משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

נדב חגג יום הולדת ארבעים ושבע, וימי הולדת זה לא זמן להיות קטנוניים. המוכר בחנות השעונים אמר שהשעון מציג גם את הטמפרטורה, בצלזיוס ובפרנהייט, וגם את הלחץ הברומטרי ואחוזי הלחות באוויר. האמת היא שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נדב התעניין בלחץ הברומטרי, אבל מזמן, כשהיה בן אחת-עשרה, אמא שלו הכריחה אותו להשתתף בחוג למחוננים בטכניון. המוכר המשיך למנות באזניי את סגולותיו של השעון: "את נראית לי אחת שמבינה עניין", קבע, "תסתכלי פה, בלחיצה אחת את מקבלת את הנ"צ, עם חריגה שלא עולה על חצי מטר. חצי מטר! את קולטת?". הנהנתי. הוא המשיך להסביר משהו בפרטי-פרטים על שישה לווינים רוסים שמקיפים את כדור הארץ ומשגרים אותות, אבל הפסקתי אותו באמצע המשפט והתנצלתי שאני מאחרת לפגישה. המוכר השתתק, שיגר לעברי מבט נעלב השמור רק לכפויי הטובה שבין לקוחותיו, ואסף אליו את השעון בחזרה.  בכל זאת קניתי, עשרים תשלומים. התלבטתי בעניין חריטת ההקדשה על החלק הפנימי. הוא אמר ש"לנדב, מאיריס", ו-"לנדב באהבה, איריס", יעלה בדיוק אותו דבר. בחרתי באפשרות השנייה.

בערב, כשהילדים באו לחגוג איתנו, ואחרי שאכלנו עוגה ושתינו קפה, נתתי לנדב את המתנה. הוא קרע את העטיפה, הסתכל רגע על השעון ואמר, תודה רבה זה באמת יפה מאד, והחזיר אותו לקופסה. ענת אמרה, "ככה, אבא? זהו? לא מגיעה לאמא איזו נשיקה קטנה לאות תודה על המאמץ?" כאילו שכחה שאנחנו לא מהזוגות האלה שמתנשקים ונוגעים כל הזמן על יד הילדים, והרי נדב תמיד חשב שזה לא מכובד, בכל אופן, לא ליד הילדים. בכל זאת קם, ובהיסח הדעת החליק את שפתיו על המצח שלי. אחר כך הניח את הקופסה בצד. התאכזבתי שהילדים לא קנו לו שום דבר, עידן הביא איתו ערימה של כביסה מלוכלכת, תמר ביקשה ממני בסוד מאתיים שקל. נתתי לה.

חמישה ימים השעון היה מונח ככה, על השידה מכוסה במעטפה של הארנונה, עד שנדב נזכר ושאל אותי אם ראיתי במקרה את השעון החדש שלו. הספקתי לרחוץ את כל הכלים ולסדר קצת את המטבח, הפעלתי את מכונת הכביסה על התכנית הלבנה והתקשרתי לאמא שלי כדי לוודא שהכל אצלה בסדר, ולא צץ שום כאב חדש חוץ מהכאבים הרגילים – ובמשך כל הזמן הזה, נדב היה שקוע בקריאה מדוקדקת של חוברת ההסבר המצורפת לשעון. שאלתי אותו אם הוא רוצה לשתות חם, והוא ענה, תיכף, תיכף, וביקש ממני לבוא רגע, הוא רוצה להראות לי משהו: "תראי. יש פה סטופר נורא משוכלל ". לא ידעתי מה להגיד, אז אמרתי, כן.

נדב שאל מה אני מתכוונת לעשות עכשיו, ועניתי לו שאני הולכת להתקלח. חישבתי שעברו כבר יותר משבועיים מאז הפעם האחרונה ששכבנו. נדב שאל אותי אם אני מסכימה שבזמן שאני מתקלחת הוא יקח לי זמנים בסטופר החדש, אמרתי לו, בסדר.

בחדר האמבטיה ארגנתי במהירות את הנרות עם הריח שעל העטיפה שלהם היה כתוב "חושני", ועמעמתי כמעט לגמרי את האורות. נדב צעק לי מעבר לדלת שהוא יפעיל את הסטופר ברגע שישמע את הזרימה של המים, ויפסיק אותו כשאסגור את הברז. אמרתי, טוב.

כשיצאתי מהמקלחת עטופה בחלוק מגבת ועם המגבת הורודה מגולגלת סביב השיער, נדב אמר לי שהתקלחתי במשך שבע דקות וארבעים ושלוש שניות פסיק עשר, ולדעתו אני יכולה לשפר את זה.

שאלתי מה זאת אומרת לשפר את זה, נדב אמר שאם אני מתקלחת עכשיו עוד פעם, אין לו ספק שאני מצליחה לרדת מחמש. שאלתי אותו אם הוא רציני, והוא אמר שכן. כשעברו שלוש וחצי דקות מהרגע שפתחתי את הברז, הוא צעק שכדאי שאתחיל כבר עכשיו עם הקונדישינר, אחרת אין צ'אנס שנצליח. נורא אהבתי איך שהוא אמר "שנצליח".

בימים הבאים נדב הלך אחרי כמו צל עם סטופר ביד. הוא לא הפסיק לקחת לי זמנים, ורשם את התוצאות בתוך פנקס מיוחד שקנה. נסיתי לעניין אותו גם בלחץ הברומטרי, ושאלתי אותו בדרך אגב אם הוא  יודע שהGPS  בשעון שלו יותר מדוייק ממה שיש בדור השלישי של הסלולאריים. נדב ענה  שאם אתחיל להשתמש בסבון נוזלי לכלים במקום במשחה הצהובה,  זה יחסוך לנו כמו כלום חמישים שניות לפחות בכל סשן של רחיצת כלים.

החזקתי מעמד יפה עוד שבוע ימים, שבוע שבמהלכו הצלחנו לשפר את זמני תליית הכביסה ללא הכר. נדב היה מאושר, וקנה עוד שני פינקסים, "כדאי שיהיה בבית", אמר, ואני הסכמתי איתו, אבל פתאום התחלתי לבכות, לא יודעת למה. נדב  ניגש אליי, ליטף לי את השיער והסתכל עליי במבט מהורהר. "אני יודע בדיוק מה את צריכה", אמר, "ששש...ששש... יהיה בסדר".

באותו ערב, כשחזר מהעבודה, החזיק תחת זרועו שקית. "סבלנות", חייך. "זאת הפתעה, אבל תצטרכי לחכות עד מחר בבוקר". אמרתי, בסדר.

בבוקר למחרת העיר אותי בחמש אפס אפס, מגולח ורענן, לבוש טרנינג חדש אדום-שחור וסביב צווארו משרוקית. על השמיכה היתה מונחת חליפה תואמת, בשבילי. הוא הגיש לי למיטה כוס גדולה מלאה נוזל צהבהב ואמר בקול רך, "תשתי, תשתי. זה משקה בריאות, זה טוב בשבילך." גמעתי מספר לגימות, ועקמתי את הפרצוף, "חמוץ". הוא חייך אליי חיוך סלחני. "רק 11.99. היה מבצע". נדב משך מעליי את השמיכה, "נו, תגמרי כבר לשתות. אנחנו מאחרים לאימון בוקר. את צודקת, אני באמת מצפה ממך ליותר מדי. חשבתי על זה, ובלי תכנית אימונים מסודרת, זה פשוט לא יילך".

אני לא יודעת כמה זמן העניין הזה עוד אמור להימשך, בקצב הזה הסוללות של השעון לא יחזיקו מעמד עוד הרבה זמן. כשהילדים מגיעים לבקר בסופי שבוע, אנחנו מתאפקים ומתנהגים כאילו הכל כרגיל, אבל ברגע שהם עוזבים  אנחנו חוזרים למשטר האימונים הקפדני שנדב בנה בשבילי.  כרגע אני עובדת בעיקר על שיפור טכניקת הספונג'ה, נדב מחפש על זה חומר באינטרנט. הוא כבר הזמין בשבילי מאופסלה מגב שבדי מיוחד, אירודינמי. לפעמים, כשאני ממש ממש טובה, הוא מחבק אותי ואומר, שאם אני אמשיך ככה, ואם הוא יקבל את ההעלאה בדרגה שהבטיחו לו, תוך שלוש שנים הוא יוכל להרשות לעצמו לצאת לפנסיה מוקדמת כדי שיוכל להקדיש לי את כל זמנו.