לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג סיפורים טוקיו הוטל!


היי אני קלואי.. כותבת סתם סיפורים. מקווה שתאהבו ^^

Avatarכינוי:  קלואי||בלוג סיפורים

בת: 31





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2009

פרק 6


שאלווווווווום!

מצטערת שלא עידכנתי מללללללללללללא זמן...

פשוט עונש + לימודים + אמא חופרת על הראש עיכבו אותי...

ולפני הפרק אני צריכה להוסיף שאני לא מגיבה בתגובות כי יש לי עונש ועכשיו ההורים שלי ישנים אז העליתי את הפרק (כי יש לי עונש כמו שאמרתי אז עדיף שהם לא ידעו שאני על המחשב) ואני לא רוצה שאם הם יתעוררו הם יתפסו אותי... אז זה למה אני רק מעלה את הפרק ואני עפה...

אבל הנה, עכשיו יש פרק...

ובמחיאות כפיים סוערות, קבלו את פרק 6!!!!!!!!!!!!

 

פרק 6:

הרעיון הגאוני שלי קצת מסובך וכשהקאוליצים הלכו לחדר של אח שלי עם אח שלי נשארתי יושבת על המיטה ללא ניע.

הרמתי את רגלי בזהירות והגעתי לאמצע המיטה, ניסיתי להגיע למצב של ישיבה מזרחית אבל לא כל כך הלך לי אז התפשרתי על חצי ישיבה מזרחית...

שילבתי ידיים, עצמתי עיניים, וחשבתי.

ארגנתי את מחשבותיי, אחת אחת טיפלתי בכל הבעיות.

אוווווקיי...

אז מה הבעיות בתוכנית שלי? שאלתי את עצמי.

טוב... יש די הרבה.

אבל לפני אני יארגן את התוכנית.

אנחנו נצחק ונעשה שטויות ובלאגנים בחדר שלי. הם לא יחשדו בדבר (החלק הזה מאוד חשוב בתוכנית!!!), ואני יתחיל לזייף פיהוקים, אחר כך אני יעשה את עצמי נרדמת וגם סנדי ואנדי.

אנדי יירדם באמת לפי איך שאני מכירה אותו וגם הם יתחילו לנסות להירדם.

 כשהם יירדמו אני וסנדי נקום בשקט ונוציא את כל מה שאנחנו צריכות בשביל לגרום להם לבכות.

אני וסנדי נחזור לישון ונתנהג כאילו כלום לא קרה.

בבוקר אני וסנדי נתעורר למשמע צרחותיהם של התאומים נגחך בשקט ונחכה שהם יאשימו אותנו.

כשהם יאשימו אותנו פשוט נחייך חיוך זדוני שיגרום להם לשנוא אותנו.

סבבה התוכנית לא כזאת קשה לביצוע, כבר ביצעתי קשות ממנה...

עכשיו מה אנחנו צריכות בשביל לגרום להם ליבב??

צבע ורוד לשיער, אבל גם ירוק יספיק.

איפר של ליצנים.

ו... זהו! וואו התוכנית ממש קלה אם זה כל מה שצריך! חשבתי.

אז יש לי את הכול בערכת התעלולים שלי (זו מין קופסא כתומה ודי גדולה עם מנעול שבה אני שמה כל מה שאני צריכה בשביל כל תעלול שרק אפשר להעלות על הדעת).

סבבה, התוכנית מוכנה.

פקחתי את עיניי וראיתי את סנדי מולי יושבת על המיטה בשיכול רגליים.

סנדי יכולה להיות שקטה כמו חתול כשהיא רוצה, וזה בהחלט עוזר לה כשיש לנו תעלולים משותפים ולצערי הרב ולשמחתם הרבה של אחרים היו לנו רק 3 כאלו...

חבל היא הייתה יכולה להיות יופי של תלמידה!

בכל מקרה סנדי הביטה בי בעייניה המדהימות "מה את הולכת לעשות להם?"

"לגרום להם ליבב כמו ילדה קטנה!" אמרתי ברשעות.

"אני לא ייתן ך לעשות את זה" אמרה בהחלטיות.

"למה לא?" שאלתי באכזבה, ציפיתי בכיליון עיניים לתעלול ה-4 שלנו.

"ככה לא" המשיכה בשלה.

"טוב בעיות שלך, אני יעשה את זה איתך או בלעדייך!" אמרתי בנחישות.

היא שתקה במשך כמה שניות, מביטה בעייני.

"בואי נתערב" אמרה, לא קשורה לעולם הזה.

"מה?" רק רציתי לוודא ששמעתי נכון.

"ששמעת, בואי נתערב"

"על מה?"

"אני מתערבת איתך שאת לא תצליחי לעשות להם משהו ואם כן אני עושה מה שבאלך, אבל אם לא אני רוצה שתתני צ'אנס לאחד מהתאומים ותהיי חמודה אליו ואם הוא רוצה את יוצאת איתו לדייט."

"אם איזה מהם?" שאלתי המומה, למה היא רוצה שאני ייצא עם אחד מהם לדייט????

"מי שאני יגיד לך אחרי זה"

"ולמה את לא אומרת לי עכשיו?"

"כי עדיין לא החלטתי"

"סבבה! אבל אם את מפסידה..."

"משו שלא יקרה" היא קטעה אותי ואני בתגובה הסתכלתי עליה בזלזול.

"משתגידי, בכל מקרה אם את תפסידי את שפוטה שלי במשך... אמ..." התלבטתי, לא רציתי להיות יותר מדי אכזרית "שבוע"

"קבענו!" לחצנו את לחיצת היד המיוחדת שיש לי לה למלודי ולאלכס (מלודי ונטלי הן החברות הכי טובות אבל ארבעתנו חבורה של חברות טובת מאוד).

לפתע אנדי נכנס ואיתו התאומים, "אאוץ' אכלת אותה אחות קטנה" אמר עם חיוך.

התאומים הסתכלו עליי בכעס ואני טמנתי את ראשי בידיי "איך יכולתי להיות כל כך טיפשה??" מלמלתי.

סנדי גיחכה ואמרה "לא הזכרת בהתערבות שאסור לספר להם את זה".

"כלבה" הסתכלתי עליה בכעס.

"למדתי מטובה  ביותר" היא משכה בכתפיה.

"אוווווווווף!" אני ירצח אותה!!!!!!!!!!!!! תחזיקו אותי לפני שאני יתלוש לה את כל השיניים! "אני שונאת אותך!"

"עכשיו את אכלת אותה ואת חייבת לצאת עם טום לדייט!" אמר ביל בניצחון.

"לללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" אמרתי בייאוש.

"חהחהחהחהחה, רגע, למה אני?" שאל טום בטימטום.

"כי אתה לא מאוהב" אמר ביל.

"למה אתה מאוהב?"  טום שאל ברוב טיפשותו כאילו ביל לא אמר את זה לפני רגע.

"כן" אמר אידיוט אהה סליחה ביל ודפק על ראשו של טום, באמת שמעו הד, לפי דבריו.

"במי???" טום קפץ "ואיך זה שלא אמרת לי??"

 "אני לא אומר לך במי גם אם תעשה שמיניות באוויר"

"טוב סבבה אני יילמד טייס"

"אני יגיד משו פחות הגיוני אפילו מזה" הוא גלגל עיניים ואחר כך הישיר אליו את מבטו "אני לא אומר לך במי גם אם תיגמל מהסטוצים"

פניו של טום נפלו וכל הנוכחים בחדר התחילו  לצחקק.

"בכל מקרה" אמר ביל לאחר שנירגע מהצחוק "את צריכה לצאת עם טום לדייט, וזה, באמת אכזרי!"

"אני שונאת אתכם" ייללתי.

"אנחנו יודעים" אמרו לי 4 קולות בבת אחת ואז הם התחילו לצחוק, אבל אני שקעתי באבל שלי, מה אני יעשה עכשיו?? אין לי כוח לטום האידיוט הזה שיתחיל לחפור לי!!!!!!!!!!!!!!!

אווף הייתי צריכה להיזהר.

ואני עוד מעיזה לחשוב שאני טובה בתעלולים! עאלק! אם הייתי טובה בזה לא הייתי נופלת בפח שכזה.

נשכבתי על המיטה והמשכתי בהרהוריי כשסנדי, אנדי, ביל וטום גולשים לשיחה בלעדיי ועיניי החלו אט אט נעצמות.

 

 

 

ועכשיו גם העיניים שלי נעצמות אז לילה טוב בנות.

שבוע הבא אני יעדכן עוד פרק..

וזה בתנאי שיש מספיק תגובות.

אוהבת אתכן 33333333333333333333333333333333333333333333333333>

נכתב על ידי קלואי||בלוג סיפורים , 24/4/2009 23:24  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום השואה


אני יודעת שבמקום לחפור לכן על הנושא החרוש והמכאיב הזה אני אמורה לעשות דברים אחרים (לכתוב פרקים ולנסות להיות נחמדה אל אמא שלי בשביל שהיא תחזיר לי ת'מחשב) אבל אני פשוט חייבת לכתוב לכן משו, וזה למה אני התחננתי לאמא שלי שתיתן לי את המחשב לשעה אחת... ואפילו פחות, כי אני רוצה רק לכתוב את זה ולעוף...

אבל אני חושבת שרק פה אני מסוגלת להביע את מה שאני באמת חושבת על השואה ולהוסיף עוד בקשה אחת קטנה.

 

לפעמים אני מהרהרת, מה היה קורה אילו זו הייתי אני, אילו אני הייתי אותה הילדה שאת מותה מצאה בתאי הגזים, אילו אני הייתי אותו האבא שצפה בבניו נרצחים, גוועים וגוססים לנגד עיניו, בלי יכולת לעשות דבר בנידון, אילו אני הייתי אותה האמא שנאלצה לשקר לביתה הקטנה בת ה-6 שהכול יהיה בסדר, ואנחנו נחזור בשלום, למרות שבתוכי ידעתי שהיא עדינה מכדי לשרוד את הרעב, את ההשפלה ואת ההתאכזרות של הנאצים.

כואב לי, כואב לי לדעת שאנשים שכל חטאם היה להיות יהודים נרצחו וסבלו, ולמרות שאני יודעת שאני לא יכולה להרגיש את הכאב שהם חוו, לפעמים נראה לי כאילו אני מבינה אותם, מבינה את הכאב, הסבל, הרעב, ההשפלה, אבל אני לא.

אני לא יכולה להבין.

ואני לא אמורה, כי לעומת הגיהנום שהם עברו החיים שלנו הם גן עדן.

לנו יש אוכל, בגדים, משפחה, כבוד ואת הזכויות.

הזכויות.

אותן זכויות שגזלו מאיתנו הנאצים, החזרנו לעצמנו ואפילו יותר!

ואת הכבוד שנלקח, החזרנו.

והקמנו מדינה.

וצבא חזק.

ויש לנו בתי ספר, מוזאונים, שמורות טבע, חופים, גידולים חקלאיים, ערים, יישובים ומה לא?!

אבל אנחנו, הצעירים, העתיד של מחר, לא מודעים למאמץ ולאובדן שהדורות שקודמים לנו הקדישו למעננו, למען ארצנו ולמען איכות חיינו.

אנחנו גם לא יודעים להעריך.

זורקים אוכל, מים, מבזבזים כסף על שטויות.

מצד אחד אני לא הולכת להפסיק להיות שמחה בגלל כל המאמץ והאובדן שהקדישו לנו הדורות הקודמים.

הם הקדישו אותו בשביל שנחיה כך, בלי דאגות, משוחררים, בעלי זכויות ודעות עצמאיות.

ומצד שני, אנחנו לא מנסים אפילו (לפחות רובנו טוב?! ככה שלא לקחת אותי במילה ולהתנפל עליי) להתחבר אליהם,אל הדורות הקדומים.

אל דור השואה.

אבל אני לא אשתנה, נכון אני בהחלט חוקרת יותר את נושא השואה, נושא כאוב בהחלט.

אבל שוב, אני לא אשתנה.

למען החיים השלוים האלו הם נלחמו, למען גן העדן שלנו.

ולכן אחרי כל מה שכתבתי לכם אני רק רוצה לבקש בקשה אחת.

תכבדו אותם.

את זיכרם.

את נשמתם.

את נפשם.

ואת דמם שנישפך.

וגם אלה שלא מתו בניסיון לבנות לנו את ההווה שלנו, הם הקריבו, והרבה.

ובצפירה, תעמדו, תשמרו על שקט, ותכבדו.

כי לנו זה לא יקרה, בזכותם.

אנחנו פה, במדינה ה"מעאפנה" שלנו בזכותם.

ועם כל התלונות שיש לכל אחד ואחד מאיתנו על המדינה, היא שלנו.

בה לא יוכלו להצביע עלינו בלעג כי אנחנו יהודים.

בה אנחנו יכולים לחיות בשקט, בידיעה שהשואה לא תחזור על עצמה.

בידיעה שיש לנו עם חזק, עם בעל כבוד.

אז בבקשה, את הבקשה שלי תקיימו.

ותחשבו רק עוד פעם אחת על מה שאני אמרתי, כי אולי, אבל רק אולי, זה מה שישנה אתכם, אותי, ואת המציאות שלצערנו הרב, לעיתים קרובות, עגומה.

כי השינוי מתחיל בנו, ואם נסתכל על אחרים ועל מה שהם עושים ונגיד "למה הוא עושה את זה?? אם הוא עושה גם אני עושה!" המציאות תימשך ככה.

 

 

 

 

ממני, באהבה, קלואי.

 

נכתב על ידי קלואי||בלוג סיפורים , 20/4/2009 17:56  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עיכוב...


סורי בנות יש עיכוב בפרקים.

אבל עכשיו אני ארשום כמה פרקים (משו שייקח קצת זמן- לא יותר מדי אבל בכל זאת...) ובגלל שלא יהיה לי מחשב בזמן הקרוב אני אצטרךלשלוח לסנדי\טול\מלודי את הפרקים והן ינהלו את הבלוג...

זה יהיה למשך חודש (ואפילו פחות) וזה יקרה עוד כמה ימים....

אז אני ארשום את הפרקים הבאים וחברות כבר ינהלו לי את הבלוג..

אני לא רוצה שזה יהיה ככה אבל אין לי ברירה...

לאביו אול!!!333333333333333333333333333333333>

נכתב על ידי קלואי||בלוג סיפורים , 17/4/2009 23:54  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

3,366
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , נוער נוער נוער , יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקלואי||בלוג סיפורים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קלואי||בלוג סיפורים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)