לקום קצת לפני שהאוטובוס יוצא, לחטוף מקלחת, לארגן את התיק - ולעלות על ההסעה לבית הספר במהירות המירבית.

להגיע לבית הספר, לפגוש את נטע, לסחוב את התיק שלה עד לחדר תאטרון ולנהל איתה ועם סיון שיחה כמו שרק נטע יודעת לנהל.

לגלות שאין חלב סויה בבית הספר - להציע לנטע ללכת לקנות בסופר ולצאת מבית הספר עם רשימת קניות עשירה שכוללת:

חלב סויה, לחם נשים [שיפון מלא קל], קוטג' 5%, 100 גרם גבינת עיזים 16%, יוגורט אקטיביה תות, 4 לימונים, 4 מלפפונים, 4 עגבניות אורגיות, בצל, חסה סינית, גבינה צהובה 5%, סלומון, חלב רגיל קטן - ולהוציא מהכספומט 200 שקל.

תוך 20 דקות אני וסיון כבר היינו בדרך חזרה לבית הספר,

נכנסים אל החדר השחור שמואר בתאורה האדומה צהובה מעומעמת קסומה כמעט,

כולם מסתובבים בחדר לצלילי "בלקן ביט בוקס" [מומלץ בחום!]

מהר מאוד גם אנחנו מתערבבים בין כולם,

מושכים את הבירכיים בחוטים דימיוניים, מסובבים בחדר כמו ציידים עם חץ וקשת,

מושכים אחד את השני מהבטן,

יוצרים אינפרוביזציה של תנועות עם ניגון גס עדין בשילוב ארגז הכלים של פבלו ונטע.

כשהמורה שלך מעניקה לך אהבה של אם, מחבקת ומנשקת בכל פעם כשהיא רואה אותך,

ונותנת לך ביטחון והבנה,

אתה פשוט לא מסוגן שלא לחשוב עליה ועל דרך החיים שלה.

זה הוביל אותי לניצול אמיתי של השעה החופשיה שלי

כשאני משתלב בשיעור של יא' תיאטרון - פתאום אני מבין שאני יוצא מהמגמה הזאת עם חומרים בידיים

פתאום נטע אומרת לי "תראה להם איך עושים את זה"

"תדריך אותם", "תצטרף אליי ותלמד אותם" וכל מה שעובר לי בראש זה "את בטוחה? אני? איתך?"

והיא בגאווה עונה "בוודאי! אתה הבוגר שלי עכשיו. אתה יכול ללמד"

כמובן שאני לא באמת ארשה לעצמי לתפוס אגו,

כמובן שאני ארגיש נבוך ולא אתן לעצמי להרגיש מושלם,

וכמובן שאני לא ארשה לעצמי לייעץ ליא' שהציגו כיצד לנהל את הקטע שלהם, אפילו שאני רואה דברים שכמעט בטוח שהם לא יראו בשנה הקרובה.

התחושה הזאת שהמורים שלך הם כמעט כמו חברים שלך,

אתה יכול לדבר איתם והם יכולים לדבר איתך בלי הבדלי גיל ובלי הבדלי מעמדות

גם בלי תואר שני בתיאטרון וגם בלי לימודי אנטרפולוגיה בתאטרון ב3 מדינות שונות,

וגם בלי לביים יצירות שמרעידות עולמות,

ובלי לחיות בקבוצה של שחקנים אמיתיים שמוציאים את המעיים שלהם לתוך העבודה, לתוך המסע המדהים הזה שאותם שחקני התיאטרון האלטרנטיבי מובלים בו.

ואני באמת מרגיש שזכיתי

הרגשתי כך לא פעם כשדיברתי עם שחקנים שמופיעים בהצגות ובסרטים, בוגרי בתי ספר למשחק - ששומעים את השם נטע פלוצקי ופבלו זלצמן וישר עוברים לדום, מהללים איזה סדנה שהם עברו, איזה מופע קטן שהם הצליחו להציץ בו,

משהו שהם הצליחו ללמוד מהאנשים האלו, האנשים שמלמדים אותי כבר שנתיים וחצי יותר ממה שלמדתי אי פעם בחיים שלי.

השבוע, ביום רביעי הקרוב

"ישנים" תעלה בתיאטרון תמונע.

פבלו, נטע, אדוה, מגדלנה, אלן - אנשים שיצא לי לדבר איתם קצת יותר מפעם או פעמיים,

אני מרגיש איתם כאנשים פשוטים, קרובים, חלק מהחיים שלי בדרך מסויימת,

וממש לא כמו אנשים גדולים שמסתכלים עליהם מלמטה, רואים אותם מרחוק ומדברים עליהם ולא איתם.

אם אני רוצה אני יכול להרים להם טלפון.

מבחינתי זה שווה ערך לטלפון ישיר לסטיבן שפילברג, צ'ארלי צ'אפלין. אנשי עולם, מרוחקים וגדולים. אנשים שיצרו עולמות, שיצרו עניין בחיים של כולנו. שהובילו דברים.

מבחינתי המורים שלי לא כל כך רחוקים. תעשיית תיאטרון שלמה מכירה אותם. אנשים מדברים עליהם כאל אגדה.

יצא לי לא פעם לשמוע מישהו שמכיר מישהו שהיה בסדנה של 3 שעות אצל נטע ופבלו, ויצא מוקסם.

לי יש שעה וחצי בשבוע עם נטע,

הרבה יותר מזה עם פבלו,

שנתיים וחצי עברו - וביליתי עם האנשים האלה הרבה יותר מ3 שעות סדנה.

אני לא מצליח להבין בכלל כמה אני זכיתי. כמה אני קיבלתי. כמה שאני בר מזל.

אין דברים כאלה.

אם נחדד את העסק,

נטע אמרה פתאום בסוף השיעור, בעקבות שיחות שעלו "אולי נעשה שנת שירות בתיאטרון? נביא תלמידים לשנה בשלומי, לעבודה עם ילדים, עם אנשים, עם תיאטרון."

אני כל כך הוקסמתי מהרעיון שבלי לשים לב נשארתי לדבר איתה על הרעיון שלא ניתן כרגע לממש.

אני חושב שקיבלתי את אחת המחמאות הגדולות של חיי.

היא אמרה שהיא תשמח כל כך אם אני אבוא ללמד, להדריך, לעבוד איתם בתאטרון - להיות חלק מהמפעל בשלומי.

מבחינתי זה הרבה יותר גדול מכל דבר אחר

אם היו מציעים לי תפקיד גדול בהצגה גדולה - אני לא חושב שהייתי מתלהב כמו שהתלהבתי באותם הרגעים.

או לפחות כמו שאני מתלהב כרגע.

בלי לשים לב נטע השרישה בי את הצניעות,

פתאום אני קולט שלא הראתי התלהבות - הראתי התעניינות, והייתי כמעט נבוך מדברים.

האגו שלי עבר תהליך עצום.

המגמה הזאת נתנה לי יותר ממה שאני חושב שקיבלתי.

אני כל כך רוצה לראות את ישנים.

אני לא מצליח להבין איך לא ראיתי את ההצגה הזאת אפילו לא פעם אחת במשך כל חצי השנה האחרונה, שההצגה עולה בשלומי.

שטות האמיתית.

יש לי תחושה שזה הולך להיות כל כך קסום,

כל כך מופלא,

כל כך מרתק.

אין לי ספק - אני אצא נדהם, אני לא אוכל להפסיק לחייך ולחשוב על מה שראיתי

ואין לי ספק שאני לא אצליח לתפוס הכל. שאני ארצה כל כך לראות את ההצגה שוב.

נחיה ונראה.