משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

[קומיקס טרום-ציורי]

הו הו הו,

לילה אחד עלו מהמידבר, לא, מהביצות הן באו, מרצועת ההפקר הערפילית שבין הנוזלי למוצק, נפלטו בזו אחר זו מכרס מערות קדם אפלוליות, מגופן נמחו טיפות אחרונות של מרק בראשית מבעבע, הכל רוטט, הכל זע, מה זה חשוב מנין באו, בלהקות באו, דאו בגובה נמוך, מגידיהן הופרשו קולות זמזום מונוטוניים שהתאחדו יפה כל כך עם קולות הלילה האחרים, בחלפן מעלינו הרגשנו בהן היטב, לא אוושת נוצות נשמעה, לא שירת מלאכים, אלא צליל טפיחות חזקות, סליקי-סלאק, מגע קרומי עור באוויר, סליקי-סלאק, כנפיים מכות בעיוורון עטלפי, סליקי סלאק. לו רק יכולנו, היינו רצים להתנחם בחיק אמהותינו.

וגברים.

גברים בחסות הלילה. גברים מתהפכים במיטתם. גברים מאוכזבים שתחינתם הושבה ריקם בפעם המי יודע למה. גברים המתייחדים עם טלויזיה רב זרועית. גברים שנשפכים אל העיר מתוך קיטונות ריקים ומזוהמים, מצחינים מניקוטין, נוטשים מערות עלי בבא ובהן גבב רהיטים, ספות קטנות מדי ומיטות גדולות מדי,  חלל מאפרות מנוצל עד תום. גברים על רקע פוסטרים של מנועים בתקריב אינטימי ממושמש. גברים המורידים מהרשת שומרי מסך בלונדיניים בעירום מלא.

אוח, גברים.

גברים בודדים מגיחים מהלילה אל הלילה, תשוקתם מוליכה אותם אל עבר כל רוך שניתן למישוש. זיפיהם קשים, אך איבריהם מפרפרים בתחתוניהם כמו חיות לילה קטנות, אפרפרות, עיוורות, ולרגע לא שכחנו את הפגיעות, הפגיעות העזאזלית הזאת [ריסוק בדל סיגריה כנגד מדרכה, יריקה] ואת הלב ששבריו אוחו להם יחדיו, עכשיו, או ככה ככה, או טרם, או לעולם לא [בדיוק כמו שאני אוהבת אותך]. אבל לילה אחד עלו מהמידבר, לא, לא, מהביצות הן באו, צבען ארגמן בוהק, האדום הכי סגול שניתן להעלות על הדעת, אדום שפורץ ממנו סגול, שמושפרץ מתוכו סגול, שניתז כתמים כתמים לכל עבר, געש סגול על אדום צעקני, עלו מהמידבר, הנה הן קרבות  באיוושת ממטרות רחוקה, וצורתן צורה לא צורה לה, שבלול מקופל-מפותל-רככיכי ורטוב, מכונס-מרוכנס-מכוססספס.

כבר ראיתם כזה?

קפלולים קפלולים [ישמור האלוהים],

אקורדיאון של בשר, רגע מתכווצות ורגע מתנפחות [ואלוהים ישמור],

רגע נמתחות כמפרש ורגע דועכות אט כלהבה גוועת [אלי אלי למה שברת שמירה]

ושיניים.

כל אלה ועוד לא אמרנו שיניים? אינספור שיניים משוריות, קטנטנות, נוקשות זו בזו, קוצבות זמן ביולוגי שמשמעותו תמיד אחת: עכשיו! והעכשיו שלהן ענוג וטורפני בעת ובעונה אחת [גם כי אלך בגיא צלמוות לא איררע. גם כי אלך בגיא צלמוות לא איררע],

רגע

     הן כאן

ורגע

               נעלמות

בעננת ריר מקציף, אדמדם,

וריח הדם.

ריח הדם תלוי ועומד באוויר כמו האשמות חמורות. מבאיש את דיבתן רעה. זה דם אחר, זר,  בשום אופן אינו דמם של רעים לנשק, הפורץ מגופם בנחרצוּת מיזרקות שכזו, כי הם מדממים כמו שהם משתינים! חזק! עז! גבוה! מכתימים את המדים בכתמים לכל החיים, אבל דמן דם אחר, טיפה ועוד טיפה, שעון הדם הקוצב את הזמן הביולוגי הנוטף, החמקמק, הנקטף, שמשמעותו תמיד: עכשיו!

תופים! מצילתיים!

רגע השיא מתקרב: פגישה!

ומה יקרה כשתיפגוש להקת המה-שמן אחד מן הגברים הליליים? מטמון טסטוסטרון מסוקס, כולו מחמדי שרירים וג´ינס, איך יעוטו עליו מהלילה בשקיקת לשונות! הוא ינסה לברוח, לשווא, לחצרות בתים משותפים, לחדרי מדרגות חשוכים, למקלטים ציבוריים.

שום דבר. שום דבר מלבד:

ריסוק, כתישה, פצפוץ, טחינה, גריסה, לעיסה, וזעקות כאב, וזעקות אימה.

VAGINA DENTATA

יזעקו העיתונים במין שמחה לא מוסברת לאיד,

ובמדורי העצות ייעצו כיצד להתגונן, ובמדורי הבריאות יראיינו מישהו עם קידומת דוקטור ומבט חמור, ובמדורי התשבצים יתפלפלו – נתן בה עינו, שלוש אותיות, בן אדם מהנהן, ארבע אותיות....................................................................... 

ובפרק הבא –

איך הצילה גיבורת-העל סופר-רונית את העיר ממכת  הvagina dentata באמצעות מלכודות פרפרים מתוחכמות עשויות בד-הינומה לבן!