היי פיפול

רוצים פרק? לא שואלים אתכם D:

מוחעחע

~אני [גלי] כבר עכשיו מתנצלת על הצרפתית העילגת~

"צ'אק!!! מה יש לך בגב?!" שאלו שניהם

"אם הייתם שואלים אולי הייתם יודעים שהבן שלכם עבר ניתוח! רק אם הייתם שואלים, ועכשיו אני הולך לעבוד כדי לשלם על זה."  צעקתי ויצאתי מהבית משאיר את שניהם המומים.

לבשתי במהירות את החולצה שנשארה ביד שלי. אני חייב למצוא עבודה !

התחלתי להתקדם לעבר הרחוב הראשי, בד"כ אני לוקח מונית אבל עכשיו צריך לחסוך.

הגעתי לאיזור התעשייה והתחלתי להסתובב כשאני מחפש מודעות דרושים, אני אפילו לא יודע מה אני מחפש.

"דרוש עורך דין" היה שלט תלוי על אחד הבניינים,אולי אבא שלי צדק, אני לא ארוויח כלום מהלהקה הזאת, אולי כדאי שאני אלמד משפטים?

טוב אני לא אוכל ללמוד משפטים תוך יום... התחלתי להתקדם לכיוון בניינים חדשים יותר

"דרוש/ה כתב/ת מוזיקה למגזין musique of Montreal "

זה כבר נשמע יותר טוב, בתחתית הדף היו רשומים הפרטים של המשרד, נכנסתי לתוך הבניין, הוא נראה חדש לאחר מכן מצאתי את המעלית ועליתי בה לקומה של העיתון.

מחוץ לדלת שעליה היה כתוב "בחינות לכתבים" ישבו שלוש בנות, צרפתיות ו..וואו.

עכשיו הסיכויים שלי להתקבל עומדים על.... 0%

התיישבתי על הכיסא הפנוי שהיה  שם.

" bonjour" פנתה אליי בחורה שנראתה קצת יותר מבוגרת מהשאר

" bonjour" עניתי במבוכה, אני אמור להכיר אותה?

"Vous voulez devenir un reporter?" היא שאלה, ("אתה מעוניין להיות כתב?")

"Oui" עניתי ("כן") "Le papier est en français?" ("העיתון בצרפתית?")

"Non, le papier se tourne vers tout le monde" היא חייכה ("לא, העיתון מתאים לכולם").

Bien"" ("יופי").  עד כמה שאני טוב בצרפתית אני מעדיף לכתוב באנגלית.

"?Est maintenant possible de votre information, monsieur" היא שאלה, ("אפשר כעת לקבל את הפרטים שלך אדוני?").

לאחר שנתתי לה את השם שלי, מס' טלפון אזור מגורים וגיל המשכתי לשבת שם עד שקראו לי להכנס.

"שלום צ'אק" אמר בחור מבוגר בחליפה כהה, "שב".

עשיתי כדבריו והתיישבתי בזמן שהוא דפדף בדפים עם הפרטים שלי.

"רק בן 17 ..." הוא כאילו מלמל לעצמו. מה חשבתי? שבאמת יקבלו אותי לכאן בגיל כזה צעיר? ועוד בלי ניסיון?

"זה מצוין, אנחנו צריכים מדור צעיר לעיתון שלנו". זה היה לא צפוי!

"אתה מסוגל לכתוב עכשיו משהו?" הוא שאל

בטח. אני רק צריך שקט וקצת חומר למחשבה.

"כן, בוודאי." ניסיתי לענות ברשמיות

"אז הנה" הוא הגיש לי דף ועליו היו הנושאים לכתבה.

יצאתי החוצה ובינתיים נכנסה בחורה אחרת פנימה.

התיישבתי והתחלתי לכתוב, כבר לגמרי שכחתי בשביל מה אני כאן, ולמה אני זקוק כ"כ לעבודה

ופשוט שקעתי בכתיבה.

בערך תוך 20 דק' גמרתי, מהר ממה שחשבתי.

דפקתי בדלת של המשרד. "תכנס" שמעתי מפנים פתחתי את הדלת ונכנסתי

"הכתבה שלי מוכנה" אמרתי והנחתי את הדפים על השולחן.

"כבר? זה היה מהיר" הוא חייך ולקח את הדפים אליו

"זה מצוין !"  הוא אמר לאחר שקרא, "בדיוק מה שאנחנו צריכים".

לא היו מילים שבהן יכולתי להשתמש כדי לתאר את מה שהרגשתי לאחר מה שהוא אמר, אף פעם לא החמיאו לי על עבודה שעשיתי. מלבד הלהקה, אבל זה היה שונה.

"התקבלת, ברכותיי" הוא חייך.

"תודה! תודה, תודה, תודה, תודה, תודה!!"

הוא צחק והגיש לי מס' דפים נוספים של הרשאה, בגלל שאני מתחת לגיל 18.

לאחר מכן יצאתי החוצה, יש לי עבודה!

בדרך חזרה החלטתי לקחת מונית, בקרוב תהיה לי משכורת קבועה, אז אני לא צריך לדאוג.

בדיוק כשהתיישבתי ונתתי לנהג את הכתובת של הבית שלי, צלצל הטלפון הנייד שלי

"צ'אק!!" שמעתי את דיויד צועק, "אנחנו מחכים לך שעתיים פה! איפה אתה!?"

"אוה! אני ממש מצטער דיויד אני בדרך" אמרתי במהירות, לגמרי שכחתי מהם.

"תשנה כיוון!" ביקשתי מהנהג, "לביה"ח האזורי".

הנהג הנהנן ושינה כיוון.

לא היינו רחוקים מביה"ח לקח לנו רק רבע שעה להגיע לשם.

הנהג עצר לי מחוץ לחנייה, שילמתי לו ויצאתי.

רצתי פנימה ועליתי במעלית לקומה 4, שם בחדר הם חיכו לי בחדר ההמתנה

"יופי שהגעת באמת!"

"סליחה!" התנצלתי, "אבל מצאתי עבודה.. איפה הרופא?"

"הוא נכנס לחדר"  אמר פייר.

"אוקיי," מלמלתי ונכנסתי לתוך החדר שם הסברתי לרופא מה קרה והוא הבין, קצת כעס, אבל הבין.

ואני אחזיר לו בעוד חודשיים.

לאחר מכן כולנו חזרנו הביתה במכונית של פייר.

הגעתי הביתה עייף ונשכבתי על המיטה.מחר יש לי עבודה, אני צריך לקום מוקדם.

אני צריך לעבוד ממש קשה כדי להרוויח מספיק כסף תוך חודשיים.

לפני שאני מתקלח החלטתי לעבוד קצת ולחשוב על רעיונות לכתבות.

"צ'אק מה אתה עושה?" אבא שלי עמד בדלת.

"משהו בשביל העבודה, אני עדיין צריך לשלם על הניתוח ההוא זוכר?" התעצבנתי.

"אתה לא, אני שילמתי עליו." הוא ענה ברוגע.

"אתה מה?!"

תגיבוווו : P