בלוג סיפורים בהמשכים =]

פרק 23

"עומר, אתה בסדר?" צעקתי ורצתי לעברו. הוא עמד קפוא וידו החזיקה את ראשו.

"עומר, תגיב" אמרתי מבוהלת.

עומר הוריד את היד מהראש והסתכל עליה מבוהל.

"עומר אתה מדמם" אמרתי כמעט צורחת.

"אני מצטער זה לא היה בכוונה" הגיע אלינו בריצה נער. הוא התנשף והסתכל על עומר מודאג.

"תגיד לי אתה אידיוט? במקום כדורים אתם זורקים תמטקות?" צעקתי עליו, מנסה לרסן ת'צמי אך ללא הצלחה.

"מה קרה, שחר?" הצטרף אדם.

"זה לא, היא פשוט, זתומרת" ניסה לדבר הנער אך היה קצר נשימה ולא הצליח לדבר.

"היא עפה לי מהיד, ניסיתי להזהיר אותו אבל היה מאוחר מידי" אמר לאחר שנרגע.

"מאוחר מידי, ניסיתי להזהיר, היא עפה לי מהיד" חיקיתי אותו בזלזול.

"עוף לי מהעיניים יחד עם המטקה הזו שלך לפני שאני אשבור לך תראש איתה" אמרתי בכעס וודחפתי לו את המטקה חזק בבטן.

"אחח" הוא פלט, לקח את המטקה ורץ משם.

"עומר, תגיד משהו." ביקשתי.

"אל תצעקי כל כך חזק" אמר.

"אבל אני לא צועקת" אמרתי והסתכלתי על אדם שהביט בי במבט של 'משהו פה לא בסדר'.

"בוא, בוא נלך להורים" אמרתי והחזקתי בידו על מנת לתמוך בו. "נו בוא כבר לפני שתדמם פה למוות" אמרתי בגיחוך אבל בפנים חששתי מאוד.

אדם עזר לי להזיז את עומר שלא הסכים לזוז מהמקום.

הגענו להורים שהיו נראים עסוקים בעצמם למדי.

"האממ האממ"

"אוו שחר מה, מה, מה קורה?" שאלה אמא בחיוך.

"אמא חייבים ללכת לרופא" אמרתי והיא נבהלה.

"עומר" אמרתי וזזתי הצידה שתוכל לראות אותו בבירור.

"עומר מה קרה לך?" שאל אבא וקם אליו במהירות.

"אהה נכון, שכחתי שאתה רופא" אמרתי. אופס.

"מה קרה לו?" שאל אותי.

"עפה לו מטקה בראש"

"עפה לו מה בראש, את העפת לו אותה?" שאל בכעס.

"לא, נו..זה מה שחשוב עכשיו, הילד שלך מדמם ואתה שואל מי העיף עליו תמטקה" רטנתי.

"עומר כמה אצבעות אתה רואה?" שאל אבא והרים לפניו 4 אצבעות.

"2 וחצי" ענה.

כל מי שעמד סביבו מה שאומר אני, אדם, אבא ואמא הסתכלנו אחד על השני ולא הבנו אם הוא רציני או לא.

"טוב מה 4 אצבעות, אני חיי, כולה מדמם קצת, תנו ספייס" אמר לבסוף וכולנו הרגשנו הקלה.

"אידיוט מה אתה מפחיד אותנו ככה" אמרתי נרגזת ונתתי לו מכה בראש.

"אחח יא מפגרת, מה את מטומטמת?" צרח עליי עומר.

"כן אבא, הוא בהחלט בסדר" אמרתי בחיוך ציני.

"טוב תחזרו לחדר, שחר תבקשי במלון קרח ותני לו שישים על הראש שלא תצמח לו בלוטה על הראש" אמר אבא בגיחוך ועומר נחר בכעס.

"יאללה עומר, הביתה, אתה פשוט מגנט לצרות" אמרתי בניענוע ראש.

"אדם אתה תבוא איתנו?" שאלתי את אדם.

"לא, אני אשאר פה" אמר והסתובב עם הגב אלייה כאילו מתכוון ללכת. הסתכלתי על גבו במבט לא מבין, כאילו הוא היה רציני עכשיו ?

"אחח איזה מבט, לאכול אותך, בטח שאני אבוא" אמר מיד כשהסתובב אליי עפ הפנים וראה אותי עם מבט לא מבין.

"יופי דביל תצחק עליי" אמרתי נעלבת.

"יאללה בוא יפדלאה נפגעת בראש לא ברגליים" אמרתי לעומר ודחפתי אותו קדימה שיתחיל לזוז.

"אחח תזהרי, אני אתלונן עלייך" צווח עומר.

"אה כן? איפה תתלונן? בצער בעלי חיים?" שאלתי צוחקת ואדם הצטרף לצחוקי.

"מה אתה צוחק, תזהר שלא תחטוף" איים עומר על אדם.

"טוב מה נסגר, יאללה עומר 'חת שתיים 'חת שתיים..לא יא מפגר מה אתה מוחא כפיים"

"חח שחר נרא'לי כדאי שתרגיעי עם הערות שלך לעומר, הוא עומד להתפוצץ" לחש לי אדם.

"מה, מה אתם מתלחששים לכם שם, אתם יודעים תמשפט, אין סודות בחברה" אמר עומר והסתכל עלינו במבט של 'ספרו לי!'

"אויש לך בשקט" אמרתי לעומר והנפתי את ידי בביטול דבריו.

*מנקודת מבטו של אור *

"יואוו אחי תקשיב, לירון מארגן מחר מסיבה משו מהסרטים במקלט שלו" אמר אלעד בהתלהבות.

"טוב מה אתה מתלהב כולך כאילו פעם ראשונה שומע על מסיבה" עניתי אדיש.

"מה אתה מפגר, אני אומר לך לירון מארגן תמסיבה, יהיה בן זונה. ומה אני לא מכיר אותך? אני יודעת שתבוא ועוד איך תבוא, אם אתה לא בא אז אני מניאק" אמר בביטחון.

"וואלה גם בלי שום קשר אתה מניאק" אמרתי בגיחוך.

"טוב חלאס לזיין לי תשכל אתה בא וזהו, כבר יומיים אתה נראה כמו איזה זקנה בקושי יוצא מהבית,

אפשר לחשוב כבר מה קרה לך, לא מדבר, לא שומעים ממך, זה כאילו בלעה אותך האדמה וכשכבר רואים אותך בבצפר אי אפשר לדבר איתך בכלל" אמר אלעד במהירות ובכעס.

"טוב תנשום אחי, בסדר אני אבוא, אבל וואלה אם אני ארצה ללכת משם מוקדם אני הולך, זין שאתם תחזיקו אותי שם בכוח" אמרתי מזהיר.

"טוב מה שתגיד אחויה"  אמר אלעד באדישות.

"רגע מה מחר מסיבה? אין בצפר." שאלתי נזכר.

"נו אמרתי לך, אתה פשוט מנותק.  יום חמישי יש בגרות בתנ"ך, יש יומיים חופש" ענה בשמחה.

"מה בגרות? מה אתה מסתלבט עליי? פאקק"

"טוב אור, גבר, אח שלי, שמע אני לא מסוגל להתמודד עם המצב הזה שלך אני מנתק ומחר אני רואה אותך במסיבה לא במצב הזה שלך העכשיוי למה אני הורג אותך" אמר אלעד וניתק.

"אור רד למטה מישהי מחפשת אותך" שמעתי את אמא צועקת לי.

"שניה" אמרתי כמעט ללא קול, מקווה שתשמע אותי. כן, בטח.

"אור רד כבר מחכ" – " ירדתי ירדתי, מי מחכה לי?" קטעתי את הצעקה של אימי.

"היי אור"

"יפעת?"

"כן, מה קורה?" שאלה בבישנות וחייכה.

"וואלה בסדר, מה את עושה פה?" שאלתי באדישות, מודע לזה שזה הכל הצגה לאמא שלי שתחשוב שהיא חמודה ותמימה ובלה בלה בלה.

"סתם, באתי לבקר אותך, לא שמעתי ממך מאז..'תה יודע" אמרה והסמיקה.

"טוב אני נראה לי אעלה לחדר" אמרה אמא כשהבינה על מה מדובר.

"שמעי יפעת, היה מה שהיה, אני מקווה שלא לקחת את זה רציני, אין בינינו כלום" אמרתי במהירות.

"מה?" שאלה בהלם.

"כן, את הרי לא חשבת שזה אומר שאנחנו ביחד" אמרתי מסביר לה.

"אתה, אתה לא אמיתי..תגיד שאתה עובד עליי" אמרה כמעט בלחש ודמעה זלגה במורד לחייה.

"יפעת, אל תבכי" אמרתי מיואש. "את חיפשת את זה, כמעט הכרחת וכמו שאומרים היה טוב..וטוב שהיה" עניתי לא לוקח בחשבון שאולי באמת אני פוגע בה במילותיי.

"אור אתה לא רציני" אמרה והחלה לבכות. "אתה לא יכול ככה אחרי ש.." החלה לומר ונעצרה, שוקלת את המילים. "אתה לא יכול להגיד את זה אחרי מה שהיה" אמרה לבסוף.

"זו המציאות יפעת, אני לא מעוניין שיהיה בינינו קשר כלשהו, אני באמת מצטער אבל אני ואת , זה פשוט לא יקרה, אני מבקש ממך שתלכי יפעת" אמרתי והלכתי לעבר הדלת פותח אותה ומסתובב אל יפעת, מסתכל עלייה ומחכה שתצא מבעד לדלת.

"נשבעת לך אור, אתה  עוד תשלם על זה, בסוף? אתה תיהיה שלי" אמרה כשעינייה אדומות ספק מבכי ספק מהאש הנראתה בעינייה. היא יצאה מהבית ונשמתי נשימה ארוכה ונאנחתי.

'מה, מה עשיתי רע שזה מגיע לי' חשבתי לעצמי.

"אמא" קראתי לה כשנכנסתי לחדרה.

"נו איפה את?" שאלתי כשלא מצאתי אותה.

"מה אור?" הגיחה פתאום מהארון, זתומרת דלת הארון הייתה פתוחה ואמא עמדה מאחוריה.

"אמא'לה" אמרתי.

"מה חמודי?" שאלה.

"חח לא, הבהלת אותי" אמרתי צוחק.

"אז אני לא אמא'לה?" שאלה מתחכמת.

"טוב חלאס אמא אין לי כוח לצחוקים עכשיו" אמרתי בכעס.

"מה יש לך אור? מה ניהיה ממך, כבר יומיים אתה נראה כמו סמרטוט, מה קרה?"

"דיי לשאול מה קרה איתי, לא קרה איתי כלום אני בסדר גמור את לא רואה?, צעקתי.

"אור תוריד תטון דיבור שלך ומהר למה אני לא אחד החברים שלך שאתה יכול לצעוק עליהם, אני אמא שלך למען השם, קצת כבוד. ואל תגיד לי שאתה בסדר כי אתה לא, ראית איך אתה נראה?

מה קרה לך, ספר לי אני אעזור לך." אמרה אמא בקול רך וכמעט בייאוש.

"זה קשור לסמים, אתה לוקח סמים אור?" שאלה פתאום ונהייתה חיוורת.

"אלוהים ישמור אמא, מה פתאום" אמרתי מבטל את דבריה ואמא נרגעה.

"לא חשוב במה זה קשור, אני חיפשתי אותך בשביל לשאול אם יש מה לאכול" אמרתי את הסיבה לשמה חיפשתי אותה.

"לשאול אם יש מה לאכול? לא היה פשוט יותר להכנס למטבח ולבדוק?" אמרה את המובן מאליו.

"אה, נכון" נו אני מפגר או שאני מפגר?

"אור שב" אמרה אימי והתיישבה על המיטה שלה ומסמנת לי לשבת לידה.

"נו מה עכשיו?" שאלתי מתיישב.

"אני רוצה שתספר לי, תאמין לי זה יעשה לך רק טוב לדבר על זה, לשחרר את מה שיושב לך על הלב"

"אויש אמא אל תפעילי עליי עכשיו את הפסיכולוגיה בשקל שלך" אמרתי ולא שם לב שהעלבתי אותה.

"יש אורז וקציצות במקרר, תחמם לעצמך" אמרה אמא בקרירות וניגשה שוב לארון, מסדרת אותו.

"נו אמא, אני לא התכוונתי" אמרתי מתנצל.

"זה בסדר אור, שיהיה לך בתיאבון" אמר באותה קרירות.

"אמא נו"

"מה אמא? אתה רוצה גם שאני אחמם לך? אולי גם להאכיל אותך בדרך?" שאלה באדישות מפחידה.

"כן, אני אשמח" אמרתי בחיוך והצלחתי להוציא חיוך קטנטן מאימי.

"נו אמא אני יודעת שאת מחייכת, יאללה בואי בואי שניה" אמרתי וסימנתי לה לשוב לשבת לידי.

"טוב אז ככה" התחלתי לסםר לאחר שהתיישבה לידי ואמא נראתה קשובה ביותר.

"את מכירה את שחר, נכון?" שאלתי. אמא הנהנה בתשובה.

"אז את יודעת אנחנו ידידים וזה, מפה לשם לפני כמה ימים נהיינו איך להגיד בקשר" המשכתי ואמא הרימה את הגבה בפליאה. "בקשר לא מוגדר" הוספתי.

"כן ומה קרה?" שאלה. "בגלל הקשר הזה אתה ככה? אז למה אתה צריך את זה בכלל אור, אני לא מבינה את הנוער הזה של היום" אמרה בזיעזוע.

"לא נו אמא, ביקשת שאני אספר אז לפחות תקשיבי" אמרתי בכעס.

"סליחה, תמשיך"

"טוב אז לפני יומיים, ביום שבת שחר נסעה לאילת, וסבבה וגם גיליתי שאיזה אחד מהכיתה שלה גם יחד איתה, זתומרת באותו מלון וכאלה".

"נו" האיצה בי אמא.

"שש בלי נו אמא, מה זה החוסר הסובלנות הזו" אמרתי בגיחוך.

"אקיצר אותו יום שבת בערב בא ליאור, את זה את בטוח זוכרת, נכון?"

"ברור, ליאורצ'וק החמוד הזה" אמרה אמא בחיוך.

,טוב אמא, כאילו..איכ" אמרתי נגעל.

"מה, הוא כמו בן ..שלישי שלי" אמרה.

"טוב, טוב בסדר, קיצר הוא בא עם הבחורה שבאה לפה עכשיו".

"נו מה איתה?" שאלה אמא בחוסר סובלנות.

"טוב אי אפשר לדבר איתך בחיי" אמרתי בייאוש.

"לא, לא שב ספר אני שותקת, דג" אמרה אמא במהירות ועשתה כאילו סוגרת את פיה במפתח.

"חח טוב אז הבחורה הזו, יפעת שמה, נשארה אצלי אחרי שליאור הלך..ואת יודעת איכשהו העניינים התגלגלו ו.." – "חסוך ממני תפרטים אור, הבנתי, אז בעצם אתה ככה כי אתה מרגיש שבגדת בשחר וזה אוכל אותך מבפנים ואתה לא יודע מה לעשות ואפילו דיברת עם שחר אבל לא התייחסת אלייה ואתה מפחד שעכשיו היא מבלה עם הילד הזה שאיתה באילת?" קטעה אותי ותיארה במדויק את כל מה שהתכוונתי לספר לה.

"טוב אמא מאיפה נחתת עליי, מאיפה את יודעת?" שאלתי.

"אור תתפלא אבל גם אני הייתי בגיל שלך מתישהו" אמרה אמא וצחקקה.

"אני באמת מתפלא"

"אחח, מה את מרביצה לי"

"תלמד לא לצחוק על אמא שלך" אמרה בחיוך.

"טוב, אז מה אני עושה?" שאלתי והחזקתי את ראשי בידיי.

"אני רואה רק נקודת מוצא אחד בסיפור הזה אור" אמרה.

"שהיא.."

"אתה חייב לדבר עם שחר ולספר לה" אמרה את מה שלא רציתי לשמוע.

"אין מצב" אמרתי בהחלטיות.

"אוקיי, אז אל תספר לה" אמרה

"מה?" שאלתי מופתע.

"כן, מה, אל תספר לה, שתשמע את זה ממישהו אחר" אמרה והבנתי לאן היא חותרת.

"אוחח איתך, אז מה את אומרת, לספר לה, אה"

"כן אור, חבל שהיא תשמע את זה ממישהו אחר" אמרה.

"לספר לה את זה בטלפון או כשהיא תחזור?" שאלתי.

"אור נראה לי שאת התשובה הזו אתה אפילו בעצמך יודע" אמרה בפליאה ואני הסתכלתי עלייה במבט שואל.

"אתה לא באמת חושב על לספר לה את זה בטלפון כשהיא באילת?, שאלה אמא מופתעת.

"אור אתה לא מטומטם אז אל תעשה את עצמך כזה, אני בטוחה שאתה תסדר עם זה, עכשיו לך תאכל משהו אתה נראה כמו גוויה" אמרה אמא מקימה אותי מהמיטה ודוחפת אותי מחוץ לחדר.

'טוב אור, אתה הבאת את זה על עצמך, כששחר תחזור מאילת אתה מספר לה' חשבתי לעצמי.

"אמא איפה האורז?" צעקתי לה.

"במקרר במדף התחתון" צעקה לי חזרה.

"אין שם כלום" צעקתי.

"אני לא מאמינה, אור אתה כזה אחחח" התלוננה אמא כשירדה למטה ונכנסה למטבח.

"נו מה אני אעשה אני צריך את אמא" אמרתי בקול תינוקי ואמא התרככה מיד.

"בתיאבון חמוד" אמרה אמא לאחר שהכינה לי הכל לבד.

"תודה" אמרתי והתענגתי על המאכלים הטעימים.

אכלתי הכל פיניתי תכלים מהשולחן ועליתי לחדר נשכבתי על המיטה והחזקתי את הפלאפון בידי.

להתקשר, או לא להתקשר, זו השאלה.

החלטתי להתקשר. חייגתי את מספרה של שחר וחיכיתי שתענה לי.

"הלוו" ענתה בקול.

"רגע שניה"

"אדם לא!, מה אתה עושה? נו זה קר, שים אותו על עומר לא עליי משוגע אחד" שמעתי אותה צוחקת.

"כן, הלוו" חזרה אליי.

"הלו" אמרה שוב אחרי שלא עניתי לה.

"היי" עניתי לבסוף.

"היי, מי זה?" שאלה.

"אור" עניתי.

"אה, אור" אמרה בקרירות.

"מה קורה?" שאלתי.

"וואלה מצוין" ענתה ולא שאלה לשלומי.

"אה, אני שמח" אמרתי בשקט.

"טוב אה אור, רצית משהו?" רצתה להגיע ישר לעניין.

"כן, זתומרת לא, זתומרת סתם רציתי לשאול מה איתך" אמרתי בגימגום קל.

"אה, טוב, הכל בסדר איתי, מה איתך אתה נשמע לא משהו?" אמרה ולראשונה בשיחה הראתה התעניינות בי.

"סתם, זה לא חשוב כרגע, את נהנית?" שאלתי.

"כן, למען האמת אני מבלה פה" ענתה ויכולתי לחוש בחיוכה מבעד לפלאפון.

"טוב אממ אור, תשמע אני קצת עסוקה פה, אז נדבר כבר, ביי ביי מסור ד"ש לכולם" אמרה וניתקה.

כבר אמרתי שאני שונא כשהיא מנתקת ככה?!

*חזרה לנקודת מבט של שחר *

"מה קרה לך את נראית ככה?" שאל אותי אדם לאחר שניתקתי את השיחה עם אור.

"סתם זה היה אור, הוא לא נשמע כל כך טוב" אמרתי בכנות.

"מה זאת אומרת לא נשמע טוב?" שאל.

"לא יודעת, משו בקול שלו שונה, מדוכדך כזה, לא חשוב עזוב את זה" אמרתי והסתכלתי על עומר.

"אדם למה הקרח נמצא בצד הלא נכון של הראש?" שאלתי.

"הוא אומר שכואב לו מידי לשים תקרח איפה שנפגע אני יודע, מה אני אגיד לך, זה עומר, אמר בגיחוך.

"כה אה, עומר" אמרתי לא מפסיקה לחשוב על אור.

"עומר תביא תקרח" אמרתי לו והוא הביא לי את הקרח.

"יופי, עכשיו עצום תעיניים וספור עד 10" ביקשתי.

"מה זה? מה אני נראה לך פה?" אמר עומר.

"אתה נראה לי אחד שנפגע בראש, תרתי משמע, עכשיו תעשה מה שאמרתי".

"טוב נו" נכנע.

"אחחחח" צרח לאחר ששמתי לו את הקרח במקום שנפצע.

"ששש שתוק" אמרתי ומרחיקה את הידיים שלו מהפרצוף שלי.

"נו זהו, נכון שיותר טוב עכשיו?"

"כן, כן מה שתגידי עכשיו טוסי לי מהפנים לפני שאני דופק לך תקרח הזה בראש" אמר מאיים.

"היי עומר תרגיע" התערב אדם.

"חח שתוק שתוק גם כן אתה, יא פודל" צחק עומר על אדם ואני הייתי בהלם.

"בואנה יא חתיכת חרא דבר אליו יפה, מילא אליי אתה מדבר כמו אל זבל אבל אליו אתה תדבר יפה, שמעת אותי?" צעקתי על עומר שמרוב בהלה נפל לו הקרח.

"אני מצטער" אמר בשקט.

"מצטער עלק, אל תדבר איתי" אמרתי בכעס והסתובבתי לאדם.

"איזה חמודה את כשאת מגנה עליי" אמר אדם בחיוך וליטף את פניי.

"אל תשים לב אליו, הוא סתם, זה המטקה הזו דפקה לו תשכל שאין לו" אמרתי לו והסתכלתי בעינייו.

אדם נישק אותי  נשיקה קלה על השפתיים.

"כזו מתוקה" אמר ונישק עוד נשיקה.

"נו דיי מה זה הנשיקות המתקמצנות האלה" התבכיינתי.

,אם אתם מתכוונים להתנשק אז תעשו את זה במקום אחר לו מול הפרצוף שלי" עומר התערב.

לא התייחסתי. הסתכלתי על אדם ונשכתי את השפה התחתונה ואדם עשה כמותי.

הסתכלנו אחת על השני במבט של 'לטס דו איט'.

נתנו מבט אחרון בעומר שהסתכל עליי בתיסכול, מקווה שלא נעשה את מה שהוא חושב שנעשה

וברגע התנפלנו אחת על השני מתעלמים מהצעקות של עומר שדורש מאיתנו להפסיק.

חחח כפי שבטח שמתם לב הסיום של הפרק הקודם לא היה קשור בשום אופן

לאור ;-)

חח לקחתם את זה קשה ולכיוונים נורא קיצוניים, אבל לא נורא.

היו לכם אחלה רעיונות XD

לא הכי אהבתי את הפרק.

ניסיתי לסיים אותו מהר כי לא יהיה לי זמן להמשיך אותו עד יום שישי

אז לא רציתי לייבש שוב.

אבל אני תמיד אשמח לתגובות =]