משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

העיסקה/ תרגום שלי לסיפור קצר מאת טרומן קפוטה

 בנוגע לבעלה, כמה וכמה עניינים הרגיזו את גב´ צ´ייס. קולו, למשל: הוא תמיד נשמע כמי שמעלה הימור במשחק פוקר; דיבורו המנומנם במכוון הרתיח אותה. במיוחד עתה, כשהיא משוחחת עימו בטלפון, יוצקת את דבריה לאוזניו באותה נימת קול צייצנית מהתרגשות - "מובן שכבר יש ברשותי אחד, אני יודעת, אבל אינך מבין יקירי- זוהי עיסקה," אמרה, כשהיא מדגישה את המילה האחרונה ומשתהה מעט, ממתינה שאותה מילה תפעיל את קסמיה עליו. ההשתהות הקלה התרחבה לכדי שתיקה. "ובכן, אתה יכול לומר משהו. לא, אני לא בתוך חנות, אני בבית. אליס סוורן מגיעה לארוחת צהריים. זה המעיל שלה, אני מנסה לספר לך על המעיל שלה. אתה בוודאי זוכר את אליס סוורן." זכרונו הדולפני היה עוד עניין מעצבן, ולמרות שהזכירה לו ששם, בגרינוויץ´, נפגשו לעיתים קרובות עם ארתור ואליס סוורן, ואפילו ארחו אותם בביתם, הוא העדיף להעמיד פנים שמעולם לא שמע את שמם קודם לכן. "לא משנה," נאנחה. "בכל מקרה, אני מתכוונת רק לתת הצצה במעיל. שתהיה לך סעודת צהריים טובה, יקירי."

מאוחר יותר, כששייטה בין החדרים בשיערה הגלי המסורק בדייקנות כלפי מעלה, גברת צ´ייס הודתה שלא היה כל בסיס לציפייתה המוקדמת, שבעלה יזכור את בני הזוג סוורן בבהירות. היא נוכחה בכך בעת שניסתה, בהצלחה חלקית בלבד, להעלות בעיני רוחה את דמותה של אליס סוורן. הנה זה, בערך:

אישה ורדרדה, גבוהה וגרומה, שמניין שנותיה פחות משלושים, בדרך כלל נראתה נוהגת ברכב הסטיישן המשפחתי, מלווה בכלב מסוג אייריש סטר ושני ילדים יפים ששיערם אדמדם מוזהב. נאמר שבעלה שתיין; או שאולי טענו את ההיפך מזה? כמו כן נחשבו בני הזוג כבעייתיים בכל הקשור לענייני אשראי, גב´ צ´ייס שיחזרה שמועות בעניין חובות עצומים, ומישהו, האם הייתה זו היא עצמה? תאר את אליס סוורן כטיפוס יותר מדי בוהמי. 

לפני שעברו העירה, לבני הזוג צ´ייס היה בית בגרינוויץ´, מה שהפיל שעמום על גב´ צ´ייס, שהסתייגה מקרבתו המרומזת לטבע והעדיפה להתבדר מול חלונות הראווה של ניו יורק. בגרינוויץ´, בין אם במהלך מסיבת קוקטייל, או על רציפי תחנת הרכבת, אכן נתקלו פה ושם בבני הזוג סוורן. בזה זה הסתכם. אפילו לא היינו חברים, הסיקה במידה מסוימת של הפתעה. כפי שקורה לעיתים קרובות במצבים מעין אלו, כשנתקלים באופן בלתי צפוי באיזה טיפוס מהעבר, מישהו המוכר לך בהקשרים אחרים לגמרי - היא נסחפה לתוך תחושת אינטימיות. במחשבה שנייה, בכל אופן, היה זה  מהלך לגמרי בלתי שיגרתי מצידה של אליס סוורן, שאותה לא פגשה מזה למעלה משנה, להתקשר אליה ולהציע למכירה מעיל מינק.

גברת צ´ייס עברה דרך המטבח, להורות על הכנת ארוחת מרק וסלט: כרגיל, התעלמה מהאפשרות שלא הכול מקפידים על דיאטה. היא יצקה שרי לתוך קנקן זכוכית ונשאה אותו עימה לחדר המגורים. היה זה חדר ירוק, בהיר זגוגיות, שהדהד את טעמה הטיפשעשרה מדי בבגדים. רוח טפחה על החלון, הדירה הייתה ממוקמת בקומה גבוהה, ומחלונותיה נפרש מראה העיר התחתית של מנהטן ממעוף ציפור. היא הניחה על הפטפון תקליט ללימוד שפות של חברת "לינגוופון", והתיישבה מתוחה, מקשיבה לקול ההוגה במאומץ ביטויים בצרפתית. באפריל תכננו הצ´ייסים לחגוג עשרים שנות נישואים בנסיעה לפריס, לפיכך הקדישה עצמה ללימוד השפה הצרפתית, ואף שקלה ברצינות את עניין המעיל של אליס סוורן – אחרי הכל, היה זה מעשי יותר, כך חשה, לטייל עטופה במעיל מינק משומש. אם תרצה, תמיד תוכל מאוחר יותר להסב אותו לרדיד. 

אליס סוורן הקדימה להגיע בכמה דקות. אין ספק שלא עשתה זאת בכוונה תחילה, היא לא הייתה טיפוס לחוץ, עד כמה שניתן היה  להתרשם ממנהגה השקט והמדוד. נעלה נעליים סבירות, וחליפת הטוויד שלבשה זכרה, כך נראה, ימים טובים יותר. בנוסף נשאה עימה קופסה, מהודקת בחבל מרופט. 

"כל כך שמחתי כשהתקשרת הבוקר. שהדי במרומים, דומה שחלפו שנות דור, אבל, כמובן, איננו מגיעים לגריניוויץ´ יותר."

האורחת חייכה והמשיכה לשתוק. גב´ צ´ייס, שחשה מוגבלת על ידי הסגנון הלבבי מדי בו פתחה, התחרטה מעט בגינו. משהתיישבו שתיהן, בעוד עיניה נתפסות באישה הצעירה ממנה, עלה בדעתה שאילו נתקלו זו בזו באקראי, עוד עלולה הייתה שלא לזהותה כלל, ולא משום שהופעתה השתנתה עד כדי כך, אלא מפני שגב´ צ´ייס נוכחה שקודם לכן מעולם לא הביטה בה מקרוב, מה שנדמה כמשונה דיו, בעיקר משום שאליס סוורן הייתה מישהי שמבחינים בה. אילו הייתה פחות ארוכה, ניתן היה לחלוף על פניה, אולי תוך הערת אגב אודות היותה אישה די מושכת. במצב העניינים הנוכחי, עם שיערה האדום, מבע הריחוק שבעיניה, פניה המנומשים, הסתוויים, וידיה הכחושות והחזקות, הייתה בה אחרוּת שלא ניתן להתעלם ממנה.

"שרי?"

אליס נדה לאות סירוב, וראשה, שגם כך בקושי התייצב על צווארה הדק, נטה ככריזנטמה, כמו היה הפרח מעל למידת כוחו של הגבעול הנושא אותו.

"פכסם?" הציעה גב´ צ´ייס, שסברה שכל מי שכחוש ומוארך כמוה ודאי אוכל כמו סוס. דלות הזיווג מרק-סלט הסבה לה בחילה פתאומית, והיא סיפרה את השקר הבא: "אינני יודעת מה מרתה מתקינה לארוחת צהריים. את יודעת עד כמה מסובך להיערך בהתראה קצרה. אבל אמרי לי, יקירה, מה מתרחש בגרינוויץ´?" 

"בגרינוויץ´?" נענתה, עפעפיה נעצמו באחת, כאילו פֶרֶץ אור בלתי צפוי הבעיר את החדר, "אין לי מושג, כבר זמן מה שאיננו מתגוררים שם, שישה חודשים או יותר."

"אה?" אמרה גב´ צ´ייס. "את רואה עד כמה אני רחוקה מלהיות מעודכנת. אבל היכן את מתגוררת יקירה?"

סוורן הרימה אחת מידיה, שלדית ומגושמת, ונופפה בה לכיוון החלון. "שם בחוץ," אמרה, באופן מוזר משהו. קולה היה שטוח, אך ניכרה בו תשישות, כאילו עמדה ללקות בהצטננות. "בעיר, התכוונתי. איננו אוהבים זאת כל כך, במיוחד פרד."

בקול עמום שאלה גב´ צ´ייס, "פרד?" היא זכרה במדויק, ארתור היה שם בעלה של האורחת.

"כן, פרד, הכלב שלי. אייריש סטר, ודאי ראית אותו. הוא רגיל למרחבים, והדירה כל כך זעירה, למעשה, החדר."

ללא ספק, תקופה קשה עוברת על הסוורנים אם כולם נאלצים להתגורר בחדר אחד. סקרנית ככל שהייתה, גברת צ´ייס בלמה עצמה מלחטט עוד. היא טעמה מהשרי ואמרה, "ודאי שאני זוכרת את כלבך, ואת הילדים: שלושת ראשיהם האדמוניים נתלים מחוץ לחלונות מכונית הסטיישן שלך."

"הם אינם אדמוניים, הם בלונדיניים, כמו ארתור."

התיקון נמסר בכובד ראש מוגזם, וגב´ צ´ייס לא יכלה שלא לשחרר צחוק קטן, מופתע. "וארתור, מה שלומו?", שאלה, מתכוננת לקום ולהוביל את האורחת אל השולחן. תשובתה של אליס אילצה אותה להתיישב חזרה במקומה. בקולה השליו לא ניכר שינוי, גם לא קל שבקלים, כשאמרה: "השמין."

"השמין." שבה ואמרה כעבור דקה. "בפעם האחרונה שראיתי אותו, רק לפני שבוע כמדומני, הוא חצה את הרחוב, כמעט מתנודד. אילו הבחין בי, הייתי נאלצת לפרוץ מולו בצחוק. הוא תמיד היה דקדקן כל כך בעניין הגיזרה שלו."

גב´ צ´ייס נגעה בירכיה. "את וארתור נפרדתם? זה פשוט מוגזם."

"לא נפרדנו." היא הברישה בידה את חלל האוויר, כאילו ניסתה לסלק ממנו קורי עכביש. "אני מכירה אותו מאז הייתי ילדה, מאז היינו שנינו ילדים. האם את סבורה," אמרה בשקט, "שנוכל אי פעם להיפרד זה מזה, גברת צ´ייס?"

הפנייה הישירה הרתיעה את גב´ צ´ייס. היא חשה שהיא נאטמת באחת, ובעוד שתיהן התקדמו זו בצד זו אל עבר חדר האוכל, דמיינה עוינות משתררת ביניהן. יתכן שהיה זה מראה ידיה הגולמניות של אליס סוורן, פורשות את המפית בתנועה מגומגמת, ששיכנע אותה שככלות הכל אין פני הדברים כך. הן אכלו בדממה, מלבד פנייה אדיבה בעניין המלח וכיוצא באלה, והיא החלה לחשוש שמא לא יהיה פה סיפור.

"למעשה," פלטה לבסוף אליס סוורן, "התגרשנו באוגוסט שעבר."

 גב´ צ´ייס המתינה; לאחר מכן, בין טבילת הכף בקערת המרק לבין משיכתה מעלה,  אמרה, "כמה נורא. הוא שתיין, יש להניח?"

"ארתור מעולם לא שתה," השיבה בחיוך שהיה נעים ומשתאה גם יחד. "כלומר, שנינו שתינו. שתינו להנאתנו, זה היה נחמד מאד בקיץ. נהגנו לרדת אל הפלג, לקטוף עלי מנטה ולהכין מהם משקה בקנקני ענק. לעיתים, בלילות חמים בהם לא הצלחנו בשום אופן להירדם, נהגנו למלא את התרמוס בבירה קרה והערנו את הילדים, ואחר כך נסענו כולנו לחוף הים. כיף לשתות בירה ולשחות ולישון ישר על החול. היו אלה זמנים נהדרים; זכורני שפעם אחת נשארנו שם עד אור הבוקר. לא," היא אמרה, מחשבה כלשהי מהדקת את הבעת פניה, "אומר לך. אני גבוהה מארתור כמעט בראש, ונדמה לי שהעניין הטריד אותו לא מעט. כשהיינו ילדים, תמיד חשב שישיג אותי בגובה, אבל זה לא קרה. הוא שנא לרקוד איתי, והוא דווקא אוהב לרקוד. הוא גם אוהב להיות מוקף אנשים, הרבה אנשים קטנים זערוריים עם קולות גבוהים. אינני כמוהו, רציתי רק אותנו. כנראה שבעניינים אחדים לא השכלתי להסב לו די עונג. הגידי, את זוכרת את ג´יני ביורקמן? ההיא עם הפנים העגולות והתלתלים, בערך בגובה שלך."

"עלי להודות שכן," אמרה גב´ צ´ייס. "היא השתייכה לארגון הצלב האדום. איומה."

 "לא," אמרה אליס סוורן, בקול מהורהר, "ג´יני אינה איומה. היינו חברים טובים מאד. המוזר הוא, שארתור נהג לומר שהוא מתעב אותה, אבל אני מניחה שמאז ומתמיד השתגע אחריה, עכשיו הוא בהחלט משתגע אחריה, והילדים  גם. איכשהו אני מייחלת שהילדים לא יחבבו אותה, אף על פי שמן הסתם עליי לשמוח שאלה הם פני הדברים, שהרי הם גרים איתה."

"זה לא נכון: בעלך לא נישא לאותה ביורקמן נוראית!"

 "מאז אוגוסט"

 גב´ צ´ייס  שהפסיקה אותה על מנת להציע שישתו את הקפה בחדר המגורים אמרה, "זו שערוריה שאת מתגוררת לבדך בניו יורק. לו לפחות יכולת להחזיק בילדים."

 "ארתור רצה בהם," אמרה אליס סוורן בפשטות. "אבל איני לבד. פרד הוא אחד מחבריי הקרובים ביותר."

 גב´ צ´ייס החוותה תנועה חסרת סבלנות: היא לא נהנתה מסיפורי בדים. "כלב, הרי זה הבל הבלים. אין לי אלא להניח שאת שוטה: כל גבר שהיה מנסה לנטוש אותי היה מוצא את שתי כפות רגליו קצוצות לפיסות קטנטנות.

אני מניחה שאפילו לא דאגת לכך שהוא," היא היססה, "יתרום את תרומתו."

"אינך מבינה, לארתור אין כסף," אמרה אליס סוורן בייאוש, בקול של ילד שהפנים לפתע שהמבוגרים, ככלות הכל, אינם יצורים הגיוניים כל כך. "הוא אפילו נאלץ למכור את המכונית ולצעוד רגלית הלוך ושוב בין התחנות. אבל את יודעת, אני חושבת שהוא מאושר."

"מה שאת זקוקה לו הוא צביטה הגונה," אמרה גב´ צ´ייס, כמי שמוכנה ומזומנה למלא את המשימה.

"זה פרד שמטריד אותי. הוא רגיל למרחב, וארוחותיו של אדם אחד בלבד לא מותירות די עצמות בשבילו. האם את סבורה שכשאסיים את הקורס אוכל למצוא עבודה בקליפורניה? אני לומדת בבית ספר למינהל, אבל אינני זריזה דיי, במיוחד בהדפסות. דומה שאצבעותיי שונאות זאת. אני מניחה שזה כמו לנגן בפסנתר, צריך ללמוד לעשות את זה בגיל צעיר מאד." היא בהתה בידיה, ונאנחה. "יש לי שיעור בשעה שלוש. אכפת לך שאראה לך את המעיל כעת?"

 חפצים שנשלפו חגיגית מתוך קופסאות היטיבו בדרך כלל עם מצב רוחה של גב´ צ´ייס, אך כשראתה מה נטמן תחת המכסה המסולק, נתקפה עצבות ותחושה מכבידה של מי שנדחקה אל הקיר.

 "המעיל היה של אמי."

שככל הנראה לבשה אותו שישים שנה, חשבה גב´ צ´ייס, בזמן שהציצה במראה. המעיל נתלה עד קרסוליה. היא שפשפה ידה כנגד הפרווה המקריחה, נטולת הברק, שהייתה עבשה וחמוצת ריח, כאילו אוחסנה כל השנים בעליית גג בקירבת הים. 

היה קר בתוך המעיל, היא רעדה, ובו זמנית סומק הלהיט את פניה, כשנוכחה שאליס סוורן מביטה בה מעבר לכתפה, ובהבעת פניה המתוחה ניכרה מידה בלתי מבוטלת של ציפייה חשופה, לא מכובדת, ציפייה שלא היה לה כל זכר קודם לכן.  בכל הקשור לאהדה, גב´ צ´ייס נהגה חסכנות: לפני שהעניקה אותה, תמיד הותירה לעצמה קצה חוט לנסיגה, פתח מילוט למקרה הצורך. בהביטה באליס סוורן, בכל אופן, אותו קצה חוט נשתכח ממנה, והיא נאלצה להתעמת באחת עם חובת האהדה. גם כך היא התפתלה, מבקשת לה פירצה, אך להרף רגע עיניה התנגשו בעיניים האחרות, והיא נוכחה שלא תימצא לה כל פירצה לחמוק דרכה, לא הפעם. מילה שעלתה בראשה מתוך שיעורי הלינגוופון, הקלה עליה במידת מה, והיא שאלה: "Combien?"

 "זה לא שווה כלום, האין זאת?" השאלה נשאלה מתוך בלבול, לאו דווקא מתוך כנות יתירה.

 "לא, לא שווה," היא אמרה בלאות, כמעט ברוגז. "אך יתכן שאמצא לו בכל זאת שימוש." היא לא שבה וחקרה אותה; איכשהו היה ברור לשתיהן שכדי להשלים את חובתה, היה עליה לקבוע מחיר בעצמה.

עדיין נגררת בתוך המעיל המסורבל, היא ניגשה לפינת החדר, עד למקום בו ניצב שולחן הכתיבה, ובתנועה חדה, מסתייגת, כתבה צ´ק מתוך חשבונה האישי: בעלה לא היה אמור לדעת מכל זה. יותר מהכול גב´ צ´ייס תיעבה את תחושת ההפסד: מפתח שאבד, מטבע שנפל, העצימו את מודעותה בכל הקשור למעשי הרמייה של החיים. תחושה דומה חלפה בה כשהושיטה את הצ´ק לאליס סוורן, אשר קיפלה אותו, ומבלי להביט בו כלל, תחבה אותו לכיס מעילה. הסכום שנרשם בצ´ק היה חמישים דולר.

"יקירה," אמרה גב´ צ´ייס, בקול עגמומי שנשמעה בו נימת דאגנות מזוייפת, "עלייך לצלצל אליי ולספר לי מה קורה איתך. אני אוסרת עלייך להרגיש בודדה."

אליס סוורן לא הודתה לה, ובסמוך לדלת הכניסה אף לא נפרדה ממנה לשלום. במקום, היא לקחה אחת מידיה של גברת צ´ייס בתוך ידה, ורק טפחה עליה, בדומה לדרך בה גמלה לבעל חיים, לכלב. בסוגרה את הדלת אחריה, גברת צ´ייס נעצה מבט בידה, קירבה אותה לשפתיה. היא עדיין חשה עליה בבירור את מגע היד האחרת, ועמדה שם, ממתינה, בעוד התחושה מתפוגגת: עכשיו הייתה ידה שוב צוננת.