בלוג סיפורים טוקיו הוטל!

בנות בגלל שיש לי מחסום כתיבה וגם המון עומס מהלימודים וההורים אז אני מביאה לכן וואנשוט שרשמתי ביום השואה האחרון.

אני ממש מקווה שכולן יאהבו אותו יתחברו אליו, אבל אם לא, אני ממש רוצה שתרשמו לי בתגובות למה.

זה יומן של ילדה בשם מרתה, אני מקווה שתאהבו.

יום חמישי, 23.1.1933

יומני היקר,                                                           

כלפני חודש סיפרתי לך על הנאצים, על אדולף היטלר, אדם נוראי, ואני יודעת שהוא מנסה להשמיד אותנו, העם היהודי.

למורת רוחי לא מצאתי אוזן קשבת לטענה זו. מאז ומתמיד הייתי ילדה בעלת דמיון מפותח באופן בלתי רגיל. וכעט אני לא מאמינה שנוכל להינצל.

לכן החלטתי לברוח.

לא איכפת לי להשאיר הכול מאחור.

הרי אני מאומצת, הוריי נהרגו בתאונה שעליה איני יודעת דבר, אני בת יחידה והוריי המאמצים לא מחבבים אותי- וזה הדדי.

הדבר היחידי שיכאב לי להשאיר מאחור אלה חברותיי הנאמנות, וידידיי הנחמדים.

למרות שאני בדרך כלל ילדה סגורה ועקשנית, בבית ספרי רבים חבריי.

אבל אפילו הנאמנות שבחברותיי לא יודעות דבר על הבריחה, לכן היא נהפכה לקשה יותר.

אבל אני אוהבת אתגרים, לכן אני לא מספרת לחברותיי דבר.

את הבריחה אני מתכננת זמן רב ואוציא אותה לפועל בעוד שבועיים בדיוק.

במשך הזמן הזה אני חסכתי את דמי הכיס שלי, אספתי גפרורים, בדלי נרות, אוכל שלא מתקלקל ומים. ואת כל אלה אני אארוז ביום חמישי בעוד שבועיים.

הוריי המאמצים יהיו במסיבת יום ההולדת של חברם, יוסף שמו,ואני אמורה להיות בבית הספר באותה שעה, אמורה...

אני אברח ליער, אחצה אותו ועם המפות שאקח מביתי אתכנן את מסלולי שם.

פה, בביתי אני לא יכולה לתכנן את מסלולי כי אם אמי או אבי יראו אותי מעיינת במפות הם יחשדו, ובבית הספר ידווחו להורים.

אני חושבת שאקח איתי גם סכין ואת האקדח של אבי.

סכין, כי אולי אצטרך לאכול שם ביער חיות אומללות.

ואקדח, כי אני מעדיפה למות מאשר ליפול בידי הנאצים.

אמי באה, היא רוצה שארד בשביל לאכול ארוחת ערב, אכתוב לך שוב ברגע שאוכל.

                                                          ממני מרתה.

יום ותאריך אינם ידועים- כבר ברחתי.

יומני היקר,

מזה כשבוע שאני חיה ביער. כמו שחזיתי הנאצים התחילו את הרדיפות לכן ברחתי יומיים קודם.

כולם בטוחים שהנאצים רצחו אותי, שמעתי את חברתי הטובה אנסתסיה מדברת אל עצמה כאשר טיילה בסמוך לשולי היער, עקבתי אחריה.

למרות שזה מעשה נוראי ואיום לעשות דבר כזה, לרגל, לצותת ולעקוב, הייתי מוכרחה לדעת מה הנאצים חושבים עליי, ומה הוריי וחבריי חושבים.

אני אצטט אותה:

"למה מרתה? למה אותך מכל שאר הבנות בגרמניה? היית ילדה כה נפלאה והם רצחו אותך, הנאצים." כאשר היא אמרה "הנאצים", האוויר רטט משנאתה היוקדת כלפיהם. "הוו מרתה, אל תדאגי, הרדיפות אחרי העם היהודי ייפסקו, האמת תצא לאור והעולם לא ישתוק על כך לגרמניה ולאדולף היטלר. ואת מרתה, תוכלי לנוח על משכבך בשלום, יהיה אשר יהיה." באותו הרגע שמתי לב לדמעה עגולה שצנחה על העשב, מקורה היה בעיניה היפות והגדולות של אנסתסיה.

היא הסתובבה ורצה חזרה לביתה כאילו חייה תלויים בכך. לפתע שמעתי צרחה, את תחנוניה של מרתה לאותו האיש ואז ירייה.

הבנתי את המתרחש חיש מהר ואת פרץ הדמעות לא הצלחתי לעצור.

רצתי לשם וראיתי את מרתה על ברכיה בוהה, המומה ומפוחדת בחייל המת.

ידה עדיין החזיקה באקדח.

היא שמטה אותו וטמנה את פניה בידיה, בוכה.

רצתי אליה והרמתי אותה, שתעמוד על רגליה, היא הסתכלה בי המומה, "הגעתי לגן עדן?" היא שאלה.

"לא, הגעת אל החיים האמיתיים." השבתי.

גררנו את החייל חזרה אל היער ושם הפשטנו את מדיו, לקחנו את הרובה שלו וכל דבר בעל ערך והשארנו את גופתו בחוץ, להירקב.

לקחתי אותה למחבואי, מערה קטנה, ששם יש את כל אוצרותיי.

הסברתי לה שעכשיו כמה שזה יהיה קשה, אסור לה לחזור אל משפחתה או אל חבריה.

כי אם הנאצים יידעו על הרצח שביצעה, הם ירצחו אותה ואת כל משפחתה.

היא בכתה, צעקה ושתקה, סירבה והסכימה.

הבנתי אותה לכן הסברתי לה במילים אלו בדיוק:

"אל תדאגי," ליטפתי את שערה, "הכול יהיה בסדר"

"שום דבר לא יכול להיות בסדר!" היא לחשה "איך אשרוד בלי משפחתי?"

"אני אהיה משפחתך, ורק כך את תתני להם סיכוי להינצל מן הרדיפות" הסברתי בסובלנות "כשהרדיפות ייפסקו את תחזרי אל משפחתך והכול יחזור להיות כמו שהיה."

היא לא ענתה.

לאחר 4 דקות של שתיקה הסתובבתי והתחלתי לסדר את המערה בשבילנו.

הכנתי לה מיטה ממצע עלים ואת השמיכות שעוד הספקתי לקחת מביתי.

היא נרדמה.

ונראה לי שגם לי מגיעה מנוחה.

                                                          ממני מרתה.

יום ותאריך אינם ידועים.

יומני היקר,

אנסתסיה הסתגלה לאורח החיים שלי, למרות שבהתחלה היה לה קשה הצלחנו להתגבר על כך.

אבל האוכל מתחיל להיגמר ואני לא חושבת שנוכל לשרוד ברגע שהוא ייגמר.

רק רגע, אני שומעת צעדים.

מי שם?

ליבי פועם בקצב מסחרר וידיי מחזיקות בחוזקה את אקדחו של אבי ואת הרובה של החייל הנאצי.

הסתכלתי לעבר אנסתסיה, גם היא שמעה את הצעדים וגם היא מוכנה לירות למקרה שזה חייל נאצי.

ולכן אם זו המילה האחרונה שאכתוב, אני מקווה שבסיום כל הסבל הזה, ימצאו אותך, יומני היקר, ועוד סיפור של שתי לדות שהיו לקורבן הנאצים יתגלה, כי אני מאמינה ויודעת שאתה לא היומן האחרון שאנשים כתבו, מבוגרים וילדים כאחד.

להתראות.

זה היה ילד יהודי.

הוא סיפר לנו את סיפורי האימה.

עד כמה הידרדרה המלחמה? מדוע אדולף היטלר שונא אותנו עד כדי כך?

נתנו לילד המסכן אוכל ומים, הוא גווע ברעב.

אני שמחה שברחתי בזמן, אבל עצובה שטענתי לא מצאה אוזן קשבת, אולי אם היו מתייחסים אליי בקצת יותר רצינות חיי אדם היו ניצלים.

אולי...

                                                          ממני מרתה.

יום ותאריך אינם ידועים.

יומני היקר,

לילד שהצלנו ואימצנו כמו אח קוראים יוסף.

לאחר שהוא התחזק, הבריא והשמין מעט הוא סיפר לאנסתסיה את סיפורו, אני לא רציתי לשמוע.

זה כאב יותר מדי.

בכל מקרה הוא התחזק מאוד ולנו נגמר האוכל.

הוא ואנסתסיה הלכו לחפש מעט אוכל, אני נשארתי במערה כדי לשמור עליה וגם כי נקעתי, ככל הנראה, את קרסולי.

מישהו מתקרב.

זה היה יוסף. הוא הביא ארנבת. ביתרתי אותה הורדתי את הפרווה והעור- מלאכה מלוכלכת וקשה עד מאוד.

כאשר אנסתסיה חזרה היא הביאה עמה פטריות ומכיוון שאהבה לקרוא ספרים על טבע זיהתה שחלק מהן יעזרו לקרסולי להחלים, חלק מהן רעילות וחלק מהן ראויות למאכל.

כששאלתי למה היא הביאה פטריות רעילות היא השיבה שאנחנו צריכם ללמוד איזה מהן רעילות למקרה ונצטרך לאסוף פטריות לבד וגם כי תמיד טוב שיהיה מעט מכל דבר.

לא התווכחתי, אנסתסיה בהחלט יודעת על מה היא מדברת ואצלה, לכל דבר יש סיבה, בין אם אני יודעת עליה ובין אם לא, היא תספר לי מתי כשתמצא לנכון מתי, איך ואיפה לספר לי.

אנסתסיה צלתה את בשר הארנבת והביאה מעט לכל אחד בתוספת שתי פטריות.

"צריך לשמור אוכל כאספקה" היא אמרה.

קרסולי פועם בכאב ועיניי נעצמות.

ומיטת מצע העלים שלי נראית מאוד מזמינה.

לכן אאחל לך לילה טוב וחלומות פז.

                                                          ממני מרתה.

יומני יקר,

הרוסים באו, אבל אני, יוסף ואנסתסיה לא יוצאים לקראתם.

אולי הם בדיוק כמו הגרמנים, רוצים לרצוח אותנו.

לכן אנחנו נישאר במערה עוד יום אחד ונראה את יחסם כלפי ניצולי הפרעות.

אקדח מוצמד לרקתי, אנסתסיה שוכבת על הקרקע בלי ניע, יוסף חבול ומותש מוחזק באזיקים, צורח ובוכה.

דמעה התגלגלה על לחיי.

ואז אנסתסיה אמרה, בקול חלוש, את מילתה האחרונה, "אל תבכו, טוב למות בידיעה ששוחררנו."

צרחתי.

הכול כאב.

הכאב הפיזי לא השתווה לכאב הנפשי, הצחוק המרושע הדהד בראשי.

הכעס פעפע בי.

פקחתי את עיניי.

זיעה קרה הייתה על גופי.

הבטתי לעבר מיטתה של אנסתסיה, היא ישנה בשקט שנת ישרים.

הבטתי לעבר מיטתו של יוסף, זוג עיניים זהובות הסתכלו עליי.

"את בסדר?" שאל.

"ככן" גמגמתי.

הוא נעמד והושיט לי את יד.

נעזרתי כדי להיעמד והמשכתי  להישען עליה, קרסולי עדיין כאב.

הוא התקרב אליי ולחש "אני אוהב אותך".

הסתכלתי לעבר עיניו הנוצצות וחמימות מוזרה פשטה בגופי, חייכתי.

"ומה פשר החיוך הזה?" הוא שאל בחשד.

"פשר החיוך הוא שלקח לך יותר מדי זמן לומר את זה!" אמרתי, מגחכת.

הוא חייך גם.

קול טעינת אקדח, כל אחד מאיתנו טען גם את שלו, (הבאנו ליוסף את הרובה של החייל הנאצי שאנסתסיה רצחה), אנסתסיה התעוררה באחת והוציאה גם את שלה ממחבואו.

התחבאנו בצללים.

חייל מברית המועצות התקדם בחשש.

"אם אתה פה אדולף היטלר," אמר בגרמנית "תסגיר את עצמך, אתה מוקף ולמקרה שיעלה שראשך להתנגד אני לא יהסס לירות."

אומץ שלט בי.

איני יודעת למה אבל פתחתי את פי.

"אל תדאג," אמרתי בקור רוח "גם אנחנו לא נהסס לירות אם לא תתרחק מהר מפה!"

"סליחה גברת צעירה" הוא אמר, לא מוריד את אקדחו "האם אדולף היטלר נמצא?"

"אם כן, רק בתור גופה" אמר יוסף בשנאה.

החייל הוריד את כובעו ונשקו ואמר "לכבוד הוא לי לשוחח עם שני אנשים אמיצים כמותכם, גברתי ואדוני."

"אתה מתכוון גבירותיי ואדוני?" ספק אמרה ספק שאלה אנסתסיה, שכבר הייתה מאחוריו, נשקה מכוון למרכז ראשו.

החייל הסתובב בבהלה.

הוא נרגע לראות שאין זו גרמנייה ואמר "את בהחלט צודקת, גברתי." הוא חייך אל אנסתסיה.

אנסתסיה הורידה את נשקה ואמרה "ועכשיו גם הרוסים רוצים להשמיד אותנו?"

"הו ודאי שלא!" קרא החייל "אנו רוצים לעזור."

"לא! אתם לא!" קבעה אנסתסיה "אתם בדיוק כמו אדולף היטלר"

ראיתי רק את החייל מאחורה אבל זה הספיק לי כדי לדעת שהוא התרגז.

"אנחנו לא כמו אדולף היטלר!!!" הוא שאג "הוא משוגע! מטורף! רוצח המוני!"

"ומה אתה?" אנסתסיה שאלה בקול רגוע ושקול.

"אני חייל בצבא ברית המועצות!"

"אנחנו חיילים בברית המועצות" חבריו שהיא מאחורי אנסתסיה הפתיעו את כולנו, כולל החייל.

"ועכשיו עלמה צעירה, חיינו נתונים בידייך, תרצי לירות, תירי, תרצי לחוס על חיינו, תחוסי." אחד החיילים, המפקד ככל הנראה, אמר ברוגע.

אנסתסיה הביטה בעיניו. "אני מאמינה להם."

היא הסתובבה אלינו.

יוסף התקדם ולחץ את ידו של החייל, שהסתובב גם הוא.

אני היססתי מעט, כולם הביטו בי, לא הזזתי את רובי.

גלגלתי את עיניי "נו טוב" מלמלתי "מה יש לנו להפסיד?"

התקדמתי לעבר החייל, כולם חייכו, הוא לחץ את ידי.

אחר כך החיילים לקחו אותנו במסוק לבית של מפקד הפלוגה, הוא כנראה באמת דאג לנו...

בכל מקרה הוא הביא לנו בגדים וארוחה חמה.

ועכשיו אני שוכבת על מיטה אמיתית, ולא ממצע עלים, יודעת שניצלתי, שניצלנו, אני וחבריי וכך גם עמי.

עיניי נעצמות וחיוך עולה על פניי.

אני אתגעגע אל מיטת מצע העלים, שפעמים כה רבות שימשה לי כמחסה.

אבל ככל הנראה לא אפגוש אותה שוב.

ואני מקווה שאף אדם לא יפגוש אותה בנסיבות כמו שהיו לי.

לילה טוב יער.

לילה טוב מיטת עלים.

לילה טוב מערה.

לילה טוב עצים.

לילה טוב בעלי חיים.

לילה טוב וחלומות נעימים.

                                                   בפעם האחרונה,

                                                          ממני מרתה.