רוצים שינוי?

כנראה שזה לא תלוי באף אחד מאיתנו, השינוי כבר כאן.

אז הנה, שוב אני מתיישב על אותו המחשב נייד שיש לי כבר שנה וחצי, אותו המחשב שכתבתי בו כמה פוסטים ארוכים עד לפני כמה חודשים

אני לא מוצא סיבה מספיק טובה לשבת ולכתוב

ללא ספק הפייסבוק שרף לי את המוח

אני כבר לא מסתכל על שום דבר אחר באינטרנט, זה בערך הדבר היחידי שאני נכנס אליו, וגם הוא לא ממש מרתק בלשון המעטה...

והנה, בכל זאת אני חוזר לבלוג

לדעתי זה מתוך פחד של "הבלוג הולך להיות נטוש לחלוטין ב4 השנים הקרובות"

ביום ראשון הקרוב, 31/8 אני אקום בבוקר בשעה מוקדמת מידי בשבילי

עוד אחת מהשעות האלה שאני הולך לישון בהן בתקופה האחרונה - ואם אני לא הולך לישון בהן, בטוח שאני ישן בהן. ישן עמוק.

אני אקח את התיק הגדול שקיבלתי מהמועצה, עומס בחולצות לבנות, תחתונים, גרביים ועוד שטויות בסיסיות ביותר, כאלה שיכולות להראות לי מיותרות אפילו [כמו ג'ל לחיטוי הידיים]

אני אפרד מההורים, מהחברים, כנראה שגם מהחופש

ואצטרף לשורת החיילים בישראל

קבוצה שהצטרפו אליה בחודש האחרון הרבה מאוד אנשים שנראים לי עדיין ילדים קטנים שרק לפני כמה זמן היו עושים שטויות בבצפר, מבריזים משיעורים ומבלים שעות על גבי שעות בים ובמסיבות למיניהן.

השנתיים האחרונות עברו תוך אדישות קלה כלפי הצבא והתקופה שאחרי התיכון

לא הייתי מאותם האקטיביים שמקורבים ללשכת גיוס ומבלים בבסיסים השונים שעות על גבי שעות

זה לא עניין אותי

אני תמיד הייתי בראיה שלי, חצי אדישה - שראה את הכל בסדר, הכל חיובי במידה מסויימת, הכל בסוף ילך בכל מקרה לפי הדרישות שלי, ופשוט התעלמתי מרוב הדברים שהיו קשורים לאותו עולם שאני הולך להכנס אליו בעוד 4 ימים

לא הלכתי לימי סיירות כי לא הייתי מוכן להיות קרבי, לא הגבתי ללשכת הגיוס לגביי הבקשות החוזרות לגביי התפקוד שלי

ובסופו של דבר, בלי התערבות אמיתית - התפקיד פשוט הגיע עליי

קצין שלישות יעודי

מסלול שיהפוך אותי עד שנה הבאה לקצין שלישות שיהיה אחראי על מאות חיילים

סוג של מפיק אחראי, רק על מדים, וקצת הרבה יותר גדול...

כל כך הרבה מחשבות עברו עליי

חשבתי בהתחלה לא להתגייס בכלל

אני מניח שזה היה פחד של אחרי המלחמה, וכל מיני סרטי מלחמות למניהם שהחדירו לי למוח רק פחדים וחששות.

ואז הגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל בבית הספר

פתאום מגיעים ילדים שרק לפני קצת יותר מחצי שנה היו במסיבת הסיום שלהם,

עם המדים והנשק, הכומתה והשיער הקצר, האסוף, בלי עגילים, כולם מתחברים אל תוך המדים

ובאים לטקס לזכר חללי צהל

ויחד איתם

ילדים שלא השתנו

אלה שעשו שנת שירות

שנשארו כמעט לחלוטין אותו הדבר

אז קיבלתי את הסטירה שלי

הבנתי שאני מוותר על השנת שירות

ומתגייס בלי לחשוב פעמיים.

ופתאום, החופש הלך ונגמר לו

הימים חלפו מבלי שנרגיש

מספר האנשים שאני מכיר, אלה  שכבר בתוך הצבא רק הולך וגדל, וביום ראשון גם אני אצטרף.

במקום מסויים זה עדיין נראה לי כמו מכתב התאבדות, מכתב אחרון

מקום מפלט לשתף בפחדים וחששות שלא בטוח שיוצא לי להגיד

אבל אם אני חושב על זה לעומק אני מבין שבעצם זה פוסט שאולי יהיה משמעותי בעתיד, כשאני אסתכל על כל מה שכתבתי, והכל יחוויר ביחס לנושא הזה

או שגם הפוסט הזה יראה לי מאוד מטופש בעתיד, אני לא אבין למה הייתי כל כך פחדן, איך יכלתי לחשוב על חברים בצבא ומוות ביחד

וכן, זה קורה לי הרבה

יש אנשים שניתקתי איתם קשר - במודע או לא במודע, כי במקום מסויים אני מפחד שמשהו יקרה להם, ואין לי אומץ להסתכל להם בעיניים כשכל מה שאני רואה בהם זה ימי זיכרון ושירי מלחמות.

ומנימה אופטימית זו

השיר הזה לא יוצא לי מהראש

הורדתי אותו והתחלתי לשמוע אותו ברצף

שוב ושוב ושוב

וזה נראה לי כמו איזה משהו משמעותי שמתקשר אליי

למרות שעדיין לא מצאתי את הקשר

וכן, גם הסתפרתי על הדרך

זהו

אני מניח שאני עוד אכתוב פה מתישהו

להית'