אני עצמי וסביבתי

תעתועי לילה

בחלון הלילה אני הוזה על כוכבי נוגה יפים כאלו ומעודדים. מושלמים. אני מחייך לעברם כאילו בהם תלוי ההווה בו אני נתון. כל חלומות נעורי מתנקזים לעבר כוכב זה – כמו משאלה המתנקזת מליבך לעבר האלוקים.

פרצופי חיוור, שער ראשי שחור כהה, בוהק, כך גם עיני. ווילון החלון מתנופף ברוח אביב, גורר עמו ריחות מגן הצמחים אשר טיפחה אימי. בעבור הדקותיים נישאים ברוח צלילי שטעטל ענוגים – יפים. פנס אור כתום, כתום ולא לבן, משליך יהבו גם הוא על הרוח – מבקש להשוות איזה תמונה רומנטית במיוחד, יודע אשר מבלעדי הרוח קרנו יהווה עוד חוליה מסדר העולם המצוי והמתבקש, והלא רצונו עז להשוות איזה משהו שונה.

אמור אני לתת תנומה לעפעפי ברגעים אלו, אך לא יכול אני להיווצר ולהימנע מהסגוליות שבהיטוות עתיד חייך כאילו היה כחומר ביד היוצר. כ"כ ענוג רגעי קסם אלו. אך כל זה עתיד להתעוות כיון שבסה"כ, עתיד חייך נתון בידך כחומר ביד היונק. יונק הנך. מקבל הנך. ואין לאל ידך ליצור בחומר שהנך עדיין מקבלו.

בעיני רוחי אני חושב על 'משפיע' – מורה דרך. המורה הוא אני, החסוד והנאה בעל המידות וההשכל, המסוגל להוביל בני נעורים בידם לעבר המשיח שלהם. לחיי רוח מפוארים מלאי בהירות ומורכבות..

טעם מתוק חודר תחת לשוני, כדבש, נופת צופים. מתקתקה ההרגשה הלזו. בעיני רוחי אני רואה כל זאת קיים. מטווה מילים ונוסך רעיונות בורא עולמות ויוצר יצרים.

חלל ראשי מקבל איזה גוון צהוב – כתום. שמא הגוון מאיר מנשמתי, כמו אור המצהיב פניו של חכם, שמא הגוון אינו אלא אור הפנס, שילוב של כמה כללי פיזיקה היוצרים יחדיו, שלא ביודעים, אווירה מחשמלת.

אוזני משמיעה צלילים נוגים, עליזים. עורגים, בטוחים. שמא אלו צלילי נשמתי המתחכמת להשביעני בעומק תוכנה, אגב פריטת מיתרי חיי, שמא אין אלו כי אם אוסף של הבהרות קטועות, החוברות לאשר יחברו.

אפי מפטם את חושי בריחות עזים, ריחות של שחר וחזון. ריח הילנג ילנג משקיע את ישותי בתוך עולם של חושים נפלאים, כשיכור המשקיע את עולמו בכוס אדים מרושעים. שמא זה ריח לבושיו של גואל נפשי – חזוני, שמא אין זה כי אם ריח לבושיו של מין הצומח המוגבל חסר התזוזה והיכולות..

כך עוברים עלי רגעים ארוכים, לילות מתמשכים, של שאלה ותהייה בדבר עתידי המופלא.

והלילות מתמשכים והופכים לחודשים, שמא שנים.

וערב אחד, בשכבי על משכבי, מתפקדים על דלתי שלש ישויות - בעל הצליל, בעל האור ובעל הריח. תלונה בפיהם – הקבלת אישורנו למשש בידך ולעוות מהותנו? "והלא, טוען הניגון, כל רצוני היה לתת איזה עידוד לשכנך אחר יום עבודתו המדכא, ומשום מה גנבת אתה את תוכני לחלמותיך העזים..", ואדום. וטרם אתעשת ממהלומה עזה זו ויפצח הפנס פיו ויאמר, "ואותי, לשם מה לקחתני, הרי כל חפצי לתת מתת ידי לאישה קשת יום שרק ביקשה לחזור לבעלה וילדיה, ואתה דרסתני בחלמותיך הנלוזים". וכך יטען גם הצמח העניו ויסבור אף הוא כי כל הוויתו לשם עינוג הבריות העמלים, ומדוע אאסוף בידי את כולם ואהפוך אותם ליצירת פלא אחידה כרצון דמיוני הנכזב?!...

ואביט שוב על הכוכב הנוגה (בסגול) ואבין כי קריצתו וזוהרו נתונים המה למלאכי ובעלי רוח עליונים, אשר בידם תקציב גדול יותר המאפשר להם ליצור, לקוות ולממש חלומות גבוהים יותר.