כל הזכויות שמורות לסטפני מאייר על כתיבת הספר, העלילה ועל הדמויות
כל הזכויות שמורות לי על תירגומו בבלוג זה
אין להעתיק!!! עבדתי מאוד קשה על התירגום הזה..!!
הקדמה:
עמ'1:
אני מרגישה כאילו שאני לכודה בתוך אחד מאותם סיוטים מפחידים,הסיוטים שבהם צריך לרוץ,לרוץ עד שרגליך נשברות,אך אי אפשר לגרום לגוף לרוץ מהר מספיק. הרגלים שלי נעות לאט יותר ויותר כשנלחמתי בקהל הדוחק,אך המחוגים שבשעון הענק לא האטו. ללא רחמים הם הסתובבו בקשיחות אל הסוף-הסוף של הכל.
אבל זה לא היה חלום, ובניגוד לסיוט אני לא רצתי למען חיי.; מטרתי הייתה להציל משהו חשוב בצורה אין סופית יותר מחיי. חיי שלי אמרו לי מעט היום. אליס אמרה שיש סיכוי טוב
עמ' 2:
ששתינו נמות פה.
אולי התוצאה הייתה שונה אילולי היא הייתה לחודה באור השמש הבהיר. רק אני הייתי חופשיה לרוץ על פני הקו הזוהר.
ואני לא יכולה לרוץ מספיק מהר.
אז זה לא הפריע לי שאנחנו מוקפים בצורה יוצאת דופן בכל אויבינו המסוכנים.
כשהשעון התחיל לצלצל ולבשר על סיומה של השעה,רועדת תחת סוליות רגלי העיפות,ידעתי שזה כבר מאוחר מידי-והייתי שמחה שמשהו צמא לדם מחכה בטיסה. ,אבדתי כל תשוקה לחיות.
השעון בישר שנית והשמש החלה לרדת מהקו המדויק שחצה את השמים.
-פרק 1 :מסיבה-
עמ' 3:
הייתי 99.99% בטוחה שאני חולמת.
הסיבות לחשדותי היו,קודם כל עמדתי בחלל שטוף אור שמש- ברור ומסנוור שלעולם לא זרחה בעיר פורקס הגשומה, וואשינגטון ביתי החדש- ושנית הבטתי בסבתי מריה .
סבתא מתה לפני 6 שנים,אז זו הייתה עדות מוצקת לטובת תאורית החלום. סבתא לא השתנתה כל כך;פניה ניראו בדיוק כפי שזכרתי אותם. עורה רך ומקומט,אלפי קמטים קטנים נוטים בעדינות על עצמות לחייה.כמו משמש יבש,אך עם שיער לבן נפוח ועבה עומד כמו ענן מסביבו.
עמ'4:יעלה עוד כמה דקות..אני עדיין בשלבי תירגום ..
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
