ובכן לא, לא הכרתי את בלוגה של מירב / רפונזל שהתאבדה במוצאי השבת האחרונה

אך לאור החשיפה של אתר נענע, ולאור התיחסותם של כותבי ישראבלוג ב"נושא החם"

התחלתי לחשוב לעצמי

מירב, לפי הבנתי מכתיבתם של אנשים אחרים, פרסמה לפרטי פרטים את המחשבות שלה,

את המידע על אביה שהתעלל בה, ועל סבלה הרב, וכל אשר כתבה עליו לפרטי פרטים...

בקיצור ולעניין

נאמר שיכלו למנוע את התאבדותה.

עכשיו השאלה האמיתית

האם אנחנו צריכים להתקשר למשטרה, לער"ן [עזרה נפשית בטלפון],

או לכל מקום אחר שיכול למנוע התאבדות של אנשים?

האם אנחנו צריכים להתחיל להתייחס לכל כותב אשר מפרסם "אני הולך להתאבד"?

והאם הסטיגמה שצורפה לכותבי ישראבלוג - חותכי ורידים דיכאוניים כל כך אמיתית?

אני יודע באופן אישי שהמחשבות על המוות קיימות במוחי

ואני בטוח שאצל אנשים רבים אחרים

ערכתי חיפוש קטן

המילה התאבדות מופיעה בבלוגים של ישראבלוג 16,300 פעמים,

והמילה מוות מופיעה 62,800 פעמים בבלוגים

ויש לזכור שלא כולם מאשרים הצגת נתונים בגוגל [ניתן לעשות זאת ע"י 'עדכון פרטים'].

בקיצור,

האם מהיום כל פוסט שאכתוב ברגעי משבר [מה שקורה פעם בחודש]

אני אקבל טלפון מער"ן כי הם השתמשו בIP של המחשב שלי והגיעו לטלפון שלי?

האם אני צריך להתקשר להורים של חבריי שכותבים בבלוג שלהם - "אני רוצה להתאבד" ?

השאלה הזאת מהדהדת לי בראש,

ואת האמת - אין לי תשובה.

למי שקרא את המחזה "בעלת הארמון" וודאי יודע שלגיבורת המחזה, לורה, ניצולת השואה

יש שרשרת בד, ואותה השרשרת מורעלת

במקרה שתבין הגיבורה שחייה בסכנה, והיא הולכת לעבור התעללות מצד הנאצים - או כל דבר דומה

היא פשוט תכניס את הסרט/שרשרת לפה ותמות מהרעל - מוות מהיר מאוד.

דרך זו הייתה דרך להצלת חייהם של יהודים רבים בתקופת השואה

אשר שמו קץ לחייהם, ולא נתנו לנאצים להתעלל בהם, לאנוס אותם, להכות אותם

ובקיצור לגרום להם סבל.

אם אך, מדוע איננו יכולים לתת למי שמרגיש רע, ומרגיש שחייו תמו - למות?

האם יש לנו זכות להחליט לאותו אדם אם ימות או יחיה?

האם אנחנו יכולים למנוע ממנו את מטרתו - להתאבד?

אינני יודע.

הנושא הזה קשה מידי.

מצער אותי לשמוע על מוות של אדם

זה גורם לי להרגיש רע.

מירב קנר - יהי זכרך ברוך

והחשוב מכל

תנוחי על משכבך בשלום.