בלוג סיפורים בהמשכים =]

ואוו אממ אז אמרתי בפרק הקודם שעלה אתמול שההמשך יהיה רק בסופ"ש

אבל יצא לי ככה שהתבטלו לי כמה תיכנונים אז המשכתי.

התחלתי ואפילו סיימתי.

אז אני אעלה אותו עכשיו.

תהנו =]

פרק 24

"טוב נסיכה אני נראה לי אלך לחדר שלי אנוח קצת" אמר אדם מתנתק מהנשיקה.

"טוב מאמי" אמרתי בחיוך.

"נתראה" אמר ונשק לי במצח.

איך שאדם יצא מהחדר נשמע צלצול הפלאפון שלי.

"הלו" עניתי בחיוך כשראיתי שזו לילך מי שמתקשרת.

"אוו ברוך השם, את חייה, אני כבר רציתי להזמין משטרה, אתת לא נורמלית חביבתי" אמרה לילך במהירות בקול אמהי.

"חח לילושה, אני בסדר גמור, מצטערת פשוט אותו יום שכחתי תפלאפון בחדר" אמרתי מתנצלת.

"איפה טל" שאלתי.

"נוכחת" שמעתי את קולה.

"נו אז מה שלומכן בבנות, איך אתן מסתדרות בלעדיי?" שאלתי.

"וואו את לא מבינה, סוף סוף יש לנו חופש ממך, נכון לילך?" שמעתי את טל אומרת.

"עזבי אותה, היא משקרת, כל יום בוכה לי שחר, שחר, שחר אני כבר לא יודעת מה לעשות איתה" אמרה לילך בדרמטיות ואני צחקתי.

"חח גמאני מתגעגעת אליכן, המון"

"אהה שחר מתי את חוזרת? יום רביעי יש מתכונת בלשון המורה התחרפן על כל הראש אומר שהיא תהווה 60% מצוין המגן" אמרה לילך בדאגה.

"אל תזכירי לי בכלל תלשון הזה" אמרתי ועברה בי צמרמורת, ברר.

"אני חוזרת יום רביעי אבל תמתכונת אני לא אעשה, אני לא אספיק, מקסימום אני אבקש שיעשה לי בתאריך אחר" אמרתי ותיכננתי כבר לבקש מאמא או אבא שידברו איתו (עם יואל המורה ללשון).

"אהה, טוב סבבה" אמרה לילך.

"טל תלמדי אם את נכשלת אני אפרק לך תצורה" אמרתי לטל מאיימת עלייה.

"ואת לילך תפקחי עלייה שהיא תלמד" הורתי לה.

"כן המפקדת!" ענו לי שתיהן וצחקקו.

"נו מה עם אדם?" שאלה לילך.

"מה איתו?" שאלתי מיתממת.

"נו יאללה שפכי, על מי את חושבת שאת עובדת" אמרה טל.

"טוב נו, אנחנו כזה..איך אני אגיד את זה, ביחד כזה" אמרתי לבסוף.

"אתם מה?? ביחד?" צעקה טל.

"טוב מה את צורחת ככה, כל הבצפר ישמע" אמרתי מנסה להשתיק אותה.

"מה אכפת לי בצפר עכשיו, את ואדם ביחד?" המשיכה לצעוק בהלם.

"שיט לילך, תראי" שמעתי את טל לוחשת משהו ללילך.

"אהה שושנה, אנחנו נדבר איתך מאוחר יותר, ביי" אמרה לילך במהירות וניתקה.

איך היא קראה לי עכשיו, שושנה?! 0_O

"שחר תביאי לי לשתות" ביקש ממני עומר. הסתכלתי עליו במבט של 'למה נרא'לך'.

"נו בבקשה" ביקש שוב אך התעלמתי. זובי שאני אדבר איתו.

"טוב, ככה את? סבבה!" אמר ולשילב את ידיו.

"טוב רק לפני ההכרזת מלחמה בינינו, אולי תביאי לי בבקשה תשלט, הוא קרוב אלייך" אמר וחייך חיוך מתחנן.

"עומר, אני אומר לך עכשיו 2 דברים שאתה תצטרך לזכור אותם" אמרתי ועומר הסתכל עליי קשוב.

"הדבר הראשון הוא אתה דפוק בראש, אין שום בעיה עם הרגליים שלך אז תקים תתחת שלך וקח תשלט" אמרתי ועומר הביט בי בשוק.

"ודבר שני..הפ הפ תן לי לסיים" אמרתי כשראיתי שעומר רוצה להגיד משהו.

"דבר שני, אני לא מדברת איתך! סוף פסוק, נקודה, עכשיו אתה יכול להגיד מה שאתה רוצה אבל זה לא מעניין אותי" אמרתי ויצאתי למרפסת. התיישבתי על הכסא שהיה שם וחשבתי על מה אני אעשה כשאחזור הביתה. איך אני אגיד לאור שאני ואדם ביחד. חשבתי על איך הוא יגיב ועל איך הוא לא ירצה לראות או לשמוע ממני יותר והתעצבתי מעט, ואולי הרבה. לא יודעת.

ישבתי שם הרבה זמן כי באיזשהו שלב כאילו התעוררתי, חזרתי למציאות וראיתי שהחלה השקיעה.

מראה אחד היפים שקיימים בטבע.

ראיתי את השקיעה עד הסוף ונכנסתי חזרה לחדר. עומר ישן וכמו תמיד רעד מקור מהמזגן.

למרות שאנחנו 'בריב' או משהו בסגנון כיסיתי אותו שלא יצטנן חלילה.

נכנסתי להתקלח. כשיצאתי השעה הייתה כבר 7 וחצי. התלבשתי  ויצאתי לחדר של ההורים .

דפקתי מספר פעמים על הדלת ואבי פתח את הדלת. הוא היה לבוש אלגנטי ומבושם.

"מה זה, למה אתה לבוש ככה?" שאלתי לא מבינה.

"אני ואמא הולכים למסעדה" אמר מבסוט.

"וואלה יופי, ומה עם הילדים שלכם, אתם זוכרים שהם קיימים?" אמרתי נעלבת.

"אלון אולי ניקח אותה גם איתנו?" שאלה אמא שהוציאה מעט את ראשה מדלת המקלחת.

"אבל.." החל לומר אבא. "יש מעולה, אני 5 דק' מחליפה בגדים ובאה" אמרתי שמחה ומיהרתי לחדר להחליף בגדים.

החלפתי במהירות בגדים התאפרתי קליל סידרתי תשיער שלא יראה כאילו רבתי עם המסרק.

הסתכלתי על עומר וחשבתי, להעיר אותו או לא?

טוב נו, נעיר אותו.

"עומר אתה רעב?" שאלתי בקול ובאדישות.

"כן, מאוד" התעורר.

"טוב אז יוצאים למסעדה יש לך 5 דק' להיות מוכן" אמרתי באותו טון ויצאתי מהחדר נותנת לו להתארגן.

"גם עומר בא" אמרתי כשנכנסתי לחדרם של ההורים.

"מעולה, אמרה אמא "סוף סוף נאכל כל המשפחה יחד.

"חח סוף סוף? אתם אלה שמתחמקים מאיתנו כל הזמן לא אנחנו, אמרתי בגיחוך.

אמא ואבא הסתכלו אחת על השני והסמיקו "אויש אל תדברי שטויות, למה לנו להתחמק מכם" אמרה אמא בביטול.

"כן, כן מה שתגידי" אמרתי מגלגלת את עיניי.

"אבא מתי אתה חוזר לעבודה?" שאלתי.

"יום ראשון, למה?" שאל.

"סתם, תקשיבו יש לי יום רביעי מתכונת ואני לא אספיק לעשות אותה, אולי תדברו עם המורה שלי ותבקשו ממנו שיעשה לי מועד ב'?" ביקשתי.

"למה שלא תדברי איתו את?" שאל אבא.

"נו כי אתם ההורים ולכם יהיה לו יותר קשה לסרב מאשר לי" אמרתי מה שבאמת היה נכון.

"טוב, בסדר נראה" אמר אבא וליטף את שיערי.

"נו אבא אתה הורס לי את התסרוקת" התבכיינתי.

"גם כן תסרוקת" אמר בזלזול.

"היי" אמרתי נעלבת.

"סתם צוחק איתך שחר, את הרי הילדה הכי יפה שיש" אמר מתחנף.

"חח חנפן".

טוב איפה עומר, כמה זמן" אמרה אמא ויצאה סוף סוף ממקלחת לבושה בשמלה שחורה צמודה, מגיעה עד לפני הברכיים והגב פתוח.

"או לה לה אמא, איזה כוסית" אמרתי ואמא הסמיקה.

"אני מוכן" הגיע עומר.

"מדברים על החמור והנה החמור הגיע" אמרתי בשקט.

עומר שמע אך התעלם, רצה למנוע ריבים נוספים.

"טוב יוצאים" אמר אבא.

הגענו למסעדה, מעט מרוחקת מהמלון.

התיישבנו בשולחן לרביעייה. נתנו לנו את התפריטים וכל אחד הזמין לעצמו מה רצה.

הייתי כל כך רעבה שהייתי מוכנה להזמין את כל התפריט אבל אז זה היה מאוד מכאיב לכיס של אבא.

אכלנו שתינו היה נחמד אני ועומר לא החלפנו מילה, ההורים לא הבינו למה אבל לא רצו להתערב, העיקר אנחנו לא רבים (בפומבי).

אחרי הארוחה חזרנו למלון החלפתי בגדים והתקשרתי לדורין.

קבענו שנצא אנחנו הבנות, אני דורים אלין גילי ובר לאיזה מועדון נחמד, ככה לרקוד קצת, לשתות.

'תם יודעים, להשתחרר.

לא חשבתי אפילו על להזמין את עומר, גם לא את אדם. ככה ערב בנות מה שנקרא.

ב10 וחצי דורין התקשרה ואמרה לי לרדת ללובי, שהיא והבנות מחכות לי שם.

"לאן את הולכת?" שאל עומר אך התעלמתי משאלתו וסגרתי אחרי את הדלת.

"פ'יי איזה כוסית" אמרתי לגילי שהייתה לבושה בחצאית מיני אדומה, מחוך שחור סטרפלז ונעלי עקב שחורות. "לכבוד מה זה?" שאלתי.

"סתם" אמרתי והסמיקה.

"כן סתם, ואותי עשו באצבע" אמרתי בגיחוך והבנות צחקו.

"יאללה, נלך?" שאלתי.

"נלך" אמרו כולן ויצאנו מהמלון.

"טוב תקשיבו במועדון הכניסה בתשלום" החלה להגיד דורין.

"מה, למה לא אמרת? לא הבאתי איתי מספיק כסף" נאנחתי.

"אז תדאגי, באמת יש סיבה שגילי התלבשה ככה" אמרה וקרצה לי.

"אוו, הבנתי" אמרתי בצחקוק.

הגענו למועדון, תוך 2 דק' הכניסו אותנו, גילי טיפה התעכבה בכניסה, האממ האממ.

המועדון היה עשוי בטוב טעם. האנשים היו נראים כאלה מהסוג הנורמלי.

הייתה שתייה, מוזיקה טובה, רחבת ריקודים. חשבתי וואלה, הולכים להנות.

הלכנו לבר, שתינו קצת ככה לתפוס ראש והלכנו לרקוד.

רקדנו המון עד שהבנות התעייפו, אני המשכתי לרקוד למה את מי אני צריכה.

רקדתי כמו משוגעת, אחלק מהאנשים היו בטוחים שאני שיכורה ולא מבינה בכלל מה אני עושה.

ניסו להתקרב אליי לשאול אם אני בסדר או רוצה לשתות מים, וכשאמרתי בקול הכי צלול שיש שהכל בסדר עזבו אותי.

היינו במועדון עד 2 וחצי בלילה. לא הרגשתי תרגליים. כשהתחלנו לחזור למלון בחצי הדרך הורדתי תנעליים והלכתי יחפה. דורין שתתה קצת יותר מכולן וצחקקה כל הדרך כמו אותה פעם שחזרה עם עומר. אלין לא שתתה כלל ובר שתתה מעט אך זה לא השפיע עלייה. גילי נשארה במועדון יחד עם מישהו. כנראה זה שהעביר אותנו בסלקציה ;-)

חזרנו למלון מותשות, כל אחת חזרה לחדרה. נכנסתי לחדר באפיסת כוחות.

הורדתי את הבגדים (עומר משום מה לא היה בחדר) החלפתי לפיג'מה שלי ונכנסתי למקלחת להוריד את האיפור. משסיימתי צנחתי על המיטה הסתכלה כמה רגעים על התיקרה ואז עצמתי את עיניי ונרדמתי.

 -

היומיים הבאים באילת עברו בכיף ובצחוקים למרות שעם עומר אני עדיין לא מדברת.

אני ואדם היינו רוב הזמן ביחד ומידי פעם יצאנו עם דורין והבנות.

ההורים בכלל לא שמעו אותם ולא ראו, טוב למי אכפת.

הגיע יום רביעי, יום החזרה. אדם חוזר יום חמישי.

כולם התעוררו ב9 בבוקר, ירדנו לארוחת בוקר אחרונה שלנו במלון.

חזרנו לחדרים וארזנו את כל החפצים שלנו. ב12 וחצי כבר היינו במכונית חזרה לחיפה.

בניגוד לדרך שעשינו לאילת לא עצרנו ב101 ק"מ בחזרה. זה היה מיותר. עצרנו רק פעם אחת לתדלק ולהתפנות. את שאר הנסיעה העברתי בשינה.

לקראת 6 בערב כבר הגענו הביתה.

נכנסנו הביתה, כל אחד פרק תמזוודה שלו. אחרי שסיימתי נכנסתי להתקלח.

כשיצאתי התקשרתי לטל.

"שחרוני" ענתה לי בצהלה. "נו כבר חזרתם?" שאלה.

"כן, לפני שעה בערך" עניתי.

"יוו, טוב את מודעת לזה שאני ולילך באות אלייך עכשיו" אמרה קובעת עובדה.

"חח ביכף תבואו, תמהרו" צחקקתי.

"מעולה, חצי שעה אצלך" אמרה.

"טוב מאמי, ביי" אמרתי וניתקנו.

"שחר, רדי שניה למטה" שמעתי את אמא קוראת לי.

"אה, מה יש?" שאלתי כשירדתי למטה וראיתי את אבא ומא יושבים בסלון ועומר יחד איתם.

"שמנו לב שקרה משו בינך לבין עומר, אתם לא מדברים כבר שלושה ימים, זה לא מסתדר לנו" אמרה אמא.

"נו אז מה?" שאל והרמתי כתפיים.

"אז אנחנו רוצים להבין מה קרה שאתם ככה" אמר אבא.

"טוב עזבו את זה, מה נדבקתם אלינו, אז לא מדברים אפשר לחשוב" אמר עומר והסתכל עליי.

"כן, אפשר לחשוב באמת" אמרתי מסכימה עם עומר.

"אוקי, בסדר" אמרה אמא. "מה? רינת, אבל.." – "עזוב אלון עזוב אותם" קטעה אותו אמא.

"שיסתדרו לבד, הם ילדים גדולים כבר" אמרה וקמה מהספה ונכנסה למטבח.

אבא הסתכל עלינו מאוכזב קם ונכנס גם הוא למטבח אחרי אמא.

נשארנו אני ועומר ישובים בסלון הוא בספה של בשלוש ואני ביחיד.

כל אחד מסתכל לכיוון שונה.

"טוב דיי, כמה את יכולה לכעוס עליי?" פצה את פיו עומר ראשון.

הסתכלתי עליו עם הבעה אדישה.

"נו שחר, אני מצטער, לא התכוונתי שזה יצא ככה, לא רציתי להגיד את זה. זה, זה בלל המכה בראש. נדפקתי לגמרי" אמר בקול מתחנן.

"כן, ספר לי על זה" אמרתי בשקט.

"מה אמרת?" שאל.

"אמרתי כן, ספר לי על זה" חזרתי על דבריי.

"אה, נו אולי תשכחי ממה שהיה?" ביקש.

"אני אחשוב על זה" אמרתי קמה ועולה לחדר.

אחרי 20 דק' טל ולילך כבר הגיעו אליי. סיפרנו חוויות העברנו צחוקים הן סיפרו לי מה אני הפסדתי

האמת לא משו מעניין, אני סיפרתי מה היה באילת, עם אדם אפילו עם זאק. הן היו בהלם אבל שמחו שלא קרה לי כלום.

"אממ שחר יש לנו משהו להגיד לך, אבל אל תכעסי זה יצא ממש בכוונה" אמרה לילך פתאום.

"מה, מה קרה? אל תפחידי אותי" אמרתי.

"זוכרת אהה, דיברנו בפלאפון יום שני כשהיית באילת?" שאלה.

"אה..יום שני?" ניסיתי להזכר. "אה, כו, מה?"

"אז קיצר צעקתי חזק את יודעת" המשיכה טל.

"דיי לא נכון, מה קרה?": אמרתי ומקווה שזה לא מה שאני חושבת שזה.

"אז היינו בכיתה ובמקרה אור וכמה חברים שלו עברו בשכבה שלנו ויכול להיות שהם שמעו" אמרה טל בהיסוס ואז עמצה את עינייה ונשכה את שפתה התחתונה מחכה שאני אגיב.

"לא נכון, אתן צוחקות עליי" צעקתי.

"לא, מה פתאום" אמרה לילך.

"אבל שחר, תקשיבי יכול להיות שהוא לא שמע, אנחנו לא בטוחות" אמרה טל.

"אויש טל באמת, תיהיה מציאותית, מי יכול לא לשמוע את הצעקות שלך. את יכולה להעיר בנאדם מתרדמת איתן" אמרתי והתהלכתי בחדר במעגלים.

"טוב תעצרי, שבי תפסיקי ללכת במעגלים את עושה לי סחרחורת" אמרה לילך.

"טוב מה אני אעשה עכשיו?" שאלתי והתיישבתי בכבדות על הכסא.

"דברי איתו, גם אם הוא יודע וגם אם לא אתם חייבים לדבר" אמרה לילך וצדקה.

"כן אה" אמרה באנחה.

"וואי כבר 9 וחצי, איך הזמן טס" אמרה טל. "אני חייבת לחזור הביתה" אמרה.

"כן גם אני, אמא שלי תהרוג אותי" אמרה מגלגלת עיניים.

"טוב בננות, תודה שבאתן ועידכנתם אותי" אמרתי וליוויתי אותם לדלת.

נכנסתי למטבח ושתיתי כוס מים, התייבש לי הגרון.

עליתי חזרה לחדר והכנתי את התיק למחר לבצפר.

הדלקתי את המחשב ונכנסתי למנסג'ר.

הרבה שלחו הודעות כגון:

'איך היה באילת?' 'כבר חזרת?' 'איזה יופי שחזרת' וכו'.

ראיתי את אור מחובר.

ההודעת מצב שלו הייתה:

'חרא חיים'

'ואולי הוא כן שמע את טל' חשבתי.

הוא לא שלח לי הודעה ולא כלום, החלטתי גמאני לא לשלוח לו.

אני אדבר איתו מחר, בבצפר, פנים מול פנים.

דיברתי עם כמה אנשים עד שהתעייפתי. כיביתי את המחשב  וחשבתי מה לעשות.

לישון לא רציתי כי ישנתי כל הדרך מאילת כמעט.

יצאתי מהחדר ועברתי במסדרון הקצר עד שהגעתי לחדרו של עומר.

דפקתי מספר פעמים בדלת אבל שום דבר.

פתחתי את הדלת וראיתי את עומר שוכב במיטה עם אוזניות באוזניו.

התיישבתי בקצה המיטה מחכה שישים לב שאני בחדר. אבל זה לא קרה.

נגעתי ברגלו והוא קפץ בבהלה.

"אמא'לה, הבהלת אותי" אמר והוריד את האוזניות. "מתי נכנסת?" שאל.

"לפני 2 דק'" עניתי.

"ומה..?"

"סתם, לא יודעת, היה לי משעמם" עניתי בפשטות.

"ומה זה אומר בעצם?" שאל עם חיוך שובב.

"זה אומר שאתה אמור לשעשע אותי?" עניתי בשאלה.

"אני מבין שאת סלחת לי?"

"אתה מבין ממש לא נכון" אמרתי ועומר הסתכל עלי מופתע.

"תשעשע אותי ואני אחשוב על זה" אמרתי וחייכתי חיוך יופ'לה

"חח נצלנית אחת" צחק והתנפל עליי.

"לא עומר, אל תדגדג אותי, רק לא זה" התחננתי אך לשווא.

"תגידי שאת סולחת ואנחנו פיטים" דרש.

"בחיים לא" אמרתי תוך כדי שאני בוכה מרוב צחוק.

"אוקי אז אני בחיים לא אפסיק כנראה, או לפחות עד שינשרו לי הידיים" אמר והסתכל עליי בממזריות.

"טוב בסדר אני נכנעת" אמרתי.

"מה, מה אמרת?" שאל כאילו לא שמע מה אמרתי.

"אני סולחת יא בהמה, סולחת" צעקתי.

"חחח יופי אני שמח" אמר והפסיק לדגדג אותי ומשך אותי לחיבוק אוהב בין אחים.

"טוב מה אתה כזה דביק" אמרתי בצחוק.

"מה לא דיברת איתי 3 ימים, התגעגעתי" אמר בכנות ושוב משך אותי לחיבוק מוחץ.

"טוב דיי אין לי אוויר" נחנקתי.

"טוב טוב קרציה, כל הזמן תלונות את, יאללה באה לישון איתי כמו פעם?" שאל .

"כמו פעם?" שאלתי אני.

"חח נו שחר, כמו שכשהיינו קטנים" אמר.

"אהה, נו ברור" אמרתי וחייכתי.

קמתי מהמיטה וסגרתי את האור.

נשכבתי ליד עומר בצד של הקיר. המשכנו לדבר ולצחוק עד השעות הקטנות של הלילה עד שנרדמנו.

"עומר קום שחר נעל.." התפרצה אמא לחדר והשתתקה פתאום.

"מה קרה אמא?" שאל עומר בישנוניות.

"7 ועשרה כבר, קומו שניכם" אמרה ברוך ויצאה מהחדר בחיוך.

קמנו אני ועומר בקושי. חזרתי לחדר החלפתי בגדים לג'ינס4\3 משופשפף וחולצת בצפר שחורה. נעלתי נעלי נייק שחורות והלכתי לשירותים עשיתי את צרכיי הבוקר, שתפתי את פניי וצחצחתי שיניים.

חזרתי לחדר התאפרתי קליל וסירקתי את שיערי, השארתי אותו פזור לקחתי את התיק וירדתי למטה.

אכלתי את הטוסט שאמא הכינה ושתיתי את המיץ ויצאתי במהירות מהבית.

הייתי כל כך להוטה להגיע לבצפר ולתפוס את אור לשיחה שלא שמתי לב שיש עוד רבע שעה לצלצול.

הגעתי לבצפר וישר נכנסתי לכיתה הנחתי את התיק במקום ועליתי לשכבה של יא'.

נכנסתי לכיתה של אור שהייתה ריקה וחיכיתי לו.

אחרי 7-8 דק' הוא הגיעה ויחד איתו אלעד נדב ואורן.

נדב ואורן הופתעו לראות אותי וישר רצו אליי וחיבקו אותי.

"חח כפרות עליכם התגעגעתם אליי אה" אמרתי וקרצתי להם. אמרתי שלום לאלעד ונעמדתי מול אור.

"אנחנו חייבים לדבר" אמרתי.

"אני יודע, אבל לא עכשיו" אמר והלך למקום שלו.

"היום אחרי בצפר ב5, תבואי אליי" אמר.

"בסדר" אמרתי ויצאתי מהכיתה שלהם.

חזרתי לכיתה שלי שכבר הייתה מלאה וראיתי את לילך וטל יושבות על השולחן ומפטפטות.

"אני אדבר איתו היום אחרי בצפר" אמרתי מבהילה אותן.

"שיואוו שחר, הבהלת אותנו" אמרו שתיהן. "עם מי את הולכת לדבר?" שאלו.

"נו, אור" אמרתי.

"אה, בהצלחה" אמרו.

"חח תודה, נרא'לי אני אזדקק לזה" אמרתי בחיוך מאולץ.

היום בבצפר עבר די מהר, לא היה שום דבר מיוחד חוץ מזה שהבנות נזכרו להזכיר לי שמור ואחותו עברו לבית הספר שלנו. שאגב אחותי היפעת הזאת בכיתה איתנו. הילדה לא נראית לי בכלל.

ב3 כבר הייתי בבית. התהלכתי בחדר וחשבתי מה אני הולכת לומר לאור.

אפילו כתבתי את זה על דף, חשבתי לשנן את מה שכתבתי, כמו טקסטים אבל אז זה ממש מטופש.

נעמדתי מול המראה ודיברתי כאילו אל אור.

כל דקה שעברה הרגשתי יותר ויותר מטומטמת.

עד 4 לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הלכתי לשטוף את הפנים במים קרים, להתרענן מעט.

החלפתי את חולצת הבצפר לגופיה שחורה וחידשתי את האיפור שנמחק.

בעשרה ל5 יצאתי מהבית לכיוון ביתו של אור.

כשהתקרבתי לביתו התקדמתי בצעדיים מהססים, חוששים.

אני אפילו לא מבינה מה אני מפחדת כל כך.

'שחר קחי ת'צמך בידיים ופשוט תספרי לו, זה לא סוף העולם' אמרתי לעצמי.

הגעתי לביתו וצלצלתי בדלת. אמו אילנית פתחה לי את הדלת בחיוך.

"שלום שחר, אור מחכה לך בחדר" אמרה בחביבות. יותר מידי בחביבות הייתי אומרת.

נכנסתי לחדרו "חיכיתי לך" אמר והסתכל עליי בהבעה לא מובנת.

"אנחנו צריכים לדבר" אמרנו שנינו ביחד וצחקנו.

"כן, מן הסתם, בגלל זה באתי" אמרתי.

"טוב, אז אני אתחיל, אני כבר יודע מה את רוצה לספר" אמר עומר.

"מה, מה, מה " גמגמתי. "מה אני רוצה לספר?" שאלתי.

"אני יודע, עלייך, ועל אדם" אמר והשפיל את ראשו.

"אה, אז כן שמעת" אמרתי ורציתי לחנוק את טל. "אני מצטערת לא רציתי שזה יוודע לך ככה" אמרתי בכנות.

"זה בסדר שחר" אמר. "אני חייב להגיד לך את זה כבר"

"להגיד לי מה" שאלתי.

"אני, אני שכב.."- "אה אור, מישהי באה אליך" נכנסה אילנית לחדר וקטעה אותו.

אור הסתכל עליה בעיניים שואלות וזו החזירה לו מבט של 'הסתבכת'.

אור נאנח ואמר לי לחכות לו בחדר.

אחרי 5 דק נכנסה מישהי לחדר כרוח הסערה ואור מיד אחריה.

"אה, אז היא הבעיה אני מבינה" אמרה בקול מפחיד ואש נראתה מעינייה.