אני עצמי וסביבתי

תעתועי לילה

בחלון הלילה אני הוזה על כוכבי נוגה יפים כאלו ומעודדים. מושלמים. אני מחייך לעברם כאילו בהם תלוי ההווה בו אני נתון. כל חלומות נעורי מתנקזים לעבר כוכב זה – כמו משאלה המתנקזת מליבך לעבר האלוקים.

פרצופי חיוור, שער ראשי שחור כהה, בוהק, כך גם עיני. ווילון החלון מתנופף ברוח אביב, גורר עמו ריחות מגן הצמחים אשר טיפחה אימי. בעבור הדקותיים נישאים ברוח צלילי שטעטל ענוגים – יפים. פנס אור כתום, כתום ולא לבן, משליך יהבו גם הוא על הרוח – מבקש להשוות איזה תמונה רומנטית במיוחד, יודע אשר מבלעדי הרוח קרנו יהווה עוד חוליה מסדר העולם המצוי והמתבקש, והלא רצונו עז להשוות איזה משהו שונה.

אמור אני לתת תנומה לעפעפי ברגעים אלו, אך לא יכול אני להיווצר ולהימנע מהסגוליות שבהיטוות עתיד חייך כאילו היה כחומר ביד היוצר. כ"כ ענוג רגעי קסם אלו. אך כל זה עתיד להתעוות כיון שבסה"כ, עתיד חייך נתון בידך כחומר ביד היונק. יונק הנך. מקבל הנך. ואין לאל ידך ליצור בחומר שהנך עדיין מקבלו.

בעיני רוחי אני חושב על 'משפיע' – מורה דרך. המורה הוא אני, החסוד והנאה בעל המידות וההשכל, המסוגל להוביל בני נעורים בידם לעבר המשיח שלהם. לחיי רוח מפוארים מלאי בהירות ומורכבות..

טעם מתוק חודר תחת לשוני, כדבש, נופת צופים. מתקתקה ההרגשה הלזו. בעיני רוחי אני רואה כל זאת קיים. מטווה מילים ונוסך רעיונות בורא עולמות ויוצר יצרים.

חלל ראשי מקבל איזה גוון צהוב – כתום. שמא הגוון מאיר מנשמתי, כמו אור המצהיב פניו של חכם, שמא הגוון אינו אלא אור הפנס, שילוב של כמה כללי פיזיקה היוצרים יחדיו, שלא ביודעים, אווירה מחשמלת.

אוזני משמיעה צלילים נוגים, עליזים. עורגים, בטוחים. שמא אלו צלילי נשמתי המתחכמת להשביעני בעומק תוכנה, אגב פריטת מיתרי חיי, שמא אין אלו כי אם אוסף של הבהרות קטועות, החוברות לאשר יחברו.

אפי מפטם את חושי בריחות עזים, ריחות של שחר וחזון. ריח הילנג ילנג משקיע את ישותי בתוך עולם של חושים נפלאים, כשיכור המשקיע את עולמו בכוס אדים מרושעים. שמא זה ריח לבושיו של גואל נפשי – חזוני, שמא אין זה כי אם ריח לבושיו של מין הצומח המוגבל חסר התזוזה והיכולות..

כך עוברים עלי רגעים ארוכים, לילות מתמשכים, של שאלה ותהייה בדבר עתידי המופלא.

והלילות מתמשכים והופכים לחודשים, שמא שנים.

וערב אחד, בשכבי על משכבי, מתפקדים על דלתי שלש ישויות - בעל הצליל, בעל האור ובעל הריח. תלונה בפיהם – הקבלת אישורנו למשש בידך ולעוות מהותנו? "והלא, טוען הניגון, כל רצוני היה לתת איזה עידוד לשכנך אחר יום עבודתו המדכא, ומשום מה גנבת אתה את תוכני לחלמותיך העזים..", ואדום. וטרם אתעשת ממהלומה עזה זו ויפצח הפנס פיו ויאמר, "ואותי, לשם מה לקחתני, הרי כל חפצי לתת מתת ידי לאישה קשת יום שרק ביקשה לחזור לבעלה וילדיה, ואתה דרסתני בחלמותיך הנלוזים". וכך יטען גם הצמח העניו ויסבור אף הוא כי כל הוויתו לשם עינוג הבריות העמלים, ומדוע אאסוף בידי את כולם ואהפוך אותם ליצירת פלא אחידה כרצון דמיוני הנכזב?!...

ואביט שוב על הכוכב הנוגה (בסגול) ואבין כי קריצתו וזוהרו נתונים המה למלאכי ובעלי רוח עליונים, אשר בידם תקציב גדול יותר המאפשר להם ליצור, לקוות ולממש חלומות גבוהים יותר.

הבה נדבר על הפרה של דודה סימה!

או: אינדיבידואליזם מחייב קולקטיביזם

זה נוצר ברגע אחד, פתאומי. סתם ככה, באמצע החיים. איזה ברק מבריק לך את השמיים החולמניים שלך. איזו הבחנה..

סתם אדם קם בבוקר ולפתע הוא מקבל את ההכרה כי הוא לא המציאות היחידה הקיימת בפלנטה זו. קיימים עוד מציאויות שונות סביבו. בד"כ אנו איננו מבחינים בכך, כל מה שנקרא בדרכנו, הקבצן, האגם, הכסא והשולחן, הכול מקבל יחסו ממני והכול נותן יחסו אלי, ה'בוקר טוב' והחיוך שהשכן נותן לי, הקפה והעוגה שהמזכירה מכניסה אלי, הכול מוסב לתשומת ליבי.

בואו לא ניהיה נאיבים לחשוב שכל העיתים הללו, מהיום שבו הוכרזנו כגושי בשר בעלי אלקטרונים, ועד היום שבו מופיע ההכרה הלזו, לא ידענו שישנם מציאות אחרת סביבנו, ידענו גם ידענו. אף אחד מאיתנו לא חי באיזה עולם אוטופי בו הכול מושלם וכאילו רק אני הקיים, במובן הצר של המילה. בתור ילדים חונכנו כיאות להתחשב בזולת, לתת לו קצת במבה "ולהשתדל בכל הכוח לא לבייש את החבר שיושב בשולחן איתי בכיתה, כי אם הוא יעלב אז חז"ל אומרים כאילו אני שופך את הדם שלו, ואני לא רוצה כי אני ילד סאדיק!". חונכנו בכל אלו, וכל מערכת חינוך נורמטיבית מעודדת לחינוך שכזה, היינו חינוך מוסרי, היינו החינוך שאתה אינך היחיד הקיים בפלנטה זו ומבלעדיך קיימים עוד שש מיליארד (!) יצורי אנוש וע"כ יש להתחשב גם בהם. כיון שאנו רואים את עצמנו כאנשים בעלי ערך מוסרי גבוה יחסית, ע"כ נוהגים אנו לא להסתפק רק בגינונים כאלה או אחרים, אלא גם לעיין בעלון לצרכן לפני השימוש, קרי: שולחן ערוך.

הכול נראה סבבה עד כאן, אכן?!
אז זהו, שלא בדיוק.

כל מה שהזכרנו עד כה נשאר בגדר הידיעה. אנו יודעים כי יש להיות מוסרי. אנו מבינים כי יש להתחשב ולחלק במבה לחבר או מחמאה לשכן. אך כל זה רחוק עדיין מרמת ההכרה
הבה נתמקד מספר רגעים במושג 'ההכרה' טרם נמשיך הלאה בדיוננו: הכרה פירושו: רושם, תחושה. אביא כאן דוגמא להפרש שבין ידיעה להכרה:

ידיעה - אני מודע לכך שאני בעל לאישה ואבל לילדים ("אהה... כן, לכן יש לי אחריות כלפיהם, נכון, הבחנה נכונה"!).
הכרה - אני מכיר בהיותי בעל לאישה ואב לילדים ("אתה מבין את משמעות הדבר? אני מהווה עולם ומלאו לארבעה נפשות! מצב רוחה של אישתי תלוי, במידה רבה, בי, בטחונו העצמי של הילד נבנית ומבוססת על התחושות שאני נותן לו, יש לי ארבעה נפשות לפרנס"!).

נראה לכם מוגדר דיו?! אזרוק לכם הגדרה נוספת לחידוד:

ישנה שפה בינלאומית המשמשת בסיס לכל מה שנמצא סביבנו. ירוק זה ירוק, אדום זה אדום. כולם מסכימים להבחנה זו. יתירה מכך, כל אחד מבין שש מיליארד יצורי האנוש יתרגם את השפה הזו באותה צורה בה תתרגם אותה אתה לעצמך. למשמעות 'ירוק' אין עוד עומק נוסף מלבד המשמעות הכללית אותה אני ואתה מקבלים בשווה. לעומ"ז, כאשר אתבונן בצבע הירוק 'ואהפוך' אותו 'לקניין פרטי', היינו, ארשה לעצמי לצאת מתחום השפה המקובלת ואנסה לתת לצבע איזה נגיעה אישית, כאן כבר אמצא משמעות עמוקה יותר. זהו לא רק צבע ירוק, זהו מושג המשרה עלי שלווה ונינוחות. על האחר, לעומ"ז, זה ישרה תחושת לחץ - כיוון שהוא תירגם את המונח בשפתו הפרטית ברמה שונה. דוגמא נוספת: טרקטור. ב'שפה הבינלאומית', טרקטור היינו גוף פלדה מגושם (צבע צהוב, כמובן) המונח ע"ג ארבעה גלגלים בעלי צמיגים (שחורים, כמובן) ואותם גלגלים נעים ממקום למקום בעזרת מנוע. פשוט, לא? עכשיו, כאשר נעביר את הידיעה ונתרגם אותה למישור הפרטי, כאן כבר נוסיף עוד כמה מושגים שיילקחו משפה אחרת, השפה שלי: "זה מפחיד, זה גדול", או, "זה מרשים, חזק" וכו'

הכרה ענינה הפיכת מראה הנמצא חוץ ממני לרושם פנימי, לקניין פרטי.

אני מניח שדוגמאות אלו הבהירו לכם בצורה מספקת את אשר ברצוני להבהיר.

כאמור, אנו אנשים המשתדלים להיות אנושיים, היינו, בעלי משכל ומוסר (וגם ערכים..), חלילה לנו לזלזל ביכולתנו האינטליגנטיות ואף האלגנטיות. אנו,מה שנקרא, ג'נטלמנים (פירוש, אדם שמבליט את יכולתו המוסרית). אנו יוצרים לעצמנו בבואה מקפת של הסובב ומשתדלים להתייחס אליו (אל הסובב) בכבוד הראוי, תוך עשיית צדק וחסד עם הזולת, (כן, אנחנו עדיין מלכלכים את הרחוב באיזה מקל ארטיק שנשמט מידי ואין לי כוח להרימו, וכן אנו דואגים לא לחשוב, ואף לזלזל בסביבה ירוקה ממוחזרת, אבל עם כל זה, אנחנו מנסים, ממש מנסים, לגדול ולפרוח ולתת את היחס המתאים לאובייקטים סביבנו). באופן כללי ניתן לומר שאנחנו חברה די סבבה. אך בל נשכח כי היחס שלנו אל עצמנו והיחס שלנו כלפי סביבתנו שונים הם לחלוטין.

דיברנו לפני"כ על ידיעה והכרה, וכאן אנו ממזגים רעיון זה (של הכרה) עם הנושא בו אנו מתעסקים כעת (הסביבה). ישנה דעה הסוברת כי כל ישותו של האדם נבנית ומתבססת על הסביבה. אף אנו נסכים לדעה זו (ברמה החלקית) תוך התמקדות במסר הרלוונטי לנו. למעשה, אין כמעט אסכולה שתסבור כי האדם אינו מושפע בצורה משמעותית מהסביבה, הפילוסופים מדברים ע"כ, הדתות האחרות דנים בכך, וכמובן, איך לא, היהדות, להבדיל, גם מעודדת גישה זו ("האדם הוא מדיני"). כן, אנו חולקים על דעה זו באמרינו כי האדם (ובעיקר היהודי) מורכב ממהות פנימית - מהותית הבא לידי ביטוי לפעמים למרות הסביבה המנוכרת, אך מצבים אלו ('גילוים' אלו) הם ענין של פעם ב.. אם נדבר ברמה המעשית היומיומית לא נוכל להתעלם מההשפעה הרבה שלסביבה יש עלינו. במילים אחרות, אנו בונים בבואה של הסובב בתודעתנו ומסגלים את כל המידע שבבבואה זו לחיים הפרטים שלנו וכך אנחנו נבנים - אנו בוחרים במה להכיר כדי להפנים. לעומ"ז, ישנם דברים שאנו בוחרים להשאיר בגדר הידיעה ולא לתת להם יחס הכרתי. אחד הדברים שאנו בוחרים, אוטומטית, לתת לו יחס שכזה (לא הכרתי, אלא יחס שטחי מהסוג של "אני יודע" וכאן זה נגמר) הוא הסובב כשלעצמו, היינו האדם. היחס שאתן לאדם בפני עצמו איך שהוא לא מתייחס אלי, אלא כמו שהוא ברמה הפרטית שלו.

לאחר שהבהרנו נקודה זו נתקדם הלאה. אני מודע לכך שאני מושפע (בצורה מכרעת) מהסביבה,יותר נכון, אני נבנה ממנו. עכשיו, מאותה סיבה גופא נבנים עוד בניינים רבים, מציאויות שונות, אנשים רבים, יצורים רבים. ידיעה זו מביאה אותי לעובדה שאני פשוט לא יכול להתעלם מכך שהדברים שמהם אני עצמי נבניתי, מכריחים אותי ,ברמה כזו או אחרת, להביט גם על חייהם של האחרים שנבנו מאותם מושגים. אם נדבר בשפה מקצועית: אנשים שואפים לאינדיבידואליזם, אך שוכחים שמהותם, כבני אנוש, מכריחים אותם להכיר בקולקטיביזם.
לו יצויר שהאנושות הייתה מבוססת על מושג האינדיבידואליזם בצורה אבסולוטית - היינו, כל אדם הוא עולם לעצמו במלוא מובן המילה, והוא אינו קשור כלל לאחר (אחידות מוחלטת). לדוגמא, אם היינו חיים על פלנטה משלנו, ז"א ביקום היו קיימים שש מיליארד פלנטות פרטיות בהם כ"א חי בממלכתו הפרטית והא נוצר ונבנה ומתבסס על הדברים הקיימים אך ורק בעולם הפרטי של עצמו, ניחא, אך זהו חלום אוטופי שלעולם לא יקרה. בל נשלה את עצמנו.. אנו, שש מיליארד יצורי האנוש, הרי כן חיים בעולם אחיד, אנו מושפעים מאותם הדברים מהם מושפעים כלל היצורים. אנו נושמים אותו אוויר. מתחממים מאותה החמה, נרטבים מאותם הטיפות. מתענגים מאותו הירוק, סולדים מאותו האפור. כל אחד מאיתנו חי בעולם משלו, אך בל נשכח, שגם אני, גם אתה וביחד עמנו עוד מאות אלפי יהודים ממלמלים אותם המילים בתפילתנו כל בוקר ומזה, ממילים אלו, אנחנו נבנים! כן, אנו משתדלים ומעודדים לאינדיבידואליזם, וככל שחולפים השנים, ככל שהציביליזציה מתפתחת יותר, כן אנו דואגים להגביר את ההכרזה לאינדיבידואליזם בכמה אוקטאבות, אך בל נשכח שבסופו שלדבר אנחנו חלק מקולקטיב, מאחדותיות.

תחשוב על זה. כמוך קיימים עוד שש מיליארד, החל מהשכן אליהו, דרך המכסיקני פלנדרו והגרמני רודולף וכלה באיש הנטורי קרתא הלא הוא חצק'ל רויטמאן. הרבי מלויבאוויטש מזכיר באחד מהתוועדויותיו את העובדה שבחור מסתובב ומתעניין בקורות עם אלפי - מיליוני הגויים החיים סביבו בעיר הגדולה, ועל כך מתלונן הרבי באומרו, מה לך מכל זה? מה מעניין אותך מה קורה בעולמו של הגוי. אני אינני מדבר על התעניינות מסוג זה ואם נגדיר את ההתעניינות עליה דברי נסובים נוכל לומר: "אין אנו מתעניינים בגורלם או בממכרם של הגויים, אלא בחוקי האנושות הבאים דרכם לידי ביטוי".

הזכרנו את ההבדל בין ידיעה להכרה. תכירו בזה, תתרשמו מזה. אתה חולף ליד אגם כחול וצלול מוקף בגבעות ירוקות ירוקות, ואתה כולך מתענג על המראה, מהשלווה אשר המציאות מולך מקרינה. השמש קופחת על ראשך, אך לא יותר מדי חזק, רוח קלה מנשבת, אך לא מדי קרירה. הכל מקבל פורפורציה נכונה, מלאה. הירוק הינו ירוק, והצהוב, אף הוא צהוב, בוהק... עצור רגע וחשוב, במצב בו נתון אתה עצמך נתונים עוד מספר לא ידוע של אנשים ויצורים הנהנים מאותו נוף גופא. אתה נהנה מאור השמש, אתה מסוגל לקרוא ספר מעניין, כמוך נהנים עוד מספר בלתי מוגבל של יצורים מותו שמש, מותן הקרניים.

נהלך שלב נוסף, לא רק שש מיליארד יצורי האנוש החולקים עמך את העולם הזה, אלא גם מספר בלתי ידוע ועצום של יצורי נפש בעלי חיים. נחש הצפע הנמצא באמזונס, 50 ק"מ צפונית מערבית לברזיל, הזאב הקנדי העושה דרכו כעת 33 ק"מ צפונית לעיירה קטצ'יקן באלסקה, ציפור הקיווי החג במעוף מעל ארץ הפיורדים בדרום ניו זילנד, וכמובן, איך לא, הפרה של דודה סימה!, כולם חווים את אותו היקום, מנצלים את אותם המושגים לצרכיהם הם. נכון, הם אינם בני אדם, אך גם להם יש להם רגשות ורצונות. העשב נלעס בהנאה רבה בפיו של השור מדושן העונג. נקל להבין זאת אם רק נביט בספר תהילים בפרק ק"ד: "גבול שמת בל יעבורון, בל ישובון לכסות הארץ. המשלח מעינים בנחלים, בין הרים יהלכון. ישקו כל חיתו שדי, ישברו פראים צמאם. עליהם עוף השמים ישכון, מבין עפאים יתנו קול. משקה הרים מעליותיו, מפרי מעשיך תשבע הארץ. מצמיח חציר לבהמה, ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד. ישבעו עצי ה', ארזי הלבנון אשר נטע. אשר שם צפרים יקננו, חסידה ברושים ביתה. הרים הגבוהים ליעלים, סלעים מחסה לשפנים...הכפירים שואגים לטרף, ולבקש מאל אכלם. תזרח השמש יאספון, ואל מעונתם ירבצון...מה רבו מעשיך ה', כלם בחכמה עשית, מלאה הארץ קנינך. זה הים גדול ורחב ידים, שם רמש ואין מספר, חיות קטנות עם גדולות"

נהלך שלב נוסף, לא רק שש מיליארד האנשים ואין סוף בעלי החיים, אלא אף הצומח. בלי סוף אובייקטים של בעלי נפש (מועטת אמנם) נמצאים ונקרים בדרכנו כל אימת שנהלך ברחובה של עיר. האילן ועץ האיקליפטוס, נהנים, פשוט נהנים, משמש רעננה ומטיפות מים חיים. הם מודים למקור ההשראה יום יום. . אספר לכם בהקשר זה את אשר שמעתי מיינן חביב רב הניסיון, מסתבר כי הגפנים היותר איכותיים הם אלו הגדלים לא במישור אלא בעלייה, על צלע הגבעה, כיון שבכדי לשרוד נדרש מהם מאמץ כביר יותר מאלו הגפנים הסתמיים, הם צריכים לגלות בתוכם כוחות נפש עמוקים, וע"כ כאשר סוחטים את מיצם לכוס היין אנו מקבלים בתמורה יין איכותי ומשובח, זה יין 'שעבד על עצמו'! אין זה מיסטיקה או ניו אייג', זהו מדע!. כולם מושפעים מהסיבה ומקבלים את תמורתם ממנו, יש יין השר ייתן בחיך טעם חד ונוקשה, כיון שגפנים אלו גדלו באדמה סלעית. יש יין שייתן ניחוחות של שוקולד ופרי הדרים, כן, זהו האדמה הפורייה ועץ האלון הכבד, המשפיע במידה משמעותית על עיצוב טעמו של היין. יש יין שבלגימתו פיך מתמלא טעם צעיר רענן מלא, זהו שילוב של האקלים הלחים והשמש הקופחת.

נהלך שלב נוסף ואחרון: הדומם. לא רק מיליארדי האנשים, אין סוף היצורים והצמחים, אלא אף הדומם - גם לו יש נפש (זהו הרי אחד מחידושיה של תורת החסידות: "אבן מקיר תזעק"), כן, העכבר הנתון בידך כעת, בו גופא הכפתור הימיני עליו אתה לוחץ ברגע זה (או כשתסיים את הכתבה), גם לו יש נפש ואף הוא מושפע מהסובב!

כולנו מושפעים, משפיעים, בונים ונבנים באמצעות היקום בו אנו נמצאים.

למה אני כותב כל זה? שאלה טובה... פשוט אני חושב שהכרה (ולא ידיעה) בסובב אותנו תרחיב בפנינו אפיקים אשר יתרמו לג'נטלמניות שלנו ויפחיתו במידה מה מהאנוכיות שטיפחנו בתוכנו (ובצורה טבעית) ללא שיעור
אנחנו אנוכיים כיוון שאנחנו 'מכירים' רק בעצמנו. נפרוץ את המחסום הזה ונתחיל להכיר גם באחרים, אנו נהפוך ליותר מתחשבים, רגישים. אנו נרגיש יותר את מצבם של האחרים. אנו נהנה מעולם ומלואו שברא אלוקים ונצא מעולם וחסרונו שיצרנו לעצמנו

ברשותכם, אנצל עוד מספר שורות בכדי לתרגם כל זאת לשפה מקצועית במקצת: אינדיבידואליזם (אחידות) למול קולקטיביזם (אחדותיות). אינדיבידואליזם מביא עמו, בד"כ, אובייקטיביזם (אני אינדיבידואליסט, יש לי היכולת לבחון דברים לגופם, בצורה אובייקטיבית ולא להלך אחר עיוורון חברתי סטיגמתי). קולקטיביזם, לעומ"ז, מסמל סובייקטיביזם (אני חלק מקבוצה, מזדהה עם הנחותיה עד תום ולא בוחן אותם ברמה העמוקה, מה שמביא אותי לידי הכללה שלילית ביחס לדברים שנמצאים מחוץ לנורמות של קבוצה זו)קולקטיביזם גורם אמנם להכרה והתחשבות, אך רק במי ובמה שקרוב אלי ולטעמי, מונע ממני מלהכיר ולהכליל בתודעתי את מי שאינו מתנהג לפי הנורמות שלי ואינו מדבר בשפתי. רק מי שמזדהה איתי הוא נומרטיבי. זהו ההפרש בין אינדיבידואליזם לקולקטיביזם (ברמה הכללית). ואינדיבידואליזם מביא אותי לקולקטיביזם! קולקטיביזם ברמה שונה, עמוקה ומשמעותית יותר. אני אינדיבידואליסט, יש בי היכולת לבחון דברים לגופם ולאשר אותם ע"פ חוות דעתי וע"י כך לכלול אותם בתודעתי. להפוך את הפרטים לקולקטיב, אבל במובן העמוק יותר - מציאת השווה בכל הפרטים, בכל השפות. כולם קיימים בעולם שלי, כולם בעלי דעות ורגשות. כולם ניזונים מאותם האלמנטים. אם נשוח בשפה החסידית: היכולת שלי לאהוב כל יהודי, לכבד כל יצור אנוש ולחבב כל צמח וקרחון, כל יציר כפיו של אלוקים, נובע דווקא מתוך היכולת שלי לצאת מתוך מוסכמה זו או אחרת ולבסס את יחסי על דעתי האובייקטיבית הבוחנת דברים לגופם(בהתבסס כמובן על תורת ישראל, ואין זה סתירה לטעמי(.

אז בואו נתחיל ליישם. פשוט פעם הבאה שהנך מהלך ברחוב ואיזה אדם מהלך למולך, פשוט תנסה לחשוב מה עובר בראשו. תתעניין. אני בטוח שתרגולת מאין זו תביא עמה הרחבת אפיקים והתחשבות יתירה באחרים, מה שיביא בסופו של דבר לטיפוח הג'נטלמניות שלך!