זה משהו שקורה מעצמו. אין לנו שליטה. לעולם לא תהיה.

ובכל זאת, בלי לשים לב, אנחנו לא מפסיקים לחשוב שהשמש היא בשלטתנו.

כולנו בטוחים שאם משהו קורה, זה חייב להיות קשור אליינו. ככה אנחנו מסתכלים על החיים.

בלי לשים לב, אנחנו קובעים לעצמנו את מסלול החיים.

ימים שלמים יכולים לעבור בתחושה של החמצה

ורגע אחד של שבירת שיגרה יכול לעורר בנו פתאום אושר שאין כמותו.

דוד שלי הגיע לארץ לחופש עם החברה שלו. הוא חי באיטליה. מתעסק בקולנוע טלויזיה ועניינים אחרים. בעיקר עורך מצלם ומביים. ולחשוב שהוא בכלל הצייר והפסל הכי טוב שפגשתי.

הפעם האחרונה שהוא היה בארץ הייתה לפני שנה.

שנינו היינו עסוקים נורא. היו לו המון סידורים ולי היה מסע ישראלי על הראש.

ביום היציאה למסע, כמה שעות לפני שנסעתי לבית הספר - בלילה ההוא של ה11 בפברואר, בילינו בתל אביב, דיברנו, צחקנו, שתינו, אכלנו. היה לנו כייף נורא. ואז נסעתי. הוא היה בארץ לשבוע, כשחזרתי הוא כבר נסע.

ב13 השנים האחרונות הוא חי באיטליה

במקרה הטוב- אפשר להגיד שאני מדבר איתו בטלפון פעם ב4 חודשים. סבא וסבתא שלי מצליחים לדבר איתו בשיחות קצרות ומצחיקות פעם בחודש בערך.

לזריזים ביננו לקח וודאי כמה רגעים להבין ש13 שנים מתוך 18 השנים שאני חי יכולות להוות מספר שנים רב מאוד.

אם חושבים על זה לעומק, אני לא זוכר אותו באף יום הולדת שלי, באף הופעה שלי, ובאף חלק משמעותי בחיים שלי.

ובכל זאת, הוא דוד שלי. הוא ה-דוד שלי. הכי דוד שלי מכל הדודים שיש לי. ויש לי עוד ארבעה. וכולם חיים בארץ. במרחק שלא יעלה על שעה נסיעה. אבל הם שונים. הם לא כמוהו.

מאז שאני זוכר את עצמי, המשפחה שלי מופתעת בכל פעם מחדש מהדמיון שקיים ביננו. משהו בגנים שלי זהה לגנים שלו. אנחנו לא מדברים כמעט, אנחנו לא מכירים כמעט - ובכל זאת אנחנו כל כך דומים. בהכל. בעיקר בהתנהגות. בתגובות. בציניות. בבדיחות. יש לנו את אותו הצחוק. את אותן המחשבות. את אותו הרצון להאריך שיער. את האהבה למעילי עור. אנחנו דומים.

למרות שאנחנו לא יכולים לראות את זה

המפגש שלי איתו פעם בשנה/שנתיים/שלוש תמיד מעורר בי את המחשבות - איך לכל הרוחות אנחנו לא מדברים כל כך הרבה זמן, ועדיין אנחנו כל כך אותו הדבר? זה לא אנושי. או אולי ההפך.

וזה לא מתסכל אותי, זה רק ממלא אותי מחשבות.

השבוע אני אשתדל לגנוב ממנו זמן רב ככל האפשר. אני מתכנן אפילו נסיעה לשלומי. יש ישנים והוא יהיה בארץ, ואני הולך לקחת אותו - או לפחות לנסות.

לא עידכנתי כאן הרבה מאוד זמן.

לא יצא לי לשבת ליד המחשב יותר מידי,

ולא היה לי מה לכתוב בשביל לעדכן כאן.

הטיול השנתי שנדחה שיבש לי תוכניות. בניתי עליו. רציתי אותו ואת מה שהוא נותן.

הטיול החדש שמתוכנן ל11 במרץ לא מוצא חן בעיניי. לא מתאים לי כל העסק הזה. אני רוצה להנות, אני רוצה להשתחרר, אני רוצה לנצל את הטיול הזה ולזכור שחוויה עצומה מכיתה יב'. טיול בצפון שכולל הרבה הליכה ושינה באוהלים בדואים גשומים לא ממש מלהיב אותי.

היה לי רצון עז להודיע על ויתור, לקבל את הכסף ולקחת כמה חברים לאיזה אילת או ימלח או כנרת או משהו שיכלול 3 ימים של שנטי אחד גדול, שקט, צחוקים, שלווה והרבה כייף.

אין לי חברים שרוצים בזה. יש לי את תום, אבל לצאת רק עם תום זה בעייתי. ושאר האנשים פארשים.

בסוף אני אצא לטיול הזה כמו גדול, אלך את הזוויתן ואת התנור, אתלהב מהנוף, אקלל את האנשים שאיתי, אתעייף מכל העסק ואוותר על המקלחות המשותפות עם שאר אנשי השכבה שבטח ממש יתלהבו מההכנה לטירונות.

ואפילו לא יזיז לי כשאנשים ישתכרו ויזיינו תמוח ותחברות שלהם כל הלילה

ולא יזיז לי כל הפעילות כייף של מועצת תלמידים - שוויתרתי כבר על הנסיון להמשיך למשוך אותם לעשות דברים.

ונזרום. כי ככה זה. זורמים, מצלמים את זה, חוזרים הבייתה, מספרים בבלוג איך היה, מעלים תמונות עם כל מיני אנשים מהכיתה, מזייפים חיוך וממשיכים הלאה. ככה זה.

ההפקות בתיאטרון עוד ישגעו אותי. ראו הוזהרתם.

לא יודע מי החברים הקרובים שלי ומי החברים היותר קרובים שלי. לא אכפת לי.

יש לי כל מיני אנשים שאני כל כך אוהב וכל כך נהנה איתם, שלא באמת אכפת לי איך יקראו לזה.

אני רק מקווה לא להתאכזב, כי אין בי כוחות לאכזבות חברתיות.

עוד חודש זה קורה. רק חודש נשאר לסיום המלווה שלי. חודש והחיים יתחילו להתמלא מבוקר עד בוקר. אני לא חושב שההורים שלי יתנו לי יותר מידי, אבל אני פשוט מתחיל לפנטז על לילות מלאים בשטויות, בישיבה על החוף עם שיחות שטות, עם כל מיני אנשים וכל מיני שטויות. חייב להגיע לזה. זה פשוט צריך להגיע. לא צריך. חייב.

ואין כמו שבירת השגרה עם דברים חדשים ולא קשורים.

מזל שיש לי את יערה בשביל לשבור קצת קרח

לילה טוב שיהיה.

:)