משהו מתרחש במחסן הפסנתרים

הקפידה לא להיראות. הסתתרה היטב מאחורי שיח משולח רסן, שהפיל על המדרכה שברי פרחים באדום. "איזה בזבוז," חשבה, "להציג שיח כזה ברחוב שולי, מרחק חמש תחנות ממרכז העיר."

אוטובוס עצר בתחנה. מבעד לסבך היא צופה בהם, בכולם: חבורת התלמידים נדחפת ראשונה, מתקדמת  בהדיפת כתפיים. בליל גפיים מוארכים, שיער לא ממושמע, ואד קל של זיעה קייצית נודד מהם אליה. אחריהם עולים המיושבים בדעתם, ידיהם תופסות בחוזקה בתיקיהם הקטנים. מבטם לעולם קבוע ישר קדימה. הם נשמעים לנהג כשהוא מפציר בנוסעים להכנס פנימה,  אם כי, אילו שאלו אותם, היו מעדיפים להתיישב בקירבתו. אחרונים עולים המתקשים. היא מביטה בהם בתשומת לב מיוחדת. ילדון מקרב שזיף לשיניו והעסיס מתפוצץ בתוך פיה. חיילת מתמתחת על קצות אצבעותיה לנשיקת פרידה, ושפתיים רכות עוטפות ממרחק-קירבה את שפתיה-שלה.

זהו, כולם למעלה. היא שומעת את נשיפת הדלתות בהיסגרן, אפשר להתחיל למנות את הזמן הקטן – עשרים ואחת, עשרים ושתיים. הזמן הגדול נמדד באמצעות מודעות האבל על הקירות: היום תיערך ההלוויה, שלושים למותו, שנה לפטירתו. עשרים ושלוש. עכשיו, זה קורה עכשיו, להתחיל לרוץ, לרוץ.

"רק רגע! רגעעע! שניה, רגע, עצור"

קשה לרוץ, אויר, וגם לצעוק, אויר, הנהג כבר עזב את התחנה. ככה היא אוהבת יותר. "נהג, נהג, תפתח. תפתח בבקשה"

הרמזור האדום מאפשר לה להכות בייאוש על הדלת הסגורה, לא חזק מדי, שלא לעורר התנגדות.

סוף סוף הבחין בה. גם היא בוחנת אותו מבעד לזכוכית המוכתמת : אף ישר, גומת חן במרכז הסנטר, הבעה של טוב-לב עייף.

"נהג, נהג" ועוד מבט תחנונים אחד.

רוב הנהגים נעתרים. הדלתות נפתחות אליה באנחה. גם בו היא מביטה בחיוך טוב. לפעמים היא אפילו עולה.