למה אני מתרחקת מכל מה שאני?

קולנוע, תסריט, אנשים, כתיבה, צילום, חשיבה.

לאן כל זה נעלם?

סעמק.

[מתנגנים - איזבו, פרג'אייל. רוצה לקרוא - "מדוע אני כותב" של ג'ורג' אורוול. צריכה עוד קצת חופש.]

וכוסעמק. למה לכולם יש מה להגיד? למה החברים של כולם נורא טובים פתאום, ולכולם יש דעה על הגדנ"ע הזו? למה אני לא מעכלת, ולמה אני מתעלמת, ולמה אני מניחה שאם אעצום את העיניים הכל יעלם?

אז הנה, עניתי לעצמי בעוד אחת מהשאלות האלה שלא מובילות לשום מקום. רק שבדיעבד הן כן.

אני מניחה שאם אעצום את העיניים הכל יעלם.

מה קרה? גן חובה?

אני רוצה לכתוב את כל המחשבות שלי, לתרגם אותן בשתי דקות למיליוני מילים שמתחברות בהרמוניה מטורפת

ואני רוצה לכתוב תסריט ממש טוב, ויש לי רעיון התחלתי שבטח ישתנה עוד מליון פעם.

אף פעם לא רציתי לכתוב כמו שאני רוצה עכשיו.

לא ידעתי שאני כ"כ אוהבת את זה; לא משנה שאח"כ אקרא את הכל ואקטול על ימין ועל שמאל (שיו, חרוז.), בכלל לא משנה. אני אוהבת את השחרור הזה שעוד לא מצאתי בשום מקום אחר.

סעמק. כל כך הרבה ייאוש. והכל שטויות

הכל שטויות. הכל שטויות.

ואולי בגלל זה עוצמת את העיניים? כי הכל שטויות, כי הדבר-הטוב עוד לא הגיע, וכשהוא יגיע אני בטוח אשים לב. נכון?

לא. לא נכון. זה סתם, זה כל מה שאני שונאת. כל מה שאני שונאת נוצר מההקלדה שלי, מהתרגום-מחשבות שלי. ולא משנה שאני בכלל לא יודעת שאני חושבת ככה.. עוד יומיים ייפול האסימון. הארה? בתחת שלי. גם כן הארה. דברים שאנשים עלו עליהם לפני עשרים שנה, ורקדו עליהם בפסטיבלי-רוק עצומים. ומה נשאר לי? לקנות כרזה מזדיינת 15X8ס"מ, ולהעריץ.. הו, להעריץ כאילו אין מחר.

ואת מה אני מעריצה? שום דבר אמיתי, בעצם. סתם תדמיות שאנשים יצרו לעצמם. למה זה כ"כ מושך אותי? כי גם אני רוצה. גם אני רוצה להיות ייחודית, ועל הזין שלי כמה שזה נשמע פתטי ומי קורא כאן וכל זה. כ"כ לא חשוב. כ"כ לא.

תחשבו מה שתחשבו

תשנאו או תאהבו

כ"כ פלצני ולא מתאים לתקוע את שתי השורות האלה כאן. כ"כ, כשאני באה בגישה של הכל-באמת, אבל אף אחד לא באמת יודע את זה - כי כולם תקועים על הדעות הקדומות שלהם, שאומרות שום דבר בעצם. וגם אני. גם אני תקועה על דעות קדומות, ומפסידה מליוני אנשים בדרך. ויוצרת לעצמי תדמיות שהן לא אני, ומאבדת שיחות חשובות עם אנשים חשובים רק בגלל שהם הופכים להיות חלק מהחיים שלי.

הלוואי ולא היו קוראים לשניכם יובל. הלוואי והיה אפשר לפרסם שמות משפחה באינטרנט בלי להרגיש רגשות אשם אח"כ כשמישהי נאנסת.

ותשמרו על עצמכם, תמיד. אל תעצמו את העיניים, כי הדבר הטוב מתקרב אליכם במהירות של מטאור.

ואני בסך הכל רציתי לכתוב. מה הקשר? מה הקשר? הלוואי והייתי זוכרת מה כתבתי. מה הקשר.

ואני ממשיכה.

כולם יודעים מה הם רוצים כל הזמן, ומה יש להם להגיד, ואיך לנסח ובאיזו כמות

וגם אני הייתי, ולאן זה נעלם? ולמה כ"כ מתעבת ולמה כ"כ מתגעגעת ולמה כ"כ שואפת לזה שוב?

נוסטלגיה מטורפת בכמה ימים האחרונים. כל הזמן דברים מהעבר הקרוב-נורא. צלצולים של פלאפון ושירים לשיר אותם, ולהסתכל על הבן אדם הזה שיושב לידי כבר שנה ולא להצליח להבין איך רבנו פעם אחת ברצינות.

אולי זה הגיל. התקופה. תקופות, כן. מוכרחים לעבור אותן. ואם לא היו סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה (משנות השמונים. כן, שבח. שמונים.) איך הייתי יודעת את כל זה?

ילדת טלוויזיה. מהדור ההוא שמכרסם ביסלי בקולי קולות ואף פעם לא צוחק באמת מבדיחות שכבר שמע חמישים פעם קודם.

ועד שלא היה אינטרנט, לא הייתי באמת. התבסס לי הרקע, אבל לא הייתי באמת. טיפשה מדי. הלוואי והייתי עכשיו.

נורא מתנשא, נכון? לכתוב שהייתי רוצה להיות טיפשה, כי זה אומר שאני מאמינה שאני חכמה.

אז כן. אחלה. מתנשאת, אבל חכמה. רוצה להיות, בעיקר.

די כבר. הכל צביעות. כולם מכסים את עצמם בנימוסים מזויפים. וגם אני. וגם אני.

ותפסיקי לדבר על כולם כשאת לא יודעת בעצם. אני יודעת עליי.

אני נימוסית בצביעות, ומתנשאת, וחושבת שאני חכמה, ודוגלת בדברים שמכריזה ששונאת, ומעכלת הכל בשלב מאוחר יותר, ומתפוצצת אחרי המון זמן שלא כתבתי, והאצבעות שלי כ"כ קפואות עכשיו.

אבל זה לא קשור, נכון?

אבד לי חוט המחשבה. אולי אני אשמור את זה שוב, ואז כשאקרא - יבוא לי עוד לכתוב.

זה עושה טוב, בינתיים.

אני בטוחה שאח"כ זה יהיה אפילו יותר טוב. אופוריה? לרגע אחד.

ונקודה אחרונה למחשבה, אבל רק שלי - אולי כדאי להפסיק להתעסק במה אחרים חושבים, ולהתחיל להתעסק במה שאני מרגישה.

והלוואי והגבול לא היה כ"כ דק. אולי אני צריכה לעבוד על זה, ואז הוא יתעבה.

עד אז

לילה טוב.