בו נטען שהיו למעשה שני מינוטאורים, ששהו בו-בזמן בשני מבוכים שונים, ורק אחד מהם  מת בחרב.

היא השתהתה מעט בתוך המחשבה הזאת.

כפילים.

אם אחד קיים, מן הסתם יש עוד, ורק צריך לחפש. המחסום הוא האחד. אם עוברים את המחסום הזה, וכבר עברנו מזמן, קרוב לוודאי שיש עוד עשרה, או מאה, ורק צריך לחפש אחריהם בסבלנות. אורנה סגרה את הספר והחזירה אותו לערמה שעל השולחן. החיפוש חייב להיעשות באופן שיטתי. שיטתי משמע, שעליה להתרחק מכל המקומות שכבר סימנה כמקומות שלו, כי שם לא יימצא כפיל, אלא המקור עצמו. כדי למצוא כפיל, כך הניחה, עליה לתור אחר המקומות שהם שכפולים של המקומות שלו.

היא מצאה את המקומות הללו, טיפין טיפין. זה לא היה קל. והכפילים צצו שם כמעט מאליהם. הם דמו למקור, אבל גם לכפילים האחרים. ככל שעבר זמן, כך שמה לב, דמו הכפילים יותר לכפילים אחרים ופחות ופחות למקור, עד ש, עד שלא דמו לו כלל.

[סיפור זה נכתב בהשראת הפוסט המענג של רוני]