בלוג סיפורים בהמשכים =]

טוב אממ הפרק הזה עוסק טיפה יותר באור מאשר בשחר

יש בואו נגיד "קטע שמיעה" בפרק שחובה לשים אותו (רצוי להנמיך את הווליום P:  )

ולפרק =]

פרק 17

"דיי איזה טעימות הלחמניות האלה" אמרתי ונגסתי באחת.

"חח תזהרי עם הלחמניות שלא תהפכי לאחת כזו" צחק עליי עומר.

"שתוק אתה" השתקתי אותו והמשכתי לאכול.

"בחיי הילדים האלה לא נחים אף פעם" אמרה אמא בלחש לאבא ונאנחה.

"תראי מי בה" לחש לי עומר והסתכל על הכניסה של חדר האוכל.

"מי?" שאלתי והסתובבתי לכיוון שעומר הסתכל אליו.

"אוי ויי" מלמלתי.

"מה קרה מותק?" שאלה אמא.

"אהה, סתם אני פוצצת" תירצתי ואמא הסתכלה עליי מוזר.

"מפוצצת? אכלת חצי לחמניה ותפו"א אחד" אמר אבא.

"נו לא יודעת אני מרגישה מלאה" אמרתי. "מה עושים אחרי האחרוחה?" שאלתי.

"לא יודעת, תעשו מה שבא לכם, תלכו לטיילת או משהו אנחנו כבר נמצא מה לעשות" ענתה אמא.

'בטח שתמצאו מה לעשות' חשבתי לעצמי בממזריות וחייכתי.

הרגשתי שמישהו נועץ בי מבטים וזה חירפן אותי, הסתובבתי לכיוון בו הרגשתי שמביטים בי ופגשתי את מבטו של אדם שמשום מה הסתכל עליי במבט מיואש וחסר אונים.

"שחר, יתפס לך הצוואר ככה" אמר לי אבא.

"אה, מה?" הסתובבתי חזרה לשולחן במהירות . כנראה מידי במהירות. "איי" צווחתי והחזקתי בצווארי.

"אמרתי לה" אמר אבא וגיחך.

"לא מצחיק אבא" אמרתי בעודי מעסה מעט את הצוואר.

"טוב עומר נלך אחר כך לטיילת?" שאלתי.

"טוב" אמר ולקח לפיו את חתיכת הפרגית העסיסית שהייתה בצלחתו.

"אני בלובי, תבוא אחר כך לשם" אמרתי קמה מהשולחן ויוצאת מחדר האוכל.

הלכתי והתיישבתי על אחת הספות בלובי וחיכתי כמו מטומטמת לעומר שיסיים לאכול.

"טוב, נלך" הופיע  פתאום עומר בזמן שקראתי איזה עיתון שהיה על השולחן.

"אכלת? שבעת מותק?" שאלתי בציניות מלווה בחיוך ציני.

"כן אמא אכלתי ושבעתי היה אחלה" אמר וטפח על בטנו וחייך חיוך מרוצה.

"יאללה בואי" אמר והקים אותי מהספה.

"היי בזהירות בהמה, כמעט שברת לי תיד" צעקתי על עומר.

"אני בהמה, את בהמה, רואים שאנחנו מאותה משפחה" אמר.

'יש לי דז'ה וו'.

"ססס'מעצבן" סיננתי.

"מה אמרת?" שאל.

"כלום אח יקר" אמרתי בתמימות ומצמצתי בעיני מס פעמים ועומר הסתכל עליי חושד ואז גיחך.

"אין חולה בראש את" אמר ונענע את ראשו בחיוך.

"זה גנים, הכל גנים" אמרתי בגאווה מסויימת.

"יואווו תראה איזו יפה החצאית הזו" משכתי את עומר המתוסכל לדוכן בטיילת.

"כן, מהממת משו" אמר והחליף מבטים שובבים עם המוכרת שם.

"אוףף איתך" אמרתי ולקחתי חצאית במידה שלי.

"סליחה איפה אני יכולה למדוד אותה?" ניגשתי למוכרת ושאלתי אותה.

"ממ בעיקרון שם מאחורי הוילון" אמרה והצביעה על משו שאמור להיות תא מדידה שמורכב בעצם כפי הנראה מסדין שקוף למחצה יש לציין.

"עומר בוא תשמור לי" ביקשתי ממנו אך הוא התעלם.

"עומר נו" הפצרתי בו.

"טוב לא צריך אני אתפשט פה" אמרתי כאילו לעצמי.

"שלא תעיזי פרחחית קטנה, בואי" אמר ודחף אותי מאחורי הוילון ונעמד לידו לשמור.

"נו איך?" שאלתי כשיצאתי בחצאית שהייתה קצרה למדי.

"נו מה, היא לא נראיתה כל כך קצרה" אמרתי כשראיתי את מבטו הלא מרוצה של עומר.

"ואיי היא מהממת עלייך" אמרה המוכרת בהתלהבות מוגזמת.

"מה אתה לא חושב ככה?" שאלה היא את עומר ונראה היה שקרצה לו.

"כן, מהממת משו" אמר שוב.

"יואו תחלליף דיסק אחשלי" אמרתי לו מגלגלת את עיניי ונכנסת שוב מאחורי הוילון ומורידה את החצאית.

*נקודת מבטו של אור*

{תפעילו על מנת לשמוע על מה מדובר}

"מה אתה מפגר?!" צעקתי על רוי אחי.

רוי חייך חיוך ממזרי "אני מחזיר לך על כול אותן הפעמים" אמר ויצא מהחדר שלי.

"מניאק" מלמלתי "מה השעה בכלל?" שאלתי את עצמי מסתכל על השעון שעל השידה.

'פ'יייי עשרים ל5' חשבתי לעצמי והתמתחתי.

קמתי בעצלתיים מהמיטה סוחב יחד איתי בטעות את הסמיכה שאיכשהו נכנסה לי לתתוך הבוקסר.

'איך זה קרה לעזאזל?'.

ניכנסתי למקלחת קרה, ככה בשביל להתעורר לגמרי.

אחרי המקלחת חזרתי לחדר לבשתי על עצמי חולצה אפורה וטייץ' (חח כן בטח) ומכנס רגיל של בית וירדתי מטה.

"בוקר טוב אמא" אמרתי לאמא ונשקתי ללחייה "בוקר טוב אבא" אמרתי לאבי שישב בסלון מעיין במדור הספורט בעיתון.

"ערב טוב" החזירו לי השניים וצחקקו. "מה מצחיק אתכם בדיוק?" שאלתי והעברתי יד בשערותיי.

"כמה אתה ישן ילד, מזל שרוי הצליח להעיר אותך" אמרה אמא והניחה על השולחן צלחת מלאה באורז, עוף וסלט. "תאכל" אמרה לי..או שמא פקדה עליי (חומר למחשבה).

"גם כן רוי, למה הוא עוד פעם בבית?" שאלתי מתיישב ליד השולחן ומריח את התבשילים.

"למה כל כך מפריעה לך נכוחותו של רוי בבית?" שאל אבא בהרמת גבה.

"לא מפריע" ביטלתי את דבריו וולקחתי לפי מהאורז.

"איפפפ אמא"

"מה קרה?" שאלה.

"כמה מלח שמת באורז, את רוצה להרוג אותי?" שאלתי בעוד אני עושה פרצופים מגוחכים למדי בגלל המלח.

"מה? הרבה מלח? אבל אני הרי אכלתי ואבא ורוי והיה בסדר" אמרה מבולבלת.

'רוי!!' חשבתי.

"אמא מי השאיר לי תצלחת?" שאלתי מנסה לברר תעניין.

"ביקשתי מרוי ש.." החלה לומר ואז צחקקה.

"יופי אמא ממש בוגר מצידך, אני לא רעב יותר, תודה על האוכל" אמרתי בציניות ועליתי לחדר.

הדלקתי את הפלאפון שהיה כבוי.

' התקבלה הודעת חדשה'

#בוקר טוב אור =] אני כבר בדרך לאילת# מאת: פפארוני.

'יואו, היא באילת'  ניזכרתי והתבאסתי לגמרי.

'אוף אני מתגעגע אליה, מה זה הדבר הזה, אוףף'

החלטתי להתקשר אליה, לפחות לשמוע את קולה.

"הלוו" ענתה לי לאחר די הרבה צילצולים.

"היי שחרוני". אמרתי  בקול סקסי , טוב לפחות ניסיתי להשמע סקסי.

"ממ היי?" אמרה ספק שאלה.

"מה שלומך?" שאלתי באותו קול.

 "מי זה"? שאלה מתעלמת משאלתי .

"מה זאת אומרת מי זה, הלב שלך"  אמרתי כאילו זה מובן מאליו וחייכתי לעצמי.

"המה שלי?" שאלה בקול מופתע.

"אוו, הבנתי" אמרתי "אני אוהב משחקים" הסתלבטתי עליה.

"מה? על מה אתה מדבר?" שאלה לחוצה.

"חחח שחר מה את לא מזהה אותי?" שאלתי הפעם בקולי הרגיל.

"יואווו אור, מה אתה מפגר, עשית לי התקף לב" התפרצה ונשמעה הרגשת הקלה בקולה.

"מצטער, אז את כבר באילת? שאלתי.

"אהא, בדיוק ירדתי עם עומר לבריכה" אמרה.  יואוו איך באלי להיות איתה בבריכה. דמאט.

"יפה לך, אני מקווה שאת לא לובשת את הבגד הים האדום שלך" אמרתי מזהיר.

"איזה בגד ים אדום?" שאלה כאילו לא יודעת על מה אני מדבר.

"נו הזה שמכסה לך אולי רבע ממה שצריך" אמרתי בציניות.

"אההה, אתה בטח מתכוון לזה שאני לובשת ברגע זה" אמרה בכוונה, בטח כדי לשגע אותי.

"מה??, שחר תחליפי, בחייאת אמא שלך" הפצרתי בה.

"חח תרגע מה יש לך, כולה בגד ים" אמרה מרגיעה אותו. לא שזה עבד לה, מה?! לא ראיתם אותו כשתראו במה מדובר תצדדו בי.

"חכי חכי, בגללך אני אבוא עד אילת" אמרתי כמאיים.

"אוו אני משקשקת.. בוא מה אכפת לי" אמרה.

"שחר מישהו קורא לך" אמר מישהו לשחר.

"מי זה איתך?" שאלתי חושש.

"אממ, זה..אני אדבר איתך מאוחר יותר, טוב אור, ביי נדבר" אמרה במהירות וניתקה,שוב בפרצוף.

יואוווו איזו ילדה מעצבנת, עכשיו אני יאכל ת'צמי בלנסות להבין מי זה היה, אינעל העולם!.

'טוב אולי זה היה עומר..כן, כן בטוח עומר..לא?' התווכחתי עם עצמי.

'פתאום שנדמה שהשחר לא יפציע לעולם..' צלצל הפלאפון שלי.

מה זה שיר יפה..אין שום קשר לזה שיש תמילה שחר בשיר ;-)

"הלוו" עניתי בערסיות.

"אחיי" צעק באושר.

"ליאוררר מאן, שנים, מה קורה איתך?" שאלתי את ליאור חבר שלי שעבר להרצליה.

"וואלה הכל אעעש אתה לא מבין, אני פה בעיר אצלך, חשבתי לראות אותך, מה אתה אומר?" שאל.

"מה אני אומר? אתה עוד שואל יא זבל לא מתקשר לא כלום, בוא אליי" אמרתי ושמחתי שאני אראה אותו סוף סוף אחרי שנה וחצי.

"שמע אני פה עם אחת שפגשתי, מישהי סוף הדרך, אני בא איתה" אמר כולו מתלהב.

"חח אין בעיה אחי חברים שלך הם חברים שלי" אמרתי.

"אתה זוכר עוד איפה אני גר?" שאלתי.

"חח כה אל תדאג, רבע שעה אנחנו אצלך" אמר וניתק תשיחה.

יופי הוא בא עם כוסית ומה אני אהיה הגלגל השלישי..פפ שחר אני רוצה אותך פה!!

"אור?" נכנסה אימי לחדר.

"אה?" אמרתי. "שמעתי דיברתי עם מישהו בפלאפון ובמקרה שמעתי את השם ליאור, שמעתי נכון?" שאלה.

"אמא מה את מצותת לי לשיחות בחיי קצת פרטיות אין בבית" אמרתי נאנח. "כן זה היה ליאור למה?".

"מזמן לא שמענו ממנו, איך הוא?" שאלה בהתלהבות.

"אמא?" שאלתי מבוהל "מה יש לך ממנו?".

"נו אתה יודע שהוא היה בן בית פה, כמו אחים הייתם" אמרה.

"נו ו.." שאלתי "לא חשוב עוד מעט הוא בא תראי אותו, רק בלי בושות הוא בא עם מישהי" אמרתי מזהיר אותה.

"אוו הוא בא לפה?" שאלה בחיוך ואזה חיוך ירד "ככה אתה מתכניס אותם לחדר המטונף הזה?"

"זוז זוז מפה, ילד קטן" אמרה אמא דוחפת אותי הצידה ומתחילה לסדר מעט תחדר.

'וואלה ליאור שיחקת אותה' חשבתי לעצמי וחייכתי למראה החדר המסודר.

"נו רואה 5 דק ונקי אני לא מבינה למה אתה לא יכול לעצמך לנקות פה" אמרה בזעף.

"כן כן" מלמלתי ובדיוק נשמע צלצול בדלת.

"הנה הוא הגיע לכי תפתחי לו תדלת, תראי אותו" אמרתי לה והיא רצה למטה לדלת.

"ליאורצ'וק חמודי'לה איך גדלת " שמעתי את אמא 'אחח מסכן'.

לקח לו אולי 5 דק עד שהגיע לחדר שלי.

"אוררר מאן" נכנס כרוח הסערה ליאור לחדר, קמתי לקראתו והתחבקנו.

"בואנה איזה כוסון" החמאתי לו.

"דיי נו תמשיך" אמר בפקאציתיות.

"איפה ה בחו..." התחלתי לומר ובדיוק נכנסה מישהי לחדר.

"אור" אמרה בפליאה והסמיקה קשות. לא זיהיתי אותה.

"אנחנו מכירים\ אתם מכירים?" שאלנו ליאור ואני יחד.

"ממ לא" מלמלה והסתכלתי עליה מוזר.

"זתומרת אנחנו מכירים אבל לא טוב כל כך...בערך" חזרה בה.

"אני לא מבין אותך" אמרתי מבולבל והתסכלתי על ליאור ואז שוב על הבחורה.

אני חייב לציין היא באמת יפה.. שיער חום כהה עינייה ירוקות\אפורות רזה, אומנם מעט נמוכה אבל גוף פגז יש לה.

"אני..אני יפעת" אמרה חוששת.

החוורתי בין רגע, מה יפעת עכשיו?!

הדבר היחיד שעשיתי זה לחייך באילוץ כמו מטומטם..לא ידעתי מה לומר.

"יפעת..האחות של מור?" שאלתי לאחר רגע ממושך של שקט בין שלושתינו.

"כן" ענתה.  יופי רק זה מה שהיה חסר לי על הראש..אלוהים ישמור אותי.

"טוב מה התאבנתם לי פה כמו לא'דע מה" אמר פתאום ליאור.

התעוררתי והתחלתי לחזור לצבע הטבעי שלי אמרתי להם לשבת בנוחות ובינתיים ירדתי למטבח להביא לשתות ומשהו לנשנש.

בדרך גם שתיתי 2 וחצי כוסות מים מרוב הלחץ, חשבתי אני עומד להתפוצץ.

"חחח מה יש לך אתה נראה כזה נפוח" צחק ליאור ויפעת הצטרפה לצחוקו בביישנות. פשש לא חשבתי התכונה הזו קיימת בילדה בכלל .

"אה שתיתי הרבה" עניתי וליאור בכלל התפוצץ מצחוק. מה מצחיק אני לא מבין.

בסופו של דבר נרגעתי ושלמתי עם נכחותה של יפעת בחדרי.

שתינו אכלנו אני וליאור העברנו חוויות על השנה וחצי שלא התראינו מידי פעם יפעת השחילה פה ושם מילה אבל בכללי היא שתקה (עוד תכונה שלא ידעתי שקיימת אצלה).

באיזשהו שלב אחותו הגדולה של ליאור התקשרה אליו ואמרה שהם חוזרים להרצליה ושההורים יבואו לקחת אותו תכף.

"טוב אחי, אני צריך ללכת לצערי" אמר מתנצל.

"כבר?" שאלתי מבואס. "טוב, אבל אל תעלם שוב יא מניאק" אמר והתחבקנו חיבוק פרידה.

"להסיע אותך הביתה?" שאל ליאור את יפעת. יפעת הסתכלה עליי וקיוויתי שהיא תסכים להצעתו, אני לא צריך אותה פה, איתי, לבד.

"לא, זה בסדר" אמרה וחייכה אליו.

ירדתי למטה ללוות את ליאור לדלת וכשיצאתי מהחדר יפעת קרצה לי. (או הנה המקור ולא הזיוף).

נענעתי את ראשי והייתי בטוח שאני הוזה.

"יאללה ביי מאן" אמר ליאור ועלה למכונית של ההורים שלו ונסע.

חזרתי לחדרי ומצאתי את יפעת שוכבת על המיטה שלי כשמבט שובב בעינייה.

"אתה יודע, השתנית" אמרה פתאום ועברה מהשכיבה לישיבה ושילבה את רגליה האחת על השניה.

החצאית הקצרה שלבשה עלתה מעט ותחתוניה השחורים ביצבצו להם.

היא שמה לב לכך שאני מסתכל על רגליה חייכה לעצמה חיוך מרוצה והניחה את ידה הימנית על רגלה ועברה עליה מעלה מטה.

התנערתי מהמראה הזה ושבתי להסתכל על פניה.

"אה כן?" שאלתי "לטובה או לרעה?"

"ברור שלטובה" ענתה. "נהיית שרירי יותר" אמרה ונשכה את שפתה התחתונה.

באמת שלא הרגשתי בנוח לידה אבל..אבל היצרים הגבריים שלי לא היה להם אכפת.

כמו מהשמיים צלצל הפלאפון שלי.

זו שחר ישר עלה חיוך על שפתיי ויפעת נראתה חושדת.

יצאתי מהחדר ועניתי לה בכעס מעט מזויף על כך שניתקה לי בפעם הקודמת שדיברנו.

אני לא מדבר איתך" עניתי ישירות.

היא שתקה.

"מה ניתקת לי ככה בפרצוף, את יודעת שאני לא סובל כשמנתקים לי" הוספתי לאחר שהבנתי שהיא לא מתכוונת להגיד כלום בזמן הקרוב.

"אה, טוב הייתי חייבת לסגור, עומר קרא לי" אמרתי מסבירה , אך לא קניתי את זה.

"נו אז מי זה היה שאמר לך שמישהו קורא לך?" שאלתי.

"אדם" אמרה במהירות וחשבתי שהיא מדבר על אדם יעני בן אדם.

"נו אני יודע שאדם , מן הסתם אבל מי אותו האדם?" שאלתי.

"לא אדם יעני בן אדם, אדם" אמרה מתקנת אותי.

"איזה אדם?"

 "אדם אדם?" שאלתי המום.

"אדם אדם" אישרה.

"מהה? את צוחקת עלי? תגידי שאת צוחקת עלי, את צוחקת עלי נכון?" אמרתי כמעט צועק שוכח שיפעת נמצאת בחדר ויכולה לשמוע..לא שזה משנה כל כך, אבל בכל זאת.

"לא, אני לא צוחקת עליך, אבל אל תדאג אין בינינו כלום" אמרה מרגיעה אותי "וגם לא יהיה" הוסיפה.

"אוףף שחר" נאנחתי.

"מה קרה, אור?" שאלה בקולה הרך.

"למה הוא שם ואני פה?" שאלתי מיואש.

"לא יודעת, בוא לפה" אמרה ויכולתי לחוש בחיוכה המקסים.

"הלוואי ויכולתי, טוב שחרוני אבא שלי קורא לי, ותזהרי לעשות שטויות, תהני..אבל בלי שטויות, ביי" אמרתי במהירות וניתקתי כשראיתי את יפעת יוצאת מהחדר.

"עם מי דיברת כל כך הרבה, ייבשת אותי" אמרה כאילו אני חייב לה משהו.

"בוא הנה" אמרה בתקיפות מושכת אותי בחולצתי ודוחפת אותי פנימה לחדר.

טוב הייתה לי היום מתכונת במתמטיקה והלך לי אני חושבת מצויין אז היה ללי מצב רוח להמשיך.

אני אישית אהבתי תפרק, לא יודעת מה איתכם =]

אומנם אני מאוכזבת מהתגובות שפוחתות מפרק לפרק אבל אם זה מה שיש אז נסתדר עם זה.

אגב עוד יומיים עוד פרק =] (תלוי בתגובות כמובן אבל בעיקרון אני מתכננת על עוד יומיים...)[או שכנראה לא] :