בלתי נסבל

עברו חלפו שש שנים מהפוסט האחרון, כמעט עשור מהפוסט הראשון. בחמש שנים האחרונות אני מתגורר בחלק היותר מקסים של אנגליה. לא, לא בלונדון המגעילה שמרגישה כמו פקיסטן, אלא קצת צפונה, עם בריטים אמיתיים. 

אני מתאר לעצמי שהנוער פה לא שונה מהנוער בארץ. אולי כאן הנוער טיפה מנומס יותר, פחות אלים ואגרסיבי, אבל בסופו של יום, כולם מתכתבים על מסכי זכוכית, כולם מאזינים לאותה המוזיקה, רואים את אותן הסדרות והסרטים, משתמשים באותן האפליקציות, מאוננים באותם אתרי פורנו, אוכלים את אותו הזבל, ו... רגע, נעצור פה. 

סבא שלכם היה יותר מגניב מכם. כן כן, אם הייתי צריך לצאת איתו או איתכם לפאב, הייתי בוחר בו. נו טוב, הייתי מנסה לזיין את סבתא שלכם (כשהיא היתה צעירה, סוטים) מאשר לבלות דקה איתכם. הסיבה לכך פשוטה, הצעירים היום רובוטים, מתוכנתים. כולם עם אותה התספורת המזויינת שתביך אותם בגדול כשהם יסתכלו בתמונות שלאף אחד לא אכפת מהם באינסטרגם, אלה שבגללם אכפת לנו יותר מהסלפי שנצלם בים עם השיזוף הטרי, מאשר פשוט להתרכז בכיף שבחוויה. 

מוסיקה אמורה להיות מיוצרת על ידי מוסיקאים, לא על ידי ילד מאונן על מחשב. מילא המוזיקה במועדונים נשמעת בדיוק אותו הדבר מתחילת הלילה ועד סופו, בכל המועדונים מנגנים פחות או יותר את אותה המוסיקה המסריחה. אה, ובכל חנות כי הם מנסים בכח להיות מגניבים ומעודכנים. 

אנחנו כל כך מפחדים להרגיש ולהתרגש, שנטרלנו כל דבר שמריח כמו אהבה. כן, מוזיקה היא אהבה, היא דרך להפגין רגש. גם לשנוא זה רגש בריא, אבל אנחנו יותר מדי פוליטיקל קורקט בשביל לתת לזה לעשות את מה שהטבע יצר. הרבה יותר קל להיכנס לאפליקציית היכרויות ולדפדף ימינה ושמאלה. 

מה לעזאזל קרה למרד הנעורים? מה קרה למתיחת הגבולות, לאיתגור המוסכמות, לשבירת הכללים? נותנים לילד אייפון מחורבן, ופתאום הוא הופך לעוד רובוט עם מספר סידורי שמוטבע לו במוח. כן, אותו אייפון שהממציא שלו, סטיב ג׳ובס, מרד במוסכמות ועשה מה שבא לו. בכלל לא ברור לי למה צריך טלפון של אלפי שקלים רק בשביל לשעמם אנשים אחרים בהודעות שבעצם אין לנו שום דבר מעניין/מקורי/חדשני/מלהיב לכתוב בהן. וככל שאנחנו מקלידים יותר, אנחנו נפגשים פחות. לא מסכימים? סבבה. תתארו לעצמכם שיכולתם לשלוח רק שלוש הודעות ביום. מבטיח לכם שלפחות 2 הודעות יהיו: ״מתי ואיפה נפגשים?״. 

הכל כל כך קר, מנוכר, מרוחק, אפילו בודד, שזה ממש לא טבעי. מפחידים אותנו שלא לדבר עם זרים, ותמיד יש את הדוגמה ההיא על הבחורה שנאנסה על ידי מישהי שהיא הכירה באינטרנט. וזה באמת קורה וזה נורא, אבל אם זה היה קורה כל כך הרבה אז זה כבר לא היה מעניין את העיתונים, ולא היה מופיע בחדשות. רוב מקרי האונס קורים בתוך המשפחה, או על ידי חבר או מכר. אונס ידידותי קוראים לזה, שזה ידידותי בערך כמו למות מאש ידידותית. 

אבל להפחיד זה הכי קל. ימצאו מטען חבלה, ופתאום כל העולם ואחותו המזדיינת היו אמורים לעבור באותה הסמטה, בדיוק באותה השעה. 

ואל תצאו לפאבים כי דוקרים שם, כי מישהו יסמם לכן את המשקה, כי יש התראה על פיגוע, כי ידפקו אתכם במחירים, כי יגנבו לכם את הטלפון. 

ולאט לאט החששות האלה מחלחלים, והרבה יותר קל להתכתב, להפליץ מוסיקה על המחשב, ולראות משהו בנטפליקס. הקטע הוא שכולם יודעים את זה, גם אולפני הסרטים, ככה שהם יכולים לחרבן עליכם עוד סרט של גיבורי על, כי לא צריך להמציא משהו חדש או לעורר רגש. טוב, חוץ מדדפול, הוא באמת מצחיק. 

אז כן, כנראה שסבא שלכם היה הרבה יותר מגניב מכם. לא היה כל כך הרבה חוקים שכתבו עורכי דין פחדנים, לא היה ערימות של בטיחות ונהלים. לא היו חגורות בטיחות, הגבלת מהירות, נהיגה בשכרות, והיה מותר להטביע מישהו בבריכה, רק בשביל הצחוקים. ברור שיש את הצד השני של המטבע, היו הטרדות מיניות איומות, היה מותר לפוצץ את הילד במכות, אבל החיים היו יותר פשוטים, טבעיים. לא היו טרנדים גדולים, לא היו הרבה אופציות מלבד ארוחה משפחתית, כי מסעדות היו לאירועים מיוחדים, ולא באמת היה ג׳אנק פוד. בחורים התחילו עם בחורות בלי לדפדף, ובשנות השישים רוב הנוער השתמש בסמים. יודעים מה? רובם יצאו בסדר. והם עישנו סיגריות, ונחשו מה? רובם היו בסדר, אלא אם כן חשוב לכם לזכות בתוחלת חיים של עוד חמש שנים, כשאתם בקושי יכולים ללכת. 

עם כל הטכנולוגיה, כל החוקים שנועדו להגן עלינו מעצמנו, כל מצלמות האבטחה בכל מקום, כל ילד שאסור לו לרכב על אופניים חשמליים, כל ספינר שמעכשיו צריך לעבור במכון התקנים, כל בריכה שאסור לקפוץ לתוכה, כל נקניקיה/צ׳יפס/חטיף/תה חם שעלולים לסרטן אותנו... כל אלה לא באמת עושים אותנו מאושרים. מטומטמים יותר? ללא ספק. מאושרים יותר? ממש לא. 

מספיק שחמישה אנשים יפגעו ממשהו, וישר ימציאו חוק שיגביל את השימוש בזה. אף אחד לעולם לא ימציא חוק שנועד להגן על האושר, על הכיף, על הטירוף. לא מאמינים? תזכירו לי מתי בדיוק היה מירוץ מכוניות בארץ, כמו בכל מדינה מתקדמת או נחשלת בעולם. אבל לא, מישהו עלול למות. מישהו עם אינטליגנציה של צנון יכול להיפגע, וממחר יהיה חוק מחורבן נגד משהו שגורם שמחה למיליונים. 

ולאט לאט, יוצרים בעולם דור של ילדים מבוגרים. ילדים שיותר מבוגרים מסבא שלהם. ההורים מרוצים כי הילדים מוגנים ומתוכנתים. המחוקקים מרוצים כי הדור הזה לא ימרוד, לא יעלה עליהם עם לפידים וגרזנים. דור שההורים שלו מכרו את החופש שלו תמורת אייפון וספינר. כנראה הדור הכי אינטליגנטי מעולם, והכי מטומטם בו זמנית. דור של רובוטים, כבשים, עבדים מרצון. 

ואני רק מקווה שכשאני אמות, אמות בזמן באני אעשה את מה שאני אוהב. לא בזמן שעשיתי את מה שאמרו לי, לא בזמן שעשיתי את מה שכולם עושים. 

״מצטערים, הוא רכב על אופנוע פי שלוש מהמהירות המותרת, בעירום, הגלגל התפוצץ, והראש שלו נתקע בתחת של גמל״. 

תבואו להשתין לי על המצבה, מבטיח מוסיקה נורמלית וסיגרים.