מחשבות

אתם מאמינים בגורל?

האם אתם חושבים שהחיים שלכם הוכתבו מראש, ושלא משנה מה תעשו כדי לשנותם תמצאו את עצמכם הולכים בנתיב שנקבע לכם עוד לפני שנולדתם?

האם המקצוע שבו תעבדו רק מחכה שתגלו אותו? אהבת חייכם רק מחכה שתפגשו אותה? האם התסריט של המוות שלכם כבר כתוב בכוכבים?

לפעמים אני רוצה להאמין שכן. בעיקר כי זה יותר מעניין.

כלומר, תחשבו על זה - אם הכל לא ידוע, ותלוי במזל ובבחירות שאנחנו עושים החיים שלנו יהיו עוד קורבן של הסקרים המשעממים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. כי תאכלס, בין אם נודה בזה ובין אם לא כמעט כולנו בוחרים את אותן בחירות בדיוק. כמעט כולנו (ובזה אני מכוון בעיקר לקבוצה שאני חלק ממנה מן הסתם: יהודים, חילוניים, ממעמד בינוני) נלך על מסלול פחות או יותר דומה שכולל תיכון, צבא, אוניברסיטה/מכללה, עבודה, נישואים, ילדים, נכדים, פנסיה מוות.
וגם על המזל אין יותר מדי מה לסמוך.
מה הסיכוי שהוא יבחר דווקא בך לזכות בלוטו, לעבור הרפתקה מטורפת שבכלל לא תכננת, או סתם לחיות חיים יותר מעניינים מהרגיל. יודעים מה? מה הסיכוי שנמות בצורה מיוחדת? כמה אנשים כבר נהרגים כתוצאה ממתקפת תוכים חולי כלבת תוך כדי ריקוד סלסה על גג בניין מיועד להריסה לאור ירח?

בני אדם פשוט צפויים מדי, אם תיתן להם לבחור איך לנהל את חייהם, כמה יצירתיים הם כבר יהיו לדעתכם? כנראה שלא יותר מדי. בגלל זה הרבה יותר נחמד לפעמים להאמין שיש איזה סופר מוכשר בצורה מטורפת, עם המון אופטימיות, אך גם אהבה מטורפת לאירוניה ולטרגדיה, שכותב את חיינו בשבילנו.

אבל מצד שני, כל הראיות מכתיבות אחרת - כל התפיסה המדעית כבר מזמן עזבה את רעיון הגורל היווני שעינה כל כך את אנטיגונה ואדיפוס. גם כל התפיסות הדתיות (למעט כמה זרמים פרוטסטנטיים ובודהיסטים) שאני מכיר מטילות את רוב האחריות לחייו של אדם על בחירותיו בחיים. ואפילו האומנויות השונות די עזבו את הרעיון הזה. הרוקי מורקמי למשל, כתב על ספר שלם ויפיפה המתאר את ניסיונותיו הנואשים של נער לברוח מגורלו האדיפלי, עד שהוא מגלה שהוא יכול פשוט לבחור שלא ללכת בעקבותיו.

אז אם באמת אפשר לבחור, אולי בעצם אנחנו יכולים פשוט לבחור שכן יהיה לנו גורל? לדעתי זה עושה את החיים הרבה יותר ציוריים. אנחנו עדיין צריכים לעשות את הבחירות שלנו, אלא שאחרי שנעשה אותן לא נצטרך להתחרט. נוכל פשוט לומר: "זה היה הגורל שלי לבחור כך".

כאשר נפגוש מישהו שנאהב, ונבחר לגור איתו ולבלות איתו את חיינו, נוכל להאמין שאנחנו נפשות תאומות, שזה היה הגורל שלנו להיפגש. זה הרבה יותר רומנטי מ-"יש לנו מעמד סוציו-אקונומי דומה, ושנינו בשלב בחיים שאנחנו רוצים להקים משפחה, אז נתחתן ונבלה ביחד 4.2 שנים עד לגירושים הצפויים והכואבים מדי שלנו".

וכשנמות... טוב, כשנמות לא נאמר עוד כלום כנראה...

אני יודע, יש המון סכנה בתפיסה כזו. אנשים פשוט יכולים להסיר מעל עצמם אחריות לכל דבר שיעשו. רוצחים ואנסים יוכלו לומר לעצמם ולאחרים - "זה היה הגורל שלי לעשות זאת". אבל במקרה כזה, ניתן בקלות להאמין שזה הגורל שלהם להירקב בכלא. לא?

בסופו של דבר זה מה שכל כך יפה בעולם בלי גורל, עולם שבו אנחנו חופשיים לבחור - אנחנו חופשיים לבחור להאמין במה שאנחנו רוצים, גם אם זה בכך שאין לנו באמת חופש.

משעשע לא?