http://www.youtube.com/v/1hfFy4l2Tq0&rel=1

אז מה היה לנו?

קודם כל אני חייב לסגור איזה נושא,

לכל מי שכמו גאון הגיע לבלוג וראה את הכותרת "אני יוצא מהארון", ואז התחיל לדבר עם עצמו ועם אנשים - על ההומו החדש באזור השרון, אז הנה לכם הזדמנות חוזרת לקרוא את הפוסט - דווקא נראה לי ששווה קריאה, אני נורא הצחקתי את עצמי...

איך שלא יהיה, אתם יכולים להמשיך לרכל ולדבר עליי, מי שמכיר דיבר איתי בנושא ראה כמה זה הצחיק אותי, וכמה שלא שמתי זין... כבר קראו לי הומו בעבר, ויקראו לי הומו בעתיד, תאמינו לי שזה ממש לא מזיז לי... ולמי שבכל זאת מתעקש - אז הנה, אני אומר את זה שוב - אני לא הומו.

השבוע היה עמוס, בקושי הייתי בבית - התאטרון השתלט על החיים שלי, ואין מאושר ממני.

אני יודע שאני אוהב לקטר על לחץ, ואני אוהב להגיד שזה לא בסדר כל הקטע הזה שמפילים עליי את האחריות,

אבל בסופו של דבר - אני זה שלוקח את האחריות לארגן את הנסיעות, את הטלפונים, את ההתארגנות. זה הכייף שלי, כנראה שאני קצת יותר פסיכי ממה שחושבים, אבל אני באמת אוהב את כל העומס הזה. זה עושה לי טוב. זה לא משאיר לי מקום לחשוב יותר מידי, ואז אני יכול להשאיר את החיים האישיים שלי, ואת הדיכאונות האישיים שלי ללילה, לחלומות, ולא לתת לכל המחשבות להשתלט לי על החיים...

אז ביום ראשון הצגנו לפבלו, השקענו מאוד, ויצא אחלה. יש עוד הרבה עבודה, אבל בסוף יהיה לנו טוב.

יום שני היינו בשיעור של נטע עם הרכב מצומצם, והיה כייף... אומנם כאב לי הגב והרגשתי כמו זקנה מוגבלת, אבל עדיין היה כייף. אני חולה על האישה הזאת. היא מדהימה אותי כל פעם מחדש. אחרי כל שיעור איתה אני רוצה להרשם לבצפר בשלומי, ללמוד אצלהם עוד.

מפחיד אותי כל הסיפור עם הסוף שנה, והפרידה מפבלו נטע ואדווה. הסיבה שאני מגיע לבית הספר כבר שנתיים וחצי, היא שיעורי תאטרון. בלי שיעורי תאטרון לא היה לי יותר מידי מה לחפש בבית הספר. כמובן שיש חברים, אבל מבחינת המערכת - הייתי מזמן עובר לאקסטרני. אני כל כך מאושר כל פעם לראות שזכיתי בשיעורי תאטרון האלה. באמת שהתיכון עובר לי בצורה הרבה יותר טובה.

ביום רביעי היה שיעור עם אדוה. נראה לי דבילי שהשיעור איתה הוא רק שעה וחצי. אנחנו לא מספיקים כלום, ותמיד זה נראה לי קצר ומעצבן.

חוץ מהשיעור, ביום רביעי יצאנו לקאמרי - לראות את "הרטיטי את ליבי". לא היה מעלף, אבל היה טוב. תמיד ההצגות של חנוך לוין משאירות אותי לילה שלם אחרי ההצגה לחשוב על החיים שלי. תמיד אני מתמלא דיכאונות ומחשבות על החיים, וזה משאיר אותי מוטרד.

אתמול יצאנו ל"רוזנקרץ וגילדישרטן" או איך שלא קוראים להם. לא סבלתי, אבל הייתי על הגבול. ראיתי ליצן של ימי הולדת שמצליח לשחק יותר טוב מצמד השחקנים הראשיים. היה להם מזל שרמי ברוך שיחק, לא שהוא היה גאוני, אבל לפחות הוא נתן משהו שהחזיק אותי עם ציפייה. בתקווה שלפחות הוא יגיע בשלב כלשהו שוב, ויציל שוב את ההצגה. לצערי זה לא קרה יותר מידי.

ואני לא מצליח להבין איך מעלים הצגה כזאת לאוויר. אנחנו היינו קהל שלם של תלמידי תאטרון, אני לא חושב שקהל מבוגר יהיה מסוגל לסבול את זה.

המרכיבים התאטרליים היו מאולצים. השימוש בוידאו היה נחמד, הוא שירת את הרעיון אבל הוא היה מוגזם, הוא חזר על עצמו והוא לא היה אמין יותר מידי. הרגישו פסטיגל.

עזבו, לא ננתח פה את ההצגה. זה לא שמישהו באמת מתעניין בניתוח.

העיקר שרועי סיפק לנו הצגה אמיתית. מישהי שנראת עם תסמונת כלשהי התחילה איתו כל ההצגה, והוא פשוט לא שלט בעצמו והשתין כמעט במכנסיים מרוב צחוק. בשלב מסויים היא ראתה שהוא מתפוצץ מצחוק והיא התחילה להגיד לו "דיי רועי... תפסיק עם זה..." אפשר להגיד שנהנתי מאוד המסיטואציה. היה מבדר מאוד...

ביום רביעי מישהו זרק רימון עשן לכיתה בבצפר, ואחרכך מישהו זרק רימון עשן לחדר מורים.

היה סיפור רציני, ובסוף זה נגמר בשביתה של המורים, שהחליטו לא ללמד אתמול, וגם נדחתה השיחה עם הבימאים למופע סוף שנה.

יש לי תחושה שהסיפור הזה רחוק מלהגמר, ועוד יהיו הרבה מאוד בלגנים בהמשך...

אממ

מה עוד?

ימי הסיירות הולכים ונגמרים, ועכשיו יתחילו הגיבושים, והזימונים.

אין לי מושג מה אני הולך לעשות עם עצמי.

קרבי אני לא רוצה להיות.

פקיד שחוזר כל יום ב5 הבייתה אני ממש לא רוצה להיות [במיוחד אחרי שיחה שהייתה לי עם מישהו שעושה את זה ונדפק לו לגמריי המוח.]

ועם פרופיל 97 וקבא 56 לא יקחו אותי למקומות טובים כמו דוברות ומידע.

יכלתי ללכת לתאטרון צהל או להקה צבאית, ולנסות להתקבל בכח.

אבל כבר אין הבדל בין זה לבין פקידות. אני אשתגע אם אני לא אמצא משהו טוב לעשות.

אני אמור לדבר עם הצבא לגביי הפרופיל שלי, לא הגיוני שאני 97 אם הייתה לי אנמיה, יש לי פלטפוס וציפורניים חודרניות, ועם המגרנות שלי והסרטן במשפחה - לא הגיוני שלא מורידים לי כלום!

יש לי גם את הכאבי גב, ואת הכאבים ביד אחרי שריסקתי אותה, אז למה לא מורידים לי על זה?

באמת שאין לי זין לצבא הזה.

קרבי אני לא אהיה, ופקיד אני לא מוכן להיות,

ואין לי כרגע שום זימון ושום מנילה ושום דבר.

הפחד הכי גדול שלי הוא שאני אגיע לצבא, ואני אמצא את עצמי בפקיד מחורבן שאני לא עושה בו כלום, ואני לא תורם בשיט לאף אחד, וגם אם אני כן תורם - אז אני לא מנצל את הכישורים שלי ואת הרצון שלי לתרום. באמת שיש לי רצון כזה, ואני באמת רוצה לתרום כמה שיותר, אבל כרגע כמו שזה נראה, אני פשוט הולך לבזבז תזמן שלי.

אם זה היה אפשרי הייתי עושה שירות לאומי, לפחות שם הייתי יכול לתת את הנשמה שלי, 3 שנים לתרום באמת לאנשים שצריכים את העזרה שלי, למקומות שאני יכול לתרום בהם, ולא סתם ללכת לעשות שמירות, או ללכת לעשות איזה תפקיד שמאוד תורם לבטחון המדינה, אבל כל אחד אחר יכול גם לעשות אותו.

תסבוכת.

אין לי כח להכנס לחרא הזה, ובטח גם ככה לא יבינו אותי ואת הכוונות שלי...

סעמק.

נראה לי שזהו.

אין לי יותר מה לכתוב.

או שאין לי כח לכתוב יותר.

אחלה סופש שיהיה.

וכל הכבוד למי שבאמת קרא עד הסוף, מגיע לכם ח"ח.

אחלה בחלה.

תומר.