בלוג סיפורים טוקיו הוטל!

זה סתם סיפור שכתבתי מרוב שיעמוםXD

קשקשתי במחברתי, בזמן שקולה הצורם של מורתי נשמע ברקע, ונלחמתי בדמעות שחנקו את גרוני.

רק ממנו אני באמת נפגעת, ורק הוא יכול לגרום לי לבכות אחרי כל ריב כי רק הוא היחידי מכל המשפחה שממנו באמת איכפת לי... אבל מה עשיתי לו? אני לו מבינה למה הוא כועס עליי וקורא לי מלשנית... מה פלטתי כבר להורים שכל כך הכעיס אותו? ואיך אפשר לתקן את זה? ומה אם הוא יצעק עליי ונגיע למריבה קולנית אחרי מריבה כזו כל הקשר שלנו ייהרס... ואני יפגע בו כי כשאני לחוצה אני לא יודעת לבטא את עצמי...

הדמעות ניצחו אותי במאבקי הנואש שמראש ידעתי שבו אני אפסיד, ודמעה עגולה צנחה על מחברתי, עצרתי, אספתי את הדברים שלי לתוך הילקוט, קמתי ויצאתי מהכיתה בצעדים מהירים, פתחתי את הדלת וטרקתי אותה אחריי משאירה את המורה ההמומה צורחת אל עצמה ומתוסכלת ממני... אני אצטרך להסביר לה שיעור הבא מהי הסיבה שבגללה יצאתי, אני מקווה שהיא תבין...

פניתי פנייה חדה ובזמן שמבטי מושפל אל הרצפה לא שמתי לב לילד שמבטו היה מושפל אל ספרו.

"איי! תסתכל לאן שאתה הולך!" קראתי לעברו, מוציאה עליו את זעמי.

"ומה איתך? חשבת פעם שאנשים לא חייבים לפנות לך מקום אלא ההפך?" הרגשתי שגם הוא מתוסכל ושגם הוא מוציא עליי את זעמו, ונראה היה כי עוררנו את הסקרנות אחד אצל השני... לפחות זה היה ככה אצלי...

הסתכלתי עליו במבט בוחן, והסקרנות כרסמה בי ולא נתנה לי מנוח, למה הוא היה כל כך מעוצבן? מי זה? ומאיפה יש לו כל כך הרבה ביטחון עצמי? אם זאת הייתי אני (במצב רגיל שבו אני לא מחפשת על מי להוציא את העצבים) הייתי ממלמלת סליחה וממהרת לברוח  מאותו המקום...

פי החל לחייך חיוך קטנטן ושובב, גם הוא חייך.

"ומה פתאום ילדה יפה כמוך מסתובבת פה בוכה?" הוא שאל, מחויך.

"סתם עזוב.. אבל מה איתך? למה לך יש פרצוף כל כך חמוץ?" התגריתי.

"אני שאלתי קודם!" הוא התחמק

"אוקיי, צודק.. אני רבתי עם אח שלי... ומה איתך?"

"נחשי מה? גם אני..."

"מה? רבת עם אח שלי?" גיחכתי

"לא..." הוא אמר תוך כדי גיחוך "רבתי עם אח שלי" והוא הדגיש את המילה שלי.

"אההה..." הנהנתי בהבנה

"כע.."

נאנחתי ולא ידעתי מה לומר... צריך לכתוב ספר על מה לעשות כשיש שתיקות מביכות...

"אז... למה אנחנו עומדים פה כמו שני מפגרים?" הוא שבר את השתיקה לאחר כמה דקות ארוכות ומביכות "בואי נלך לשבת בצל" הוא חייך.

"בוא" חייכתי חיוך מתוק...

התקדמנו בשלווה, שותקים אבל שתיקה נוחה, כזו שלא רוצים לשבור, כל אחד עם ההרהורים שלו, מתנחם בנוכחותו של האחר...

חלפנו על פני ספסלים רבים עד שמצאנו מקום שקט עם ספסלים מוצלים בצלם של עצים בתחילת השלכת...

ורק אז בחנתי אותו מקרוב, הוא היה נאה, אפילו נאה מאוד, שיער שחור בצורת רעמה, רזה ברמות מפחידות, שם המון איפור ומאוד גבוה.... 

היה חמים למרות העובדה שהרוח פרעה את שערנו...

ואז המחשבות העצובות על אחי השתלטו עליי... מה קורה כאן? מה יש לי בימים האחרונים? בתוך תוכי ידעתי שאני מתנהגת מגעיל לכולם, לחברות למשפחה ובמיוחד לאחי... ואני גם יודעת שמגיע לי שהוא יריב איתי כי באמת הייתי נוראית...

אני מרגישה שגוש עצום חוסם את הגרון שלי ומאיים להתפרץ החוצה ובאופן מוזר אני מנסה לדכא אותו, למרות שאני יודעת שברגע שהוא יצליח להשתחרר מאחיזתי האדוקה, אני אהיה מאושרת, ולא אושר רגעי שאחריו חוזרים לעצב המוכר... אלא אושר שישתלט עליי ולא ייתן לעצב לחזור לחיי אף פעם...

לפתע הרגשתי חמימות נעימה, לפחות אני יודעת שיש עוד מישהו במצב שלי....

הרמתי את מבטי אליו... לפתע נזכרתי שאחרי שבכיתי בטח כל האיפור נמרח והשאיר אחריו שבילים שחורים... חיפשתי בתיק את המראה והאיפור שלי... הסתכלתי במראה לקחתי מגבון מסיר איפור וניגבתי אותם שמתי שוב איפור והבחנתי שהוא מסתכל עלייי בעניין, סגרתי את המראה והכנסתי אותה ואת שאר הדברים האחרים לתיק.

הרמתי את ראשי ועיניי נתקלו בעיניו.

"אז..." הוא רצה להמשיך את המשפט אבל בדיוק אז איזה ילד עם ראסטות שלובש בגדים ענקיים בא והתחיל לצרוח עליו למה הוא לא בשיעור כמה זמן לוקח למצוא אותו ועל כמה שהוא אידיוט.... גיחכתי לעצמי וחשבתי כמה שכל האחים דומים...

לפתע הוא שם לב אליי והוא אמר לי בעצבנות "מה את עושה פה?" והוא הדגיש את האת.

"אמממ יושבת נושמת ועד לפני רגע גם הקשבתי לו" והצבעתי על הילד עם הרעמה "וכרגע אני יושבת מקשיבה לשניכם רבים ומגחכת לעצמי" חייכתי.

"ולמה את בדיוק מגחכת עלינו?!" הוא ספק שאל ספק צווח.

חייכתי חיך מתוק ואמרתי "כי אתם נראים כמו זוג אידיוטים... אני חושבת שזו סיבה מספיק טובה לא?"

"אוי שתקי את לפני שאני יתעצבן עלייך"

"רגע אז עכשיו אתה נקרא רגוע?"

"כן" הוא צרח 

"וואו אני לא רוצה להכיר אותך עצבני אז יודע מה לא משנה אני ישתוק אתה תחזור להתעלם ממני שנינו נשכח את השיחה הזאת ואני ינסה למחוק את הכיעור שלך מהזיכרון שלי... הכול יחזור לשיגרה" חייכתי, מרוצה מהיכולת שלי להוציא אנשים מדעתם.   

"תגידי את יודעת בכלל אל מי את מדברת?!"

"אממ למישהו שנראה לי הולך לחטוף התקף לב אם הוא לא יירגע ומהר?"

"את מדברת אל טום קאוליץ!!!!!" הוא אמר בניצחן נראה היה כאילו הוא מצפה שאני ייפול לרגליו או משהו...

"נווו... מה אתה מנסה לומר??"

הוא נראה המום והילד שמאחוריו נראה חושש "את לא מכירה אותי?" עכשיו הוא דיבר בטון נורמלי, עצוב והמום אבל נורמלי....

"לא.... אני אמורה הלכיר אותך?"

"כן!"

"אוקיי וזה למה?"

"כי אני טום קאוליץ וזה ביל קאוליץ ואנחנו תאומים זהים ויש גם את גיאורג וגוסטב ויש לנו להקה שנקראת טוקיו הוטל והיא מאוד מצליחה!!!!!!!!" הוא לקחי נשימה עמוקה...

"אוווקי סבבה אממ.... איבדת אותי בקטע של גיאורג וגסטב..." הוא נאנח והתיישב לידי טומן את ראשו בין כפות ידיו...

אני החלפתי מבטים שואלים עם ביל או איך שלא קוראים לו ואז הוא אמר בפתאומיות לביל "תגיד מאיפה הבאת את המטומטמת הזאת?"

"סליחה?!" עכשיו היה תורי להתעצבן.

"סלחתי"

"תקשיב לי ותקשיב לי טוב יא אלפקה מזדיינת עוד פעם אחת אתה...." התכוונתי להמשיך את המשפט ולקלל אותו בשלל הקללות שאוצר המילים הרחב שלי מכיל אבל לפתע שמעתי את המנהלת ברקע צורחת על איזה תלמיד מסכן שהבריז כנראה, עיניי נפערו אוי לא ממש אין לי כוח לעוד השעיה (אצלנו המנהלת אוהבת להשעות- זה התחביב שלה) הסתכלתי על ביל ועל טום הזה והם נראו מפוחדים בדיוק כמוני נשמתי עמוק וקמתי בשקט כשהם מאחורי הלכתי מאחורי איזה בניין ולפתע ראיתי סולם, שמעתי את העקבים של המנהלת מתקרבים תיפסתי על הסולם מהר טום וביל התמהמהו מעט אבל אחרי שנייה כבר היו מאחורי עלינו על הגג של הבניין...

זהו אנשים אני מקווה שיצא טוב....