יכול היה שלא לקחת. לקח בכל זאת. לקח כי לא יכול היה שלא לקחת. לקח כי לפני מאה וחמישים שנה מישהו הניח לראשונה אקדח על השולחן, ומאז אקדחים מונחים ללא הרף על אינספור שולחנות - חלקם התעדנו במשך הזמן, חלקם התעדנו מאד, אך שמרו על האקדחיות גם כשנפטרו מהנוקשות המתכתית לטובת מידה של עגלגלות גמישה. כמו, כמו דובדבנים. והוא לקח. לקח, כי מישהי, מלצרית, הניחה צלחת דובדבנים על השולחן והלכה. פחות מצלחת, פנכה של קינוח. קערונת. בצידה האחד, גביע זכוכית ובתוכו קציפת לימון חיווריינית, כמעט כמעט נטולת צבע, אבל מהעבר השני נערמה לה תלולית קטנה, קטנה מאד אפילו, של דובדבנים טריים. לקח, כי כף ידו הילדית נעה כאילו מעצמה, והוא השגיח בכך, השגיח שלא תזוז, אבל כמה אפשר, כי המלצרית באה עם פנכה, והניחה אותה, את כולה, את כל הדובדבנים שהצטופפו בצד - לפני אחותו, דווקא. בצלחת שלו היה משהו אחר. לא דובדבנים. לא, לא דובדבנים. הביט היטב. מנה וספר את הגלעינים, מעט גלעינים, שהלכו והצטברו. חיבר והחסיר. וכשנותר הדובדבן האחרון - וכשנותר הדובדבן האחרון וכשנותר הדובדבן האחרון - מעצמה זזה היד, וחטפה, וזרקה לתוך הפה הפתוח כבר. היד מהירה מן העין, מן השכל, מן הבושה והאשמה.
קמה מהומה. איך העז. ודווקא את האחרון. לאבסדר. איך אפשר.
לא השיב. מיצים ארגמניים כהים התפוצצו בתוך החיך. היה עסוק ומאושר.
גם אני כעסתי עליו. כהוגן כעסתי. בקול. איך העז. ועוד האחרון. הפולשנות החצופה הזאת לתוך צלחת של מישהו אחר. לא מקובל. הלוא לימדתי להתאפק. לימדתי נימוס. גבולות. כעסתי עליו בפרוטרוט, מגלמת את תפקידי לעילא: אמא.
אבל בעצם רציתי לשאוג, הייתי צריכה לשאוג: כן! האחרון! כן! צלחת של מישהו אחר! כן! ושתקתי את זה. אמא מאד.
כשקמנו ללכת, בכל זאת טמנתי בכיסי גלעינים אחדים, אדישים כמו קליעים של אקדח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי: