בלוג סיפורים טוקיו הוטל!

אני יודעת שבמקום לחפור לכן על הנושא החרוש והמכאיב הזה אני אמורה לעשות דברים אחרים (לכתוב פרקים ולנסות להיות נחמדה אל אמא שלי בשביל שהיא תחזיר לי ת'מחשב) אבל אני פשוט חייבת לכתוב לכן משו, וזה למה אני התחננתי לאמא שלי שתיתן לי את המחשב לשעה אחת... ואפילו פחות, כי אני רוצה רק לכתוב את זה ולעוף...

אבל אני חושבת שרק פה אני מסוגלת להביע את מה שאני באמת חושבת על השואה ולהוסיף עוד בקשה אחת קטנה.

לפעמים אני מהרהרת, מה היה קורה אילו זו הייתי אני, אילו אני הייתי אותה הילדה שאת מותה מצאה בתאי הגזים, אילו אני הייתי אותו האבא שצפה בבניו נרצחים, גוועים וגוססים לנגד עיניו, בלי יכולת לעשות דבר בנידון, אילו אני הייתי אותה האמא שנאלצה לשקר לביתה הקטנה בת ה-6 שהכול יהיה בסדר, ואנחנו נחזור בשלום, למרות שבתוכי ידעתי שהיא עדינה מכדי לשרוד את הרעב, את ההשפלה ואת ההתאכזרות של הנאצים.

כואב לי, כואב לי לדעת שאנשים שכל חטאם היה להיות יהודים נרצחו וסבלו, ולמרות שאני יודעת שאני לא יכולה להרגיש את הכאב שהם חוו, לפעמים נראה לי כאילו אני מבינה אותם, מבינה את הכאב, הסבל, הרעב, ההשפלה, אבל אני לא.

אני לא יכולה להבין.

ואני לא אמורה, כי לעומת הגיהנום שהם עברו החיים שלנו הם גן עדן.

לנו יש אוכל, בגדים, משפחה, כבוד ואת הזכויות.

הזכויות.

אותן זכויות שגזלו מאיתנו הנאצים, החזרנו לעצמנו ואפילו יותר!

ואת הכבוד שנלקח, החזרנו.

והקמנו מדינה.

וצבא חזק.

ויש לנו בתי ספר, מוזאונים, שמורות טבע, חופים, גידולים חקלאיים, ערים, יישובים ומה לא?!

אבל אנחנו, הצעירים, העתיד של מחר, לא מודעים למאמץ ולאובדן שהדורות שקודמים לנו הקדישו למעננו, למען ארצנו ולמען איכות חיינו.

אנחנו גם לא יודעים להעריך.

זורקים אוכל, מים, מבזבזים כסף על שטויות.

מצד אחד אני לא הולכת להפסיק להיות שמחה בגלל כל המאמץ והאובדן שהקדישו לנו הדורות הקודמים.

הם הקדישו אותו בשביל שנחיה כך, בלי דאגות, משוחררים, בעלי זכויות ודעות עצמאיות.

ומצד שני, אנחנו לא מנסים אפילו (לפחות רובנו טוב?! ככה שלא לקחת אותי במילה ולהתנפל עליי) להתחבר אליהם,אל הדורות הקדומים.

אל דור השואה.

אבל אני לא אשתנה, נכון אני בהחלט חוקרת יותר את נושא השואה, נושא כאוב בהחלט.

אבל שוב, אני לא אשתנה.

למען החיים השלוים האלו הם נלחמו, למען גן העדן שלנו.

ולכן אחרי כל מה שכתבתי לכם אני רק רוצה לבקש בקשה אחת.

תכבדו אותם.

את זיכרם.

את נשמתם.

את נפשם.

ואת דמם שנישפך.

וגם אלה שלא מתו בניסיון לבנות לנו את ההווה שלנו, הם הקריבו, והרבה.

ובצפירה, תעמדו, תשמרו על שקט, ותכבדו.

כי לנו זה לא יקרה, בזכותם.

אנחנו פה, במדינה ה"מעאפנה" שלנו בזכותם.

ועם כל התלונות שיש לכל אחד ואחד מאיתנו על המדינה, היא שלנו.

בה לא יוכלו להצביע עלינו בלעג כי אנחנו יהודים.

בה אנחנו יכולים לחיות בשקט, בידיעה שהשואה לא תחזור על עצמה.

בידיעה שיש לנו עם חזק, עם בעל כבוד.

אז בבקשה, את הבקשה שלי תקיימו.

ותחשבו רק עוד פעם אחת על מה שאני אמרתי, כי אולי, אבל רק אולי, זה מה שישנה אתכם, אותי, ואת המציאות שלצערנו הרב, לעיתים קרובות, עגומה.

כי השינוי מתחיל בנו, ואם נסתכל על אחרים ועל מה שהם עושים ונגיד "למה הוא עושה את זה?? אם הוא עושה גם אני עושה!" המציאות תימשך ככה.

ממני, באהבה, קלואי.