משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

*

כל כך יעקב

זה היום האחרון של השיבעה ואחרוני המנחמים הזדרזו להופיע אצלנו כדי להספיק ולהדחק ואפילו ברגע האחרון אל תוך שיירת האבל הארוכה של הפוקדים בעיתם. "משתתפים בצערך יעקב". "שלא תדע עוד צער, יעקב". הם משננים ואני מהנהן. אני כמעט מרחם עליהם, על אותם אנשים שמצד אחד אינם בעלי קירבה ממשית אלינו, ומאידך לא נהנים ממידה מספקת של ריחוק שתאפשר להם להתעלם מן האסון שפקד אותנו, ונאלצים בכל זאת להטריח עצמם ולבוא.

אצלנו, אלינו, אותנו, אני אומר מתוך הרגל. אני.

השארתי את סמדר בסלון עם כמה עובדות סוציאליות מהמחלקה שלה ושתי חברות מהתיכון שעוד שמרה איתן על קשר רופף. השתיים הקדימו להגיע הבוקר אף על פי שעשו את הדרך מהצפון  באוטובוסים, כדי שיוכלו להספיק לשוטט מעט בעיר הגדולה לפני השיבה הביתה. המתאבלים שלי  אמורים להגיע רק בשעות הצהריים. סמדר מעשנת בלי הפסקה, ברור לי שהיא כבר משתגעת לחזור אל מוטי ואל הילדים. ניצלתי את שיחת הנשים על מנת לרדת למטה להתאוורר קצת. תחושת הרוח על הפנים שמלטפת את הזיפים החדשים בעצלתיים נינוחים היתה מרגיזה בנעימותה, ורק טבעות העשן שהעליתי התעוותו ממני והלאה. בהיתי באדניות, שכמעט נקברו תחת גודש פריחה לבנה מתפרצת, כמו הוכו במגיפת כלולות. מתי הספיקו? מאז חזרנו מההלוויה לא הוצאתי את האף החוצה. מודעת אבל בת שבוע השתלטה על רוב שיטחו של לוח המודעות המשותף של הבניין, ולידה, מתנפנפת בקלילות ברוח, מודעת השתתפות בצער רשמית מטעם הדיירים.

מחר חוזרים לעבודה, לשיגרת החיים. מה השעה עכשיו בכלל. משונה, זו שאלה שלא שאלתי את עצמי כבר שבוע. צריך לשנן מחדש את הצעדים הישנים, ומן הסתם ללמוד כמה חדשים. לאט לאט. ראשית עליי למצוא היכן הנחתי את שעון היד שלי, ואין את מי לשאול, ציפורה... נדמה שהשעה עשר בבוקר, בקירוב. ומחר אחזור לעבודה. השֶקֶט הזר של הבוקר כאן, בחצר הבניין, מול המולת ההפסקה הגדולה בבית-הספר. גם השקט הזה הוא רק אשלייה, גבולותיו מוגדרים היטב על ידי רעשים אחרים, צרצור מונוטוני של צרצרים בדשא, ציוץ ציפורים מיקרי, אוטובוס חולף. אין שקט מוחלט בשום מקום. אני שוקל אם עדיף לחזור מיידית לבית הספר, אל  המבטים החומלים ואל  "מצטערים, המנהל", או להישאר עוד קצת בבית הריק, לנסות להתפס בחלליו החדשים, לנצח אותו מייד בהתחלה. אולי. סמדר לענייניה, לילדיה. ואני? צריך לארגן בדחיפות שיגרה חדשה, ואין לי מושג איך עושים את זה בלי ציפורה.

הסיגריה מתכלה והולכת, הנה אני מכבה את נקודת האש האדומה בנעלי ופונה לעלות. בדרך למעלה, ידי חופרת בתנועה אוטומטית בתוך תיבת המכתבים. ככה סתם מתחרט באמצע, לא טורח לדלות  את הצידה וסב על עקביי, מתרחק מהמדרגות. ידי נשלחת לוודא שהארנק  טמון בכיס האחורי, הנה הרגל ישן שלא זנחתי - לא לעזוב את הבית בלי ארנק. פתאום  זקוק נואשות לכוס קפה בשקט עם עצמי, בלי עוגות האבל המתוקות של השכנות. כאשר שער הברזל חורק  ושב ונטרק מאחוריי ברעש, אני נעשה מודע לדקירת פגיונות העיניים שננעצים בגבי מעבר לתריסים הפתוחים למחצה. מבין שצריך להתרגל, ומעכשיו הן יהיו שם תמיד, העיניים.

הרחוב מקדם את פניי באדישות. אני צועד ותחושה חריפה של חופש מכריעה אותי, כמעט כמו אצל ילדים בימים הראשונים של החופש הגדול. אני בוש  לנוכח ההשוואה ובכל זאת ממשיך לגלגל אותה בראשי, כשהם עדיין לא מעכלים, וכל האפשרויות מסתחררות בפראות והחום עוד לא מתיש ומאוס. אני שם לב שהנחיריים שלי, שבחודשים האחרונים התרגלו לריח החמצמץ של מסדרונות בית החולים, מתרחבים  כמו אישונים במעבר פתאומי מאור לחושך. אני מנסה בכוח להצמד להשד יודע מה שלי אבל שוב ושוב מאבד את קצה ה-.

מעבר לפינה, על יד עץ השיקמה אני מופתע לגלות בית קפה חדש, קפה "אלאדין", לפניו עמד במקום ההוא גן-ילדים ותיק. לא רק אני מזדקן, מסתבר, אולי זה מנחם קצת. נכנס פנימה מהוסס, בסוג  מבוכה השמור אצלי לכיבוש מקומות חדשים, ופונה לעבר החצר הפנימית, המוצלת. בעל הבית , צעיר ונמוך ומשתדל, קולט אותי מייד במאור פנים.  הוא מלווה אותי אל עבר שולחן פינתי ובתנועה אחת מושך עבורי כסא ותוקע לידי עיתון בוקר טרי ותפריט מהודר. אני מתיישב ומבקש, רק קפה. תן לי הפוך גדול בבקשה. אם איכזבתי אותו הרי שהוא מצליח להסוות את אכזבתו היטב. האפטרשייב שלו מכה באפי, תערובת תוקפנית של עשבים לימוניים וקינמון וקליפת אקליפטוס. אני מת להתעטש. 

סמדר אמרה משהו על זה שתבוא לעזור לי לפנות  את כל הדברים של אמא לארגזים. אני מתקשה לעכל את ההתלהבות שלה להשמיד כל זכר לנוכחותה של ציפורה בבית. הבגדים, המשקפיים, הנעליים, התכשיטים המעטים, בקבוקי הבושם, ומה עוד? ביני לביני אני מתקומם, אם כי לסמדר לא אמרתי דבר. מדוע למהר ולהפטר מהזכרונות והרי היו אלה זכרונות טובים כל כך. כמה טוב שהריח שלה אצור בתוך בקבוק  על שולחן התמרוקים הקטן, ממתין שאשאף אותו אל תוכי. הלוואי ואפשר היה לשמר בתוך בקבוק את רכות שיערה או את החמימות הכבדה של שדיה.

אני מתפנה לבחון את שכניי לקפה. רק שולחן אחד תפוס, איש טרוד בשיחת טלפון כשלפניו ממתין מגש גדוש להתפקע בארוחת בוקר דשנה. צביטה קטנה של רעב גם אצלי ואני מחליט להתעלם ממנה. עד שהקפה מגיע אני בוהה בעיתון אך האותיות לא מצטרפות לכלל משמעות ורק צפות בשקט זו על יד זו. וכבר הקפה מגיע ואני זונח את העיתון. בזווית עיני אני קולט אישה צעירה, מבולבלת למראה, שתופסת את מקומה בשולחן סמוך. יופייה הוא מהסוג הבלתי מתבלט, כזה שמצטבר בעיני המתבונן ונגלה אליו רק במבט שני או שלישי.

כשהכאב הגיע, לא הייתי מוכן לקראתו כלל.

בעודי לוגם מהקפה לגימות קטנות, מהלומה חדה ביקעה את ראשי לשניים. ווילון לבן ירד בבת-אחת על כל שדה הראייה שלי, עשוי פתיתים  כמו הפרעה של חשמל סטאטי. לפתתי את ראשי בחוזקה בין ידיי, נאבק לנשום, נחוש לא לעורר תשומת לב מיותרת. המסך הלבן מתחלף בבור שחור מבריק ומאוושש שעוטף אותי ברכותו. הרגשתי איך אני שוקע עמוק פנימה אל תוכו, מצפה לזעזוע החבטה שלא מגיע.

בדיוק כפי שהכאב הגיח בפתאומיות, כך נעלם. שוב התייצבה מולי תמונת המציאות על כל פרטיה, ורק באחת הפינות, כמו תמונה בתוך תמונה אני-

רואה את האיש שיושב מולי, כמו פרט מוגדל בתוך ציור, אני מבחין ברטט העצבני של לחיו, בזויות פיו המתעקמות בחיוך מזלזל, וכאילו לא די בזה, כל מחשבותיו של אותו האיש פרושות לפניי כאילו פורסמו בעמוד הראשי של עיתון הבוקר. אני שומע את קולו יוצא מתוכי או נכנס לתוכי, לא ברור, קול ללא צבע אמיתי של קול, כזה שיש לו זכות קיום רק כהד שנישא על גבי זרם המחשבות, ואני לא מצליח לעכל את הבוזמניות של המחשבות שלי ושלו, כאילו אנחנו משדרים בערוצים מקבילים בתוך הראש שלי...

"...איזה כוסית המלצרית הזאת, תחת קטן ומתוק...אני מת, מת להעמיד אותה על ארבע ולהכניס לה אותו עמוק מאחורה ולשמוע אותה גונחת נאנחת אנחות דקות כמו פעייה של כיבשה מה-מה-מה מזמן לא השכבתי מישהי כל כך צעירה וחלקה... מעניין אם ברוריה גם מזדיינת מהצד מה פתאום היא פולניה מדי ואיך המלצרית הקטנה הזו עושה לי עיניים המניוקה והפטמות שלה בולטות כאילו עוד רגע הן מנקבות את הבד, שיו, איך אני מת להרטיב את הורוד הזה בלשון שלי..."

לעזאזל. איך אני  מכבה עכשיו את הדבר הזה ולא לחשוב עכשיו על מה שזה עושה לי, לא לחשוב. ואולי כמו שאני קולט אותו גם הוא קולט אותי? אני נמלט אל השירותים, בהול לצאת מתוך טווח הקליטה, להירגע, לא לחשוב. אני שוטף את הפנים במים קרים, פנים מחוספסים של אבל טרי רוחשי זיפים טורדניים כמו זבובונים כהים קטנים, עיניים אדומות. העיקר להירגע. לא לחשוב.

כשאני חוזר אל הקפה השלי אני מבחין שהאיש ההוא כבר הסתלק. רווח לי. אני מסמן בתנועת יד למלצרית שתביא את החשבון, נבוך ומסמיק כאילו נתפסתי על ידה מאונן בשירותים.

עד שהמלצרית מתפנה, אני שם לב שהצטרפה עוד מישהי אל האשה שהייתה כאן קודם. חברה שלה כנראה, קל להבחין במרחב האינטימי שנפתח בין שתיהן. החברה מדברת אליה והיא רק מהנהנת, הנקודה הקטנה והשקופה באחת מפינות ראשי מתמלאת חיוניות, וזה שוב קורה לי, אני לא מאמין, הופ אני אצלה, באיזו קלות...

*

לגמרי אלונה

"...חושבת על הסדר הקטן שבתוך הסדר הגדול,

 והדברים שמתחילים להסתדר לי עכשיו, 

 ואיזה כיף זה ככה, רגוע-רגוע. מצחיק איך אורלי צוברת תנופה במונולוג שלה מולי.

שאחייך אליה? עכשיו זמן טוב לחייך. מחייכת. אורלי מדברת המון וצפוף עם הרבה בלאגן בידיים והפוגות קצרות בפה רק בשביל לקחת אוויר. אני מחייכת שוב, אני אוהבת אותה ככה, לוליינית, מקפיצה אליי מילים שמנמנות אחת אחת  וגם תופסת אותן בין שיניה ובולעת הכל בחזרה, ושוב היא לוקחת אוויר, וממשיכה. 

אני זורקת מילה,

שתיים, 

כדי לתדלק את השיחה עוד קצת,

להרוויח עוד זמן הקשבה.

לא איכפת לי לשתוק ולהקשיב, זה רק הגוף שלי שמקשיב כפוף קצת לפנים, הראש תמיד במקום אחר. יונקת עוד שלוק קפוצ'ינו וחושבת על תחתוני הסאטן בצבע בורדו שאני אקנה עוד מעט,  ואיך הם ילחצו לי  אל תוך הבשר , ואיך אני אוהבת את המלה הזו, בשר.

אורלי לא מפסיקה לספר לי על הספר ההוא שהיא קוראת, ואני נתקעת עוד פעם באין מוצא הצפוי הזה של המחשבות עליך, ואיך שאמרת לי שאני לא יודעת לכתוב, ואין טעם, וזרקת אליי מבט של רופא שמבשר לחולה שלו את בשורת האין תקווה, מבט שכולו עונג מצומרר ונורא ויודע כל, מבט שכולו טעון מחלה של אחרים.

שתקתי. לא שאלתי אם יש טעם לבקש חוות דעת נוספת, ותוך כדי זה הרגשתי את האוויר האחרון עוזב את הריאות שלי מולקולה אחרי מולקולה.

ידעתי שזה מה שתאמר לי, חיכיתי לאמירה המפורשת הזו, הפסקנית. קיוויתי שלא תניח יד על הכתף שלי במעין מחווה מנחמת של ידידות, ובאמת לא הנחת. אחר כך שכבתי איתך ושנינו ידענו שזו תהיה הפעם האחרונה, נגעתי בגוף שלך כבדרך אגב, כמו נזהרת לא להשאיר חותם, זוכר את המגע שהתפוגג כבר בדרך אל העור? עוד בטרם נהיה?

אתה מבין, מותק, גם אתה נהיית חלק מהם, מכל האנשים האלה שמסתירים ממני את האמת על החיים האלה, קליידוסקופ של פרצופים מתחלפים ו, תזוזו, אני מצליחה לפלוט לפעמים, בדרך כלל אין לי כוח או חשק, תזוזו אתם מסתירים לי. הם אף פעם לא זזים,  רק אומרים משהו כמו, "אלונה, את ממש דפוקה", או, "אלונה, את כל כך מוזרה".

אולי אין שם כלום, לא יודעת, אולי אני רק ממציאה הכל, גם אותי, גם את אורלי ואת בית הקפה הזה, ואחר כך נניח שמגיע איש אמיתי, נניח כמוך, וגם לך אני לא מאמינה. ועכשיו, דוגרי? הקלה. הקלה פרועה, בחיי. בטח חשבת שאבכה עליך שנים, מה."

*

עוד פעם יעקב, סתם יעקב

עקבתי מוקסם אחר התאבכות חוטי המשי של המחשבות שלה. רציתי ללכת, אבל כוחות חזקים ממני הצמידו אותי אל הכסא, אל אלונה. אני מושך את הברות אלונה בתוך הפה ומנפח מהן בלון אלונה ורדרד.

חברה של אלונה שולחת החוצה לשון לטאית דביקה ומלחלחת את השפתיים. המילים שלה מרפדות את אלונה כמו זמזום יתושים עפים במעגלים ובשמיניות, אבל אלונה לא שם, איך אני נהנה לחשוב אלונה לא שם, אני מרגיש שהיא לא שם, אלונה איתו עכשיו, נזכרת בשיחות שלה איתו, ההוא שאין לו שם, היא מכנה אותו "אתה", ברור לה שיש רק אחד כזה שראוי להיות מכונה "אתה", השיחות שלהם, כן, היא אוהבת שיחות מהסוג הזה, לדבר איתו היה להטלטל כל פעם מחדש, לכיוונים מפתיעים, פעם יותר מענג, פעם יותר מפחיד. הוא היה כל כך חכם.

אני מקנא?

זה דווקא מצא חן בעיניה כשהוא אמר לה שהיא מתפנקת כמו איזה אלוהינו זקן ונרגן, שתמיד לא מרוצה ממה שיש. אף פעם לא דיברו אליה ככה, והוא צודק. זה מעצבן אותה שהוא צודק. לא סולחים לה על זה שהעצב שלה לא מנומק. אין לך זכות להיות עצובה, הם אומרים, עצב צריך להרוויח ביושר, בכבוד, הם מטיפים, כאילו שעצב אפשר לאמוד.  אצלם הזכות לעצב הופכת להיות פעולה בחשבון עובר ושב - כמה טרגדיות הפקדת פנימה, כמה עצב אפשר למשוך תמורתן. מה שיוצא מכל זה, שלא מספיק שהיא עצובה, יש לה גם ייסורי מצפון. היא מתביישת.

העיניו שלי מתלחלחות. אני, יעקב בן-שבת, מנהל בית ספר ואלמן טרי, מסוגל לחשוב עכשיו רק על כמה אני משתוקק לאסוף אותה לתוך חיבוק.

עצב הוא סוג של מותרות, אלונה כבר הפנימה את זה. הוא אמר לה שהוא לא מבין למה היא לא סוגרת עניין עם פרוזאק, ונפטרת מזה. בשבילה לוותר על העצב זה לוותר על חלק מהאישיות, או כמו שיציעו לה להוריד יד או רגל. וחוץ מזה, היא רגילה ככה. זה מה שיפה בהרגלים, שהם אוטומטיים. לא צריך לחשוב עליהם. זורמים איתם וזהו.

*

מאד מאד אלונה

"...אני כל הזמן מדמיינת שאתה צוחק עליי, לועג לי אפילו עכשיו. יושב לך רחוק במקומות החשובים שלך, ומתגלגל מצחוק. כששאלתי אותך על זה לפעמים ענית, מה פתאום, אני לא צוחק עלייך, אני לא צוחק, נשבע לך. מתוך איך שהלא צוחק שלך עזב את הפה במהירות, אפשר לשמוע את מאמץ בליעת הצחקוק.  יפה שאתה לפחות משתדל לא לצחוק כשאתה על ידי.

חשבת שאתה מכיר אותי? מה אתה בכלל יודע. אפילו כשסיפרתי לך את הסיפור שלי, סיפור שלא סיפרתי לאף אחד, ישבת קפוא על יד החלון, מעשן. זוכר את מה שסיפרתי לך?

כשנולדתי, אמא ואבא  ספרו לי  אצבעות באהבה והיו מאושרים. נולדה להם תינוקת מושלמת, וורדרדות גורית, עשרים אצבעות, טוסיק ירחי רך. יומיים שלמים הם היו כל כך אוווווווווּ, הם התפקעו מאושר עד שהעור שלי התחיל להאפיר ולקבל קפלים כאלה, ואחר כך סדקים וקמטים. אם זה לא הספיק, גם בכיתי שעות בלי הפסקה.  הם חשבו שהתינוקת שלהם עומדת למות, ולא היה להם מושג מה הסיבה. הם לא שוכחים לי את זה. אבא אפילו צילם הכל, למזכרת. כל הרופאים, כל מחלקות הילדים, המומחים, סימני השאלה, ההתייעצויות, הריצות, התקווה, חוסר האונים, הבדיקות הפולשניות, מה לא עשו בשבילי, שום דבר לא עזר. עור אפור ומקומט, תינוקת עצבנית, מכוערת  ולא מרוצה. בוכה בוכה ומסרבת למות.

עד שאמא שמה לב שאני מפסיקה לבכות כששמים אותי באמבטיה.

הייתי בת חודשיים וקצת והיא הייתה כל כך מיואשת, עד שנכנסה איתי לתוך האמבטיה הגדולה והחזיקה אותי עור על עור בתוך המים יותר משעה. העיקר שאשתוק. לא בכיתי, רק ינקתי וינקתי חלב כאילו נזכרתי פתאום איך תינוקות מעבירים את הזמן. אחר כך עשיתי גרעפס ונרדמתי. כשהוציאה אותי משם ועטפה במגבת, העור שלי נהיה חלק ויפה.

והם למדו.

אתה מקשיב, מנענע בראש. אני לא יודעת מה אתה באמת חושב, קשה לי עם אי הידיעה אז אני מניחה לזה, אפילו לא מתאמצת לדעת, לא שואלת, ממילא אבוד איתך. . שתי אפשרויות. או שאתה אומר אמת, או שאתה משקר. גם שתי האפשרויות האלה מתפצלות, כי בהחלט ייתכן שאתה לפעמים משקר ולפעמים אומר אמת.

מסובך לי מדי.

אבא בנה אקווריום מיוחד בשבילי, עם מזרן שמחזיק את הגוף בתוך המים ככה שהראש נשאר לגמרי בחוץ, ועם רצועות ששמרו שלא אחליק פנימה ואטבע תוך כדי שינה. הוא שם בקר טמפרטורה שהשגיח שחום המים יעמוד על שלושים מעלות צלזיוס ומערכת מיוחדת לסינון וניקוי. הרעש של הבועות היה מונוטוני, נרדמתי בקלות. אמא ציירה על האקווריום פרחים ופרפרים ובלונים בהמון צבעים, פיזרה כמה חבצלות מים לבנות ודגי זהב שדגדגו אותי נורא. אפילו סידרו  תאורה מיוחדת, אורות מוחלשים שריצדו בתוך המים בסגולים ובכתומים. הייתי מבלה שם שעות, רגועה. אפשר להגיד שחזרנו להיות משפחה נורמלית.

זכרונות ילדות, גיל חמש או שש: אמא ואבא יושבים על הספה, צמודים, אני מסתכלת בהם דרך הזכוכית הפרחונית. הם כל הזמן מתחבקים ומתנשקים, הם כל הזמן יחד. יש להם אפילו תחביבים משותפים, כמו השנתון הסטטיסטי של מדינת ישראל. הם יכולים לעיין בו שעות. היא אומרת לו, תראה תראה מה זה, לפי התרשים כאן תוחלת החיים של נשים ערביות בארץ גבוהה מזו של גברים יהודים, והוא עונה לה, כן מאמי, אבל תראי איך הם כותבים כאן שלוחות התמותה של גברים יהודים בשנים 1967, 1973 ,1982 לא כוללים חללי מלחמה. ואז היא שואלת בקול מתפנק, דוחה,  באמת? והוא עונה, בטח, ומחבק אותה חיבוק אמיץ. אחר כך היא קמה להכין לשניהם קפה. ככה הם יכולים שעות.

ככל שגדלתי, נזקקתי לאקווריום פחות ופחות.

אני יודעת שאתה מבין אותי עכשיו יותר טוב. אתה יודע איך הראש שלי עובד, גם כשהוא לא עובד. אתה מכיר את החולשות שלי, את הצדדים האפורים, הנקודות המתות. הצלחת להפתיע אותי. גם כשחשבתי שתלך, אתה מתעקש להשאר. למה? איפה אני ואיפה אתה. אני לא מצליחה לעכל את המורכבות שלך, נחסמת ומתייאשת, הוזה על איזונים וסימטריות. אין דבר כזה. אין דבר. אפשר כנראה גם בלי. מחירים והתאפקויות. זוכר איך שכבנו במיטה שלך, עירומים, ואיך קמת לשים את הדיסק של לד זפלין,  ולקחת את אחד הרמקולים ומשכת אותו אליי, והנחת אותו בזהירות בין הירכיים שלי שעוד היו דביקות מהזרע שלך, ואיך הבאסים ירדו משם ישר על הדגדגן שלי ואיך הדבקת את הפה שלך על שלי לנשיקה ארוכה ארוכה ארוכה -

וכשאתה בא אליי, לא רטט ולא תיקון שפתון מהיר, אדישות כמה שאדישות, יש לי נשימה ריגשית ארוכה ועור של דג אתה אומר... עד שהתוודית בפניי, שאתה חושב שאני לא יודעת לכתוב.

ככה.

למה היית חייב להגיד זה?

למה לא יכולת לשקר? אני לא אחת ששווה שישקרו בשבילה קצת?"

*

מעט עבודה היום במשמרת הבוקר.