לפני בערך שנה שמעתי בפעם הראשונה על התופעה המדוברת כלכך,

אותה נערה מופלאה ששמה הפך לאגדה באוזניי, בצורה כמעט לא הגיונית, אפילו מוזרה.

הכל מתחיל כשניצן אהובתי מראה לי את הפלאפון שלה, ואני רואה תמונה של ילדת תלתלים מחובקת מנושקת עם האדום בשיער של ניצן היפה.

מכאן מתחיל המסע.

לקח הרבה זמן עד שגיליתי הכל,אולי כי לא באמת התעניינתי.

לפני כ4 חודשים השם עלה מחדש, הפעם ברמה אחת למעלה - בשיחות עם אותה הניצן המפורסמת ששיתפה אותי בעלילותיה וסיפוריה, עם מישהו שיצא לי להיות חצי קשור אליו. הוא וניצן קשורים לסביון.

אותה סביון לא עזבה את אוזניי.

תמיד היא הגיע לסיפורים שונים, והצליחה להכנס למפגשים עם אנשים שאני מכיר - וזאת כשבעצם לא ידעתי באמת מי היא אותה הנערה המפורסמת.

לקח זמן רב עד שהגיע יום הולדתה של ניצן, כשיצאתי לסיבוב עם ענבר [המאהבת שלי] וראינו את סביון מחפשת טרמפ לכיוון יום ההולדת באחת המושבים בסביבה,

ולאחר שעשינו סיבוב - וחזרנו למושב, ראינו את סביון הולכת ברגל לאורך הכביש, וזו הייתה הפגישה הראשונה שלנו.

"כנסי לאוטו, אנחנו גם נוסעים ליומולדת של ניצן..."

"מי אתם? אני מכירה אתכם?"

"אני תומר וזאת ענבר, אנחנו חברים של ניצן - ואנחנו גם נוסעים לשם..."

העלמה הצעירה נכנסה עם קופסאת הסיגריות שבידה אל המושב האחורי, ולאחר נסיעה של פחות מדקה, ירדנו מהמכונית, ובעצם נפרדנו לדרכנו.

אותה הנערה כמובן לא עזבה את ראשי - בדרך לא דרך היא הצליחה להגיע בתמונה אחת ופסוק אחד קטן בבלוג אחד מפורסם של מימס אחת מהצפון, ושם ראיתי את התמונה ואת השם המלא "סביון דיזנגוף - מופע האימים של רוקי".

הסקרנות הובילה אותי לחיפוש מהיר אחר השם הפרחוני, ובמהרה הגעתי לדפים שונים ברחבי האינטנט בהם השאירה את חותמה.

משם הגעתי לדף ה"מקושרים" של סביון, ויותר מהכל - הגעתי לעמוד "קצה חוט"

קצת על עצמי:

השם שלי הוא סביון, אני מתנהלת אל תוך התיאטרון בכל מובן אפשרי, בעלת כשרון כזה או אחר לצרף אותיות למלים, וללחוץ אצבעות אל הפסנתר בימים טובים בחייה.

אני צינית, מצחיקה כמעט לכל הדעות, אליטיסטית, אקלקטית, אימפולסיבית בקצוות, מטורפת על כל הראש, מחושבת בעיקר במלומותיה, אמוציונלית, תל אביבית, מושבניקית, חיפאית, מתמטיקאית, ספרותית, טבחית, הצדק היחידי עלי אדמות, הבהוב העונה, רמת גן, רוקי, צבעונית ובעיקר לא משעממת.

כמובן שלא הצלחתי להסתפק בקצה החוט שקיבלתי, ודרשתי להגיע לדבר האמיתי, או לפחות למשהו.

מפה לשם, הגעתי לתגובה שהפרח השאירה בבלוג ישראבלוגי לגמריי,

ומשם הצלחתי להגיע לנקודת השיא של התהליך בגילויי

הבלוג שלה.

באמת שקראתי המון.

כמות הבלוגים שקראתי בהם עולה על ההגיון האנושי,

אני מודה - אני אפילו מכור. אני לא מסוגל להוריד את העיניים מטקסטים בלוגיים, במיוחד כשהם טובים.

אני נהנה מזה הרבה יותר מאשר מספרים. משהו במסך המחשב יותר נחמד לי מאשר הדפים של הספר...

הבלוג של סביון הפנט אותי ברמות שלא הכרתי לפני.

הגעתי למצב שאני פשוט שואב טקסטים של הבחורה, בלי גבולות.

הכישרון של סביון עולה על כל כישרון כתיבה שאני מכיר,

בחיים לא ראיתי מישהי שכותבת כך.

בחיים.

כמובן שאחרי ההתאהבות בבלוג, התחלתי להגיב ולציין כמה שאני אוהב את מה שאני קורא.

תוך ימים מספר הגיע הזמנה במסנג'ר,

ומאז היו לי כמה לילות ארוכים עם אותה הנערה - בכתיבה, ובפתיחות שלא הכרתי.

תוך זמן כלכך קצר יכולנו לדבר כאילו שאנחנו מכירים מלידתי, או לפחות מלידתה שלה.

ועכשיו לשאלה הגדולה

למה שיהיה לכם אכפת?

אז ככה.

בלי לשים לב, נקלעתי לשיחה קצרצרה עם סב,

היא שיתפה אותי שהיא מרגישה נורא - ושכולם הצליחו לריב איתה והיא איתם.

מודה - לא לקחתי את זה בצורה עמוקה, אם בכלל. בקושי שלקחתי את זה למקום כלשהו. הייתי עמוס בבעיות שלי.

החברתיות הממסדיות והלימודיות. לא היה לי זמן לאף אחד מלבדי.

ועכשיו,

אני מגיע לרשימת הקבועים שלי בישראבלוג - ואני מגלה פוסט התנצלות,

כזה שהדמעות החונקות מורגשות כל כך חזק מתוכו,

ופשוט לא יכלתי לשתוק.

לא התעניינתי ממש לקרוא את התגובות המטופשות שהציבו את הכל במצב הזה,

אלא ראיתי את הכל במבט חטוף אחד, כזה שלא ממש מנסה להכנס לסיפור - אבל בכל זאת מנסה להבין איך זה קורה.

הלינץ' הזה גרם לעיניים שלי כמעט ולצאת ממקומן,

מאיפה אנשים בכלל מעיזים להגיב בצורה שכזאת???

היום הגענו למצב שכל אפס יכול לכתוב לך בתגובות בבלוג האישי שלך על מה שהוא חושב עליך, והוא מוצא לנכון לסגור איתך חשבונות מכיתה ג', אחרי שהרסת לו איזה ציור או משהו כזה או אחר.

יכול להיות שהפכתי לעיוור - יכול מאוד להיות.

הכתיבה של סביון כלכך שואבת אותי, שאני לא מסוגל לנשום בצורה נורמלית בזמן שאני קורא טקסטים שלה.

האותיות משחקות לפי קצת שונה מהעולם הזה,

הכל נבנה מחדש - כאילו שזאת שפה אחרת.

מצטער, אבל לא אכפת לי מה קרה בסיפור הזה.

אם יש למישהו כישרון שכזה - מאיפה יש לאיזה אפס קטן ומושתן לקום ולכתוב משהו על התנשאות, על אגו, על כל דבר שהוא?

יש הבדל עצום בין אנשים יוצרים לבין אנשים מקובעים, כאלה שמסוגלים להיות רופאים, עורכי דין, חברי כנסת או כל דבר שכולל ניירת רצינית קפדנית ובוגרת.

אני לא אחשיב את עצמי כיוצר - אבל אני יכול להגיד שזאת לא פעם ראשונה שאני רואה איך אנשים מצליחים להתנפל על בעלי הכישרון, במקומות האישיים שלהם, בפומבי - ולהכנס להם לחייהם הפרטיים, כאילו שהבלוג הוא פורום כלל עולמי בו אפשר לזרוק חרא על הפרצוף של הכותב.

לא. אולי זה לא ברור יותר, אבל הרעיון של הבלוג הוא הרבה מעבר ל"לספר לכם איך אני מרגיש ומה קורה בחיים שלי"

זה מקום מפלט, במה, עולם שלם שאני יכול לבנות לעצמי כמו שבא לי - ואין אדם בעולם שיגיד לי מה לשים בבלוג שלי, ומה לכתוב, ועל מה.

ואם למישהו יש בעיה עם החיים האישיים שלי - שהם אולי נראים קשורים לבלוג, אבל הם מנותקים ממנו בהרבה מאוד מובנים,

שיבוא ויגיד לי בפרצוף כל מה שיש לו להגיד.

בין אם זה קללות ובין אם זה את האמת שאני צריך לדעת.

יש מייל - ואם אנשים רוצים להגיב בצורה כזאת, שיגיבו באופן אישי.

מקומם נורא.

זה הבלוג של סביון.

תעשו טובה ותלכו אחורה בהיסטוריה, ותקראו את היופי הזה.

באמת שזה שווה קריאה מעמיקה.

יופי טהור ואמיתי.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=24445

סב,

אני אוהב אותך.

תיהי חזקה - לא חסרים אפסים בעולם.

תומר.