בלוג סיפורים בהמשכים =]

פרק 25

"יפעת תרגעי זה דבר ראשון, דבר שני מה את עושה פה בכלל?" גער בה אור והסתכל עליי לחוץ.

"מה, מה היא רוצה מהחיים שלי זאתי?" שאלתי את אור בבלבול והצבעתי על יפעת בלעג.

"סתמי תפה שלך, זאתי עלק, בשבילך אני יפעת, זונה" צעקה עליי יפעת.

"יפעת עופי לי מהבית עכשיו לפני שאני לא שולט בעצמי" צעק עלייה אור בחזרה.

"אל תשלוט אז, בפעם שעברה שלא שלטת בעצמך שכבנו" אמרה יפעת בחיוך מליון דולר והביטה בי בעוקצנות.

"אור..?" .

"שחר, זה לא מה שא.." – "תן לי לנחש" קטעתי אותו "זה לא מה שאני חושבת שזה, נכון?".

"שחר, זה באמת לא מה שאת חושבת, היא, זאת היא הכל" אמר ותפס בחוזקה את היד של יפעת.

"תגידי שזה הכל את, משוגעת אחת" הפציר בה אור.

"מה אני?" שאלה בתמימות. "לא עשיתי כלום, אתה זה שהתנפלת עליי כמו חיה אני סה"כ זרמתי" המשיכה במשחקה.

"אז אני מבינה שזה מה שרצית לספר לי" אמרתי מבינה מה פשר ה'אנחנו צריכים לדבר' שלו.

"כן, בערך, אבל זה לא היה אמור להיות ככה" אמר אור.

"ברור שלא" הסכמתי ואור ויפעת הביטו בי מופתעים. "זה היה אמור להיות לגמרי אחרת. יפעת בכלל לא הייתה צריכה להיות נוכחת פה ואתה היית צריך להטות את כל האשמה עלייה בעצם, אני אומנם לא יודעת על מה בדיוק חשבת, מה לספר מה להמציא. אולי חשבת על 'היא סיממה אותי?' או 'היא שיכרה אותי?' או אולי אפילו היית אומר שהיא אנסה אותך, אה אור, על מה חשבת?" אמרתי ברוגע כשאני מתהלכת ברחבי החדר ולקראת הסוף פשוט צעקתי .

"או שהיית אומר לי פשוט תאמת" הוספתי לאחר כמה רגעים של שקט שכולם המומים.

"מה, אי..איזו אמת?" גמגם.

"שפשוט שכבתם כי כשראית אותה בבגדים המינימליים שלה שהיא בטח הייתה בהם חשבת מהזין, עכשיו כשאני נזכרת בזה, זו לא פעם ראשונה שאתם שוכבים" אמרתי נזכרת באותו יום שראיתי את מור בפארק והוא 'יצא' על אור.

"מאיפה את יודעת את זה, מה חקרת עליי?" שאלה יפעת.

"ט'יחחח ילדונת אל תצחיקי אותי, תאמיני לי שאת האחרונה שאני ארצה לחקור עלייה" עניתי.

"מעניין איך מור יגיב לזה" אמרתי והתגריתי בהם.

"שחר שלא תעזי" צעקה עליי יפעת.

"למה מי את בכלל?" אמרתי. "מי את בשבילי שאני בכלל אשמע בקולך".

"אבל אור, תאכלס אני אגיד לך, שיהיה לכם בכיף" אמרתי בכנות.

"מה, מה זאת אומרת?" שאל אור כמעט בצעקה.

"זה אומר שאני מאחלת לכם הרבה מזל טוב ביחד" עניתי.

"אבל, מה?, למה, שחר, לא!"

"אור, שנינו לא היינו בסדר סה"כ. אז כאן דרכינו נפרדות, באמת אור שיהיה לכם בכיף" אמרתי וקרצתי לו.

"יפעת, תהני ממנו" קרצתי לה גם כן, חייכתי לשניהם ויצאתי מהחדר.

"תהיי בטוחה שאני אהנה" שמעתי אותה צועקת.

*מנקודת מבטו של אור*

"יפעת עופי לי מהעיניים לפני שאני מפוצץ אותך" אמרתי בעצבים. לא מאמין איך היא הרסה לי הכל תוך רגע.

"דבר אליי יפה אור, אני לא כמו הכונפה הזו שלך שאתה יכול לדבר אלייה ככה" אמרה בשחצנות.

"לקרסוליים שלה את לא מגיעה, כונפה עלק" הטחתי בה. "מי שמדבר על כונפות. יאללה יפעת באמא שלך עופי לי מהבית לפני שתתחרטי בכלל שהגעת לפה".

"יפעת אני מבקשת ממך שתלכי" נכנסה לחדר אמא ונראתה כועסת מתמיד.

"למה מי את בכלל?" התחצפה אלייה.

"בואנה, יא בת אלף זונות עופי לי מהבית לפני שאני שוחט אותך, יאללה" התפרצתי. למה מי היא בכלל שתדבר אל אמא שלי ככה.

"שמרי על הפה שלך, חצופה. תזכרי שאת נמצאת לא בבית שלך" אמרה אמא בכעס. "אור, גם אתה תשמור על הפה שלך" הוסיפה יותר ברוך.

"אני לא זזה מפה עד שאנחנו מדברים כמו אנשים". אמרה ושילבה ידיים.

"אמא צאי שניה, אני שניה מטפל בה" ביקשתי מאימי והיא יצאה מהחדר.

"נו.." האיצה בי.

"עד 3, עד שלוש אני סופר. אם אני מגיע ל3 ואת עוד פה אני לא רואה אותך יותר בעיניים ולא אכפת לי שאת בחורה, נשבע לך שאני לא מתכוון לרחם עלייך" הזהרתי אותה והיא נראתה עדיין נינוחה.

"אחת" התחלתי לספור.

"שתיים"

"נו יאללה שלוש" סיימה לספור בעצמה.

"שלוש" חזרתי אחריה. התקרבתי אלייה קרוב קרוב. תפסתי חזק בפניה. "אני הזהרתי אותך".

אחרי שניה שחררתי והיא הסתכלה עליי מצפה לצעד הבא שלי. עשיתי צעד אחורה אבל עדיין קרוב אליה. "את לא יוצאת?" שאלתי בפעם האחרונה. "אין סיכויי כאילו" ענתה.

בלי הזהרה נוספת סטרתי לה את הסטירה של החיים שלה. מעוצמת המכה יפעת נהדפה מעט אחורה והיא נתקעה בקיר.

"אתה חולה נפשה" אמר בוכה.

"יפעת, עופי מהבית שלי, עכשיו!" צעקתי "לפני שאני הורג אותך".

"אני נשבעת לך שעל זה - אתה תשלם" אמרה צורחת כשהיא מחזיקה בלחייה השורפות מהסטירה.

"כן, שמענו עלייך, ביי" אמרתי והצבעתי על הדלת.

יפעת נתנה בי מבט זועם אחרון ויצאה בדרמטיות מהחדר.

הלכתי כמה צעדים אחורה והתיישבתי בכבדות על המיטה.

'אחח אלוהים, מה, מה עשיתי שזה מגיע לי, מה?' חשבתי לעצמי.

*חזרה לנקודת מבט של שחר*

"הלו" עניתי לפלאפון כשהייתי בדיוק בדרך חזרה הביתה.

"היי נסיכה" שנעתי את קולו של אדם.

"היי מאמי" אמרתי בחיוך.

"איפה את?" שאל.

"בחוץ, למה?"

"לא יודע אני שומע אותך עם כל מיני רעשים" ענה.

"אהה זה בגלל הרוח" צחקקתי. "מה איפה אתה?"

"אני כבר בדרך הביתה, בדיוק עצרנו לתדלק אז חשבתי להתקשר אלייך לשמוע מה איתך" אמר.

"חח חמוד, עוד כמה זמן אתם פה?" שאלתי.

"חמוד? זה כל מה שיש לך להגיד על המחווה היפה שעשיתי לך?" אמר נעלב.

"חח אדם, אל תסחט ממני מחמאות" צחקתי. "חוץ מזה אתה לא צריך שאני אגיד לך שאתה.."

"שאני מה?" שאל.

"שאתה מקסים"

"ו..מה עוד?"

"חח חוצפן, מקסים, ונהדר, ומהמם" המשכתי.

"מה עוד?"

"ואתה גם...תקבל ממני בעיטה כשאני אראה אותך" אמרתי בחיוך.

"אחח רק בגלל זה שווה לחזור מאילת, לקבל ממך בעיטות" אמר בגיחוך.

"חחח כן, אתה פשוט חולה על הבעיטות שלי כי עוד לא הייתה לי הזדמנות לבעוט בך".

"וואלה, צודקת" אמר.

"טוב לא ענית לי על השאלה" אמרתי.

"מה, איזו שאלה?"

תתחתן איתי?"

"מה??" שאל בצווחה.

"חח מה, התקף לב? אני סתם צוחקת..מתי אתם חוזרים?"

"אהה ממ עוד שעתיים וחצי ככה" ענה. "ומה זה בצחוק, את לא רוצה להתחתן איתי?"

"חח נחשוב עלייך, בייי מאמי"

"ביי נסיכה" אמר וניתקנו.

"אמא" צעקתי כשהגעתי הביתה.

"מה, מה קרה?" הגיעה אמא בריצה.

"למה הלחץ?" שאלתי צוחקת.

"מה זה למה, את שמעת את עצמך? איך שאת צועקת, כאילו קרה אסון" אמרה.

"חיחי, לא קרה כלום, סתם רציתי לדעת אם יש משהו לאכול, אני גוועת"  אמרתי וליטפתי את בטני.

"בגלל זה צריך לצעוק? את לא נורמלית שחר" אמרה אמא בכעס.

"נו אמא דיי, יש משו או אין משו?"

"לכי תקחי לך, בדיוק הכנתי מרק בצל" אמרה אמא ועיוותי את פניי.

"את צוחקת עליי, נכון?"

"חח כן, הכנתי פתיתים ושניצל ויש גם סלט" אמרה מצחקקת על תגובתי.

"מממ גודי..יאללה עפתי לזלול" אמרתי ורצתי למטבח ומתענגת על ריח הבישולים.

"אמא אני בחדר" הודעתי לה אחרי שסיימתי לאכול.

"רגע" קראה לי.

"מה?"

שטפת כלים?"

"ממ כן..לא"

"יאללה, טוסי לשטוף, מה אני נראית לך פה?" פקדה עליי.

"נו אבל אמא, יש לי ידיים רגישות" אמרתי מתרצת.

"שחר, יש לנו בדיוק את אותן הידיים אז אל תספרי לי סיפורי שחר" אמרה לי.

"פפפ אוף איתך" מלמלתי והלכתי לשטוף את הכלים.

"זהו, אני בחדר" אמרתי ועליתי במהירות לפני שהיא תמצא לי עוד מה לעשות.

הוצאתי כמה מחברות וספרים – החלטתי לעשות שיעורים.

כן, תתפלאו, אני מכינה שיעורים..פעם בסוף שנה.

לקחתי את הפלאפון ואוזניות והכנתי את השיעורים עם מוזיקה.

איזה מרגיז זה תהורים כשמכינים אותם עם מוזיקה הא? =\

אחרי 5 דק' עייפתי והתחלתי להשתעמם אז החלטתי לעשות משו מעניין.

העפתי תמחברות הצידה ופיניתי לי תריצפה באמצע החדר. כיביתי תמוזיקה בפלאפון והדלקתי במחשב. שמתי על ווליום גבוה וכמנהגי הידוע התחלתי לרקוד כמו מטורפת – העיקר לא למות משעמום.

*הידעת שהשעמום זהו מצב בלתי נפרד מחיי האדם?*

אחרי רבע שעה של טמטום טהור כיביתי את המוזיקה ועצרתי להסדיר את הנשימה.

"שמעי, את רוקדת סוף הדרך" שמעתי קול אומר.

הסתובבתי לכיוון שממנו הגיע הקול וראיתי את אדם נשען על המשקוף.

"אמא'לה מה אתה עושה פה, אדם?" שאלתי מופתעת.

"אמא'לה? מה אני כזה מפחיד?" שאל.

"את לא מבין איזה התקף לב עשית לי מטורף אחד" אמרתי בדרמטיות.

"אה נו זה כי את מתרגשת לראות אותי, כאילו דא" אמרתי בקול פאקצי.

"לייק OMG, כאילו אתה נשמעת בדיוק, כאילו כמו פאקצה, כאילו" עניתי באותו קול.

"חח פרשי פרשי, את ביזיון לעם הפאקצתי" אמר בגיחוך.

"איזה לא מצחיק אתה אדם, ממתי אתה פה?" שאלתי.

"משו כמו 10 דק'" אמר בפשטות.

"10 דק' אתה עמדת כמו מפגר והסתכלת עליי רוקדת?" שאלתי המומה.

"למה מפגר, לראות אותך רוקדת זה אחד הדברים – מילה שלי" אמר וקרץ לי.

"חח אז היית מצטרף למה להסתכל מהצד?"

"נו כי אני מפגר, דא" ענה.

"דא, איזו מפגרת, שכחתי שאתה מפגר"

"טוב חלאס לקלל אותי ואת עצמך בואי אליי, לא ראיתי אותך יום וחצי אני צריך את מנת שחר היומית שלי פלוס ריבית על אתמול" אמר והתקרב אליי מקים אותי מהמיטה ומחבק חזק.

"אדם, שחרר, אני-לא-נושמת" אמרתי בקושי.

"תסבלי, כמו שאני סבלתי כשלא ראיתי אותך" אמר לא משחרר ובתגובה גם אני מחצתי אותו.

"שחר, אני-לא-נושם" אמר הפעם הוא בקושי.

"תתמודד גבר" אמרתי וחייכתי מבעד לכתפו.

"תביאי לי נשיקה" ביקש כשניתקנו מהחיבוק.

"אדם מה ניהיה, שחר בואי, שחר תביאי מה זו החוצפה הזו?" אמרתי 'נרגזת'.

"מה? שחר, לא זה סתם, נו את יודעת זה לא בקטע  שאני אומר לך מה לעשות" נלחץ.

"אמרתי לך כבר שאתה לחוץ כמו טמפון?" שאלתי ואדם התסכל עליי מוזר.

"אל תסתכל עליי ככה, שתחרר מה יש לך אתה נלחץ לי מכל דבר" אמרתי בגיחוך.

"כי את שחקנית את זה משו, אי אפשר להבין אם את רצינית או צוחקת" אמר.

"חח אני אקח את זה כמחמאה" אמרתי מבסוטה.

"קחי את זה איך שאת רוצה שחר, אבל בסופו של דבר הקטעים האלה שלך ימאסו עליי ואני לא אקבל תתירוץ שלך 'שתחרר זה בצחוק אתה סתם טמפון'." אמר כועס.

"אדם, נו אני סתם צוחקת, אני מצטערת" אמרתי ונישקתי אותו.

"חע, תפסתי אותך, גם את נלחצת, אל תגידי אחר כך שאני טמפון" אמר משוויץ.

"יוואו, יא זבל, איזה מניאק אתה" אמר ודחפתי אותו בכתף.

"חח למדתי מהטובים ביותר" אמר.

"טוב על זה אני לא אתווכח איתך" .

"תקשיב, דיברתי עם אור" אמרתי כשאדם התיישב על המיטה ואני עליו.

 "וואלה? ואיך הוא הגיב?" שאל מלא בציפייה.

"הוא כזה בערך כבר ידע שאנחנו ביחד" אמרתי "נו, טל, 'תה יודע" הוספתי כשראיתי את מבטו הלא מבין של אדם.

"אהה, טל..זה מסביר הכל" אמר מגחך.

"כן, אז הייתי אצלו.. " – "מה, למה היית אצלו?" שאל ישר.

"נו כי דיברנו, קיצר הייתי אצלו ודיברנו וכנראה עכשיו הוא עם יפעת" אמרתי בקצרה.

"עם מי?" שאל אדם.

"נו יפעת" עניתי. "אהה אתה הרי עוד לא ראית אותה" אמרתי כשנזכרתי שעוד לא פגש בה.

"יפעת זאתי שרמוטה אין דברים כאלה, היא אחותו של מור, היא בכיתה שלנו" אמרתי מסבירה לו.

"היא עברה לפה לא מזמן והחליטה להרוס לי קצת תחיים" אמרתי.

"מה זה להרוס לך תחיים, תראי לי מי זאת אני מפוצץ תאמ'אמא שלה אני מפוצץ" התחמם אדם.

"חח וואלה דווקא מתאים לך עבריין" אמרתי בצחוק.

"שו עבריין, למה מי היא בכלל שתציק לך" המשיך.

"חח טוב תירגע..חוץ מזה, היא כוסית" אמרתי. רוצה לראות איך יגיב.

"אהה זה כבר משו אחר" אמר והסתכלתי עליו במבט של 'איך זה בדיוק כבר משו אחר?'.

"אם היא כוסית אז שתעשה מה שבא לה, כאילו..היא כוסית כאילו" אמר.

"יוו, זוז, זוז ממני" אמרתי וקמתי ממנו אך הוא תפס בידי והושיב אותי שוב עליו.

"אני סתם צוחק גם אם היא תיהיה דוגמנית-סופר-דופר-על, את הכי יפה שיש" אמר ונישק אותי נשיקה רטובה בלחי. "איחח, מה זו הנשיקת דודה הזו" אמרתי מנגבת את מקום הנשיקה.

"שחר מותק מתי את מסיימת בית ספר מחר?" שאלה אמא כשנכנסה לחדר מבלי לדפוק.

"אמא למה את ל א דופקת, ואם היינו באמצע..משהו" אמרתי ואדם הסמיק ואמא עיוותה את פניה.

"חח בצחוק נו, מחר..מחר מתי אנחנו מסיימים אדם?" שאלתי אותו.

"לא 'דע, מחר שישי, אמורים לסיים ב12 נרא'לי" אמר.

"אוו מעולה" אמרה אמא.

"למה מעולה, מה יש?" שאלתי.

"דיברתי עם המורה שלך ללשון מה שמו, שכחתי, הוא הסכים שתעשי מועד ב' מחר ב4, אצלו" אמרה ואני קפאתי.

"מה, מה מחר? אני לא מוכנה" אמרתי בגמגום קל.

"נו מה הבעיה, אני אעזור לך" אמר אדם בחיוך ואני הסתכלתי עליו במבט של 'לא לא לא לא'.

"ולמה אצלו? מה זה השטויות האלה, עושים את הדברים האלה בבצפר לא בבתים של המורים, זה לא אתי" אמרתי ונלחצתי יותר כל שניה שחשבתי שאני אמורה ללכת לבית של המטורף הזה.

"אין מה לעשות, מחר ב4 וחצי את אצלו, ואדם, חמוד, תעשה טובה תתכונן איתה" ביקשה אמא מאדם ויצאה בחיוך מהחדר.

"חח מה יש לך שחר, כולה מתכונת" אמר אדם לא מבין מה פשר הלחץ.

"לא, זה לא זה" אמרתי.

"אז מה זה? לא נעים לך ללכת לבית שלו?" שאל.

"כן, משו כזה"

"לא נורא, את עושה תמתכונת והביתה" אמר מעודד.

"אני מעדיפה לעשות אותה בבצפר או לא לעשות בכלל" אמרתי.

"מה יש שחר, יש משו שאת לא מספרת לי, משו שאת לא מרגישה בנוח איתו" אמר קורא אותי.

"לא, זה כלום, כלום" אמרתי מבטלת את דבריו.

"שחר לא עשו אותי באצבע" אמר.

"נכון עשו אותך במשו אחר" אמרתי וצחקנו.

"נו, מה יש?" שאל. "אני לא מוותר עד שאת מספרת לי".

"זה פשוט ז.." התחלתי להגיד. חשבתי על לספר לו, באמת, אבל מיד התחרטי.

"זה פשוט זה שאני לא מוכנה בכלל ואם זה יהיה אצלו בבית אני בכלל אהיה לחוצה ואני לא אזכור כלום" אמרתי ממציאה שטויות.

"אויי, מאמי סמכי עליי, אני אכין אותך, את תהיי הכי מוכנה בעולם" אמר נרגע וחיבק אותי.

"אני בספק שתוכל להכין אותי למה שיהיה" אמרתי מודעת שהוא חושב על משו אחר לגמרי.

"אל תזלזלי ביכולות שלי" אמר וקם מהמיטה. "איפה החומר בלשון?" שאל.

"שם" אמרתי והצבעתי על המחברת שהייתה זרוקה על הריצפה.

"טוב זה שאת יודעת לפחות איפה היא זו כבר חצי נחמה" אמר בגיחוך והרים את המחברת.

"אממ אדם, יודע מה, זה בסדר, אני יודעת תחומר אני פשוט אעבור עליו וזהו, אתה בטח עייף מהנסיעה, כדאי שתחזור הביתה תנוח, יש בית ספר מחר" אמרתי לו, רומזת בעדינות שילך הביתה.

"טוב, אם את אומרת" אמר בקרירות.

"אדם" נאנחתי. "אני לא מגרשת אותך, אם אתה רוצה להישאר אז תישאר אין לי בעיה עם הנוכחות שלך פה, להפך" אמרתי וקרצתי לו.

"לא, את צודקת, אני באמת עייף, עדיף שאני אלך הביתה" אמר ונשק לי נשיקה חטופה על הפה ויצא מהחדר. שוב נאנחתי.

ירדתי למטה לסלון וראיתי את אמא יושבת וצופה בטלוויזיה, פשוט מרותקת אלייה כאילו היפנטו אותה. "אמא?" – אין תגובה. "אמא?" אמרתי יותר בקול ושוב – אין תגובה.

נגעתי קלות בכתפה והיא קפצה בבהלה.

"חח תרגעי, זאת אני" הרגעתי אותה והיא חזרה לנשום.

,שחר, את פשוט ילדה לא נורמלית" אמרה לי.

"נו מה את רוצה, אם הייתה לי משפחה נורמלית אז הייתי ילדה נורמלית" התחכמתי ואמא גיחכה.

"למה מה לא נורמלי במשפחתנו הנחמדת?" שאלה.

"ובכן..ראית עומר? זה אשכרה תופעת טבע, ואבא? בכלל כאילו היית בטיול בזמן ומצאת אותה בתקופת האבן, הוא רופא בכיר אבל בכל הנוגע לעולם שמחוץ לבית חולים הזה שלו הוא כל כך מיושן שזה מביך" אמרתי ואמא צחקה.

"אפרופו אנשים לא נורמלים, איפה האנשים שהזכרתי עכשיו" שאלתי "לא שמעתי ולא ראיתי אותם כל היום".

"אבא יצא לקריאה דחופה בעבודה ועומר, טוב שהזכרת לי אני צריכה להתקשר אליו גם אני לא יודעת מה איתו" אמרה וקמה בשביל לקחת את הטלפון.

היא חייגה במהירות את מספרו וחיכתה שיענה.

"עומר?" שאלה.

"מה זה איפה אתה? מה זה כל הרעש הזה?"

"אתה איפה? מה אתה נורמלי, איך הגעת לשם?" החלה לצעוק.

"חצי שעה אתה בבית". "לא מעניין אותי!" המשיכה לגעור בו.

"יופי, חכם, רבע שעה אתה בבית ולא דקה מאוחר יותר"

"כן עומר, אני אגיד לך מה לעשות, רבע שעה, שלום" אמרה וניתקה.

"נו איפה התינוק שלך?" שאלה.

"האידיוט הזה במסיבה, חוליגן, יש לו מחר בצפר, אני לא מבינה את חוסר האחריות הזו שלו" אמרה אמא כמעט נסערת.

"חח אמא דבר ראשון, תרגעי. דבר שני ויותר חשוב, אל תדברי כמו אבא" אמרתי צוחקת.

"יופי עוד אחת חכמולוגית במשפחה, יאללה שחר פיפי ולישון" אמרה וחזרה לצפות בטלוויזיה.

"פיפי ולישון" חיקיתי אותה "לילה טוב אמא" אמרתי נושקת ללחייה ועליתי לחדר.

פשטתי את בגדיי, לקחתי מגבת ופיג'מה והלכתי לעשות מקלחת מהירה.

אחרי רבע שעה כבר הייתי במיטה מקשיבה לוויכוח הסוער בין אמא לעומר.

נירדמתי בקושי חושבת על הסיוט שמצפה לי מחר.

-

"הלו" עניתי לפלאפון שהעיר אותי.

"שחר"

"כן, מי זה? מה השעה?" אמרתי ומרחיקה את הפלאפון מהאוזן מנסה לראות מה השעה.

05:31.

"הלו" – ניתוק.

"זונות" מלמלתי וחזרתי לישון.

-

"נו אמא, אני לא רוצה ללכת לבצפר" התבכיינתי לאמא שבאה להעיר אותי.

"אין לא רוצה, יאללה 5 דק' את למטה, הכנתי ארוחת בוקר" אמרה ויצאה מהחדר לא לפני שחטפה מעליי את השמיכה שלי.

"אוף" צעקתי.

"מה את צועקת, מפגרת" אמר עומר והתמתח.

"שתוק, מפגר" החזרתי לו.

"את  מפגרת"

"אתה מפגר"

"לא, את מפגרת"

"לא, אתה.."- "תסתמו את הפיות שלכם כבר, אבא ישן!" קטעה אמא את השיחה החביבה שלנו.

"טוב" אמרנו שנינו.

"אני ראשונה במקלחת" אמרתי עוד כשהייתי במיטה.

"ט'חח, הצחקת אותי" אמר עומר ונכנס ראשון.

"מניאק" סיננתי.

אחרי עומר יצא אני נכנסתי עשיתי את ענייני הבוקר שטפתי את פניי וצחצחתי את שיניי.

לבשתי את הדבר הראשון שמצאתי בארון, לא היה לי כוח לכלום.

סירקתי את השיער והתאפרתי בחפיף.

לקחתי תתיק וירדתי למטה. "אוי ויי זמיר, שחר, מה קרה לך?" שאלה אמא המומה.

"נו, בוקר, לא סובלת בוקר" התלוננתי.

"טוב, מה אני אגיד לך, תאכלי" אמרה בלית ברירה וניגשה לעיסוקיה.

נגסתי פעמיים מהטוסט, שתיתי את מיץ התפוחים ויצאתי מהבית.

"יוו, שחר" שמעתי מישהו צועק את שמי. הסתובבתי אחורה וראיתי את אורן ונדב.

"מה קורה אחותנו?" שאל אורן וחיבק אותי ואחריו נדב.

" חיים, 'תם יודעים" אמרתי בעייפות.

"נדבי, מאמי" החנפתי אליו.

"מה את רוצה שחר?" נאנח.

"אין לי כוח ללכת" אמרתי ורמזתי לו שיקח אותי.

"גם לי אין כוח, אולי תיקחי אותי?" אמר.

"נו נדבי"

"טוב יא עצלנית, קפצי" אמר והסתובב עם הגב אליי ואני קפצתי עליו.

"אחח כפרע'לך, אין, אין עליך" אמרתי ווכרכתי את ידיי סביב צווארו.

"טוב כבר לקחתי אותך, אין צורך להתחנף" גיחך.

"יואו, נדבי גם לי מה זה אין כוח ללכת" אמר פתאום אורן בקול של ילדה.

נדב הסתכל עליו בשוק ואז שלושתינו פרצנו בצחוק משחרר.

אחרי 10 דקות של צחוקים ושל שתי נפילות שלי ושל נדב, הגענו לבצפר.

"טוב הנה התחנה שלך" אמר נדב וירדתי מגבו.

"אוקי, כמה אני חייבת לך?" שאלתי.

"ק"ג גלידת שוקולד, פופקורן וסרט אימה" אמר.

"אחלה, היום ב8 תיהיה אצלי" אמרתי ובאתי להכנס לשער הבצפר.

"מה זה תיהיה אצלי? ומה איתי? מה אני עז?" אמר אורן.

"כה" אמרתי. "חח סתם, תבוא גם".

ניכנסתי לבצפר וראיתי את אור הולך לקראתי אמרתי לו היי קצר ועברתי על פניו.

אני דיי בטוחה שהוא היה מופתע אבל היי, זה גם משהו.

נכנסתי לכיתה וכל המבטים של מי שהיו בכיתה, הופנו אליי.

רגע אבל לא היה צלצול, נכון?!

"או שחר, טוב שבאת" אמרה אושרית המנהלת. "לכי למקום שלך, יש לי להודיע לכם משהו" אמרה ועשיתי כדבריה והלכתי לשבת במקומי ליד טל שלא הייתה נוכחת בכיתה באותו רגע.

"ובכן כמו שאתם יודעים עוד פחות מחודשיים נגמר הבצפר ויש לכם בגרויות לעשות" החלה לדבר.

"בעוד כשבועיים יש לכם בגרות ראשונה בלשון אז צוות ההנהלה והמורים החליט להקל עליכם ולהנעים את זמנכם שעמוס בלימודים. מה שאומר יום שלישי הבא אחרי הבגרות בלשון שתחול ביום שני אתם תצאו לטיול ליומיים בכנרת" ולפני שהספיקה שלסיים משפט נשמעו צהלות שמחה מכל עבר. "שקט!" צעקה. "אני עוד לא סיימתי. אז כמו שאמרתי, יומיים בטבריה, אתם תשהו באוהלים. עכשיו בגלל שמועד הבגרות באנגלית של שכבת יא' הוא ביום ראשון החלטנו שגם הן יצאו איתכם לטיול זה. אתם תיהיו כולם ביחד אבל, אבל החלוקה באוהלים כמובן בנות בנפרד בנים בנפרד, ואתם יכולים להתערבב עם היאלפים. החוזרים בנוגע לטיול יחולקו בהמשך. מה שכן – נוכחות חובה!" סיימה לדבר והצעקות לא איחרו להגיע.. כולם החלו לדבר אחד עם השניה ולתכנן מה יהיה מי יהיה עם מי למה וכמה. אושרית הסתלקה מהר מהכיתה, טוב אני לא מאשימה אותה.

מיד אחרי שיצאה נשמע הצלצול. 2 דקות לאחריו נכנסה טל לכיתה כשהיא מתנשפת.

היא הלכה למקום שלה לידי ונשענה על השולחן. "מים, יש לך מים?" שאלה.

,כן בטח" אמרתי והוצאתי מהתיק בקבוק מים. "מה קרה לך?" שאלתי.

"אני, אני יצאתי מהבית" אמרה ולקחה שלוק מהמים. "הלכתי לתחנה וחיכיתי לאוטובוס. איזה אחד ערבי בא עם אוטו עצר לידי רצה לתת לי 'אעלק' טרמפ. קיצור לא עזב אותי. בסוף הוא נסע והאוטובוס לא הגיע אז החלטתי להמשיך ברגל כשכבר הייתי ליד הבצפר ראיתי תאוטו שלו נוסע אחריי אז נתתי ספרינט לבצפר" סיפרה.

"יואו את לא רצינית" אמרתי דואגת. "איזה מניאק, אני אראה אותו אני אשחט לו תצורה".

"איזו צורה, הוא מפחיד ברמות מטורפות, אין מה להשחיט" אמרה ולקחה עוד שלוק.

"חח וואלה" צחקתי.

"אהה, פספסת הודעה של אושרית" אמרתי לה.

"מה, מה פיספסתי?" שאלה.

"יום שלישי הבא, לא זה שיהיה. יש טיול לכנרת, יומיים, אוהלים עם היאלפים" סיפרתי בקצרה וטל כולה התלהבה.

"יואוו איזה מגניב, מה זה מתאים לי" התרגשה. "רגע, איפה לילך?" שאלה.

"לא יודעת, לא ראיתי אותה היום" אמרתי.

"מוזר, היא כמעט אף פעם לא מפספסת בית ספר" אמרה טל.

"כן אה, טוב לא חשוב נתקשר אליה בהפסקה, נראה מה איתה" אמרתי.

המורה למתמטיקה נכנסה והחל השיעור.

כולם היו מרותקים ללוח ולמשוואה הבלתי פתירה שהייתה רשומה עליו.

הסתכלתי אחורה, למקום שבו ישב אדם. הוא היה נראה מרוכז אבל מיד שם לב שהסתכלתי עליו.

הוא הביט בי במבט קריר וחזר לרשום במחברתו.

'מה יש לו?' חשבתי.

שעתיים מפרכים במיוחד של מתמטיקה עברו והגיע הצלצול.

רוב הילדים התחפפו במהירות מהכיתה. ילדים בודדים נשארו בה. ביניהם אני, טל, ואדם.

אמרתי לטל שאני הולכת לדבר עם אדם והיא יצאה החוצה להתקשר ללילך.

התקרבתי לשולחן של אדם והתיישבתי עליו (על השולחן).

"נו, מה יהיה?" שאלתי.

"מה יהיה עם מה?" שאל, לא מרים אליי את העיניים.

"תסתכל עליי אדם" ביקשתי. "נו". אדם הרים מבטו אליי.

"מה נסגר? מה זה הפרצוף תחת הזה שלך?"

"לא נאה לך הפרצוף תסתכלי על פרצופים אחרים" אמר באדישות משהו.

"אדם מה קרה? מה היחס הזה?" שאלתי לא מבינה.

"תקשיבי שחר, אם יש לך משהו לספר ואת לא רוצה לספר לי, אז בסדר אני מכבד את זה. מילא לא לספר אבל לא צריך לעשות ממני אידיוט ולחרטט לי סיפורים מהתחת." התפרץ ומי שהיה בכיתה הסתכל עלינו כאילו נפלנו מהירח. "טוב מה, להביא לכם פוסטר? סתובבו" אמרתי להם.

"טוב, בסדר אתה צודק, אני מצטערת" התסתובבתי חזרה לאדם. "זה סתם נו, אתה מכיר אותי, אני מתוסבכת" אמרתי והשפלתי את ראשי.

"את לא מתוסבכת, שחר" אמר ברוך. "את פשוט עושה את הכל מסובך, זה הכל. את צריכה להשתחרר. אל תהיי כזו קשוחה. אני לא אומר שתהיי לי עכשיו הבן אדם הכי פתוח בעולם והכי מובן. פשוט, פשוט שתחררי קצת, זרמי. אל תהיי כזו קשה עם כולם והכי חשוב אל תנסי לסובב את האנשים שאוהבים אותך. הם לא טיפשים.. -אני לא טיפש" סיים לדבר והסתכל עליי עם חיוך קטנטן.

אני הסמקתי והפנתי את מבטי ממנו.

"הנה שוב את מסתתרת, מה יש לך, בואי בואי" אמר ותפס אותי במותניי. החלקתי מהשולחן ואדם הושיב אותי עליו וחיבק אותי תוך כדי. "אני מצטערת, באמת" לחשתי לו.

"דיי, עבר" אמר. "עכשיו איפה הבוקר טוב שמגיע לי?" שאל.

"אני חושבת שה.." – לא הספקתי לסיים וכבר הרגשתי את שפתיו החמימות על שלי.

"האממ האממ" שמענו כיחכוך. אדם ואני התרחקנו זה מזו.

"מה זה כל הפוצי מוצי הזה על הבוקר" – זאת הייתה טל.

"מה, מקנאה?" שאל אדם. "פ'יי מה זה מקנאה, מתה מקנאה" אמרה וצחקה.

"את יודעת, בכל צחוק יש טיפת אמת" אמר קורץ לה וזו השתתקה.

"שחר, תשתיקי אותו לפני שאני אעשה את זה" אמרה טל בכעס קל.

"ברצון" אמרתי בחיוך ומשכתי את אדם לעוד נשיקה סוחפת.

"טוב דיי" הפסיקה אותנו שוב.

"מה באתי לומר? אה כן התקשרתי ללילך, היא אמרה שהיא לא תבוא, אין לה כוח".

"מה זה? ללילך? אין כוח לבוא לבצפר?" שאלתי בהלם.

"פ'יי הילדה שלנו מתדרדרת, טל. כמה ימים איתך ופשוט הרסת לי אותה" אמרתי.

"כן, כן מה שתגידי אחותי" אמרה ונתנה לי מכה בכתף.

"היי בלי מכות" אמר אדם.

"אפרופו מכות, איפה הכונפה שאני צריך לפרק לה תצורה?" שאל.

"איזו כונפה?" שאלנו אני וטל יחד.

"נו זאתי, מה שמה. יפה? יפעת?"

"אהה, יפעת, לא 'דעת, היא לא באה היום כנראה" אמרתי.

"מה יש לכם ממנה?"  שאלה טל לא מבינה.

"מה, לא סיפרת לה?" שאל אדם.

"לא, מתי יכלתי, קיצור היא שכבה עם אור, אתמול כשבאתי אליו לדבר הוא רצה לספר לי אבל אז היא באה וסיפרה לי כביכול בעצמה" סיפרתי לה בקצרה וטל הייתה בשוק.

"אור? יפעת? כאילו פויה...חוץ מזה שזאתי גמדה קטנה ומושתנת כאילו, איככס" אמרה נגעלת.

"חח כן אה" גיחכתי.

"טוב תקשיבו לי שניכם, איך אני מתחמקת ממתכונת היום?" שאלתי.

"את לא, את הולכת ועושה אותה" אמר אדם כקובע עובדה.

"אבל.." – "בלי אבל שחר, את עושה והולכת אין לך ממה לחשוש, נכון טל?"

"כן בטח" הסכימה. "רק..על מה אתם מדברים?" שאלה ואני ואדם צחקנו.

"אני צריכה לעשות היום ללכת ליואל הביתה לעשות אצלו מתכונת" סיפרתי.

"אויי נו מעולה" אמרה ולא הבנתי את פשר התלהבותה.

"מה מעולה בזה?"

"הוא בטוח יעזור לך, אתם תיהיו שניכם, לבד, בטוח הוא לא יתנגד לעזור לך" אמרה קורצת לי והכיוון שאליו חתרה לא מצא חן בעיניי כלל.

"לא, איזה יעזור, בטח ישב ויסתכל עליי על המבחן לראות שאני לא אוציא לו איזה שליף מהכיס" אמרתי מבטלת את דבריה.

"חח אם אתה אומרת, אבל אני מסכימה לשם שינוי עם הבלונדי הזה, את באה, עושה והולכת, צ'יק צ'אק" אמרה.

"טוב, בסדר, שכנעתם אותי" אמרתי בחיוך מאולץ מעט.

השעה הבאה היה לנו שיעור חינוך, הוא עבר בצחוקים ועל דיבורים על הטיול שיהיה.

כשהגיעה ההפסקה יצאנו החוצה לקפיטריה. למזלי ..הרע, יואל היה התורן שם.

"שחר, בואי לפה רגע" קרא לי. התרחקתי מטל ואדם והלכתי לעבר יואל.

"אני מחכה לך היום ב4 וחצי, כן?"

"אה כן, כן..אבל למה אצלך בבית, למה לא בבית ספר?" העזתי לשאול.

"ובכן אני חושב שכך תוכלי להתרכז יותר, חוץ מזה שלא קיבלתי אישור לתת לך לעשות מועד ב' אז עדיף שתעשי אותו אצלי" אמר.

'מה, רגע, חזור אחורה, מה הוא אמר? לא קיבל בכלל אישור?!'.

"טו..טוב" מלמלתי וחזרתי אל טל ואדם שהתיישבו בשולחן.

"מה הוא רצה?" שאלה טל.

"סתם, להזכיר לי שאני צריכה לעשות את המתכונת" עניתי.

"אה"

"קחי, קניתי לך קרואסון" אמר אדם ונתן לי את הקרואסון.

"תודה מאמי" חייכתי ולקחתי אותו ממנו.

"אחח זה חם" פלטתי. "אבל איזה טעיים" התענגתי על הטעם.

"תביאי לטעום" אמר אדם ונתתי לו חתיכה.  "לא, לא רוצה" אמר ולא הבנתי.

הוא התקרב אליי ונישק אותי "ממ בהחלט טעים" אמר.

"אוחח אני חושבת שאני הולכת להקיא" אמרה טל בפרצוף נגעל.

"אויש תנוחי" אמרתי לה.

-

"אמא? אבא? עומר? מישהו?" צעקתי כשחזרתי הביתה מהבצפר.

אף אחד לא ענה, משמע שאני לבד בבית. תענוג!.

עליתי לחדר וזרקתי את התיק על הריצפה החלפתי את הבגדים והתמוטטתי על המיטה.

אחרי 5 דק', כבר הייתי בחלום ה-7 שלי.

שוב, מצטערת על הפרק המפען.

אני אנסה להמשיך בקרוב.

שבוע טוב 3>