הכל פסיכולוגי

ואחרי כל עלייה מחכה ירידה.

ידעתי את זה, אני הרי אדם הגיוני

כ"כ בא לי לבכות

אבל אין טריגרים. הכל כל כך טוב בזמן האחרון

וזה משגע אותי, כל הזמן מחפשת את העוקץ

אבל לא. אין. למה זה מקבל תבנית של שיר? אני שונאת שירים, אני שונאת תבניות. אני ואני ואני ואני. בזמן האחרון אני כבר לא מצליח

באמת שאני מרגישה עוד תהום נושפת לי בעורף

נפילה, קריסה, תהום, לאבד הכל, נגמרות-מתחילות, שריפה

שום דבר לא קורה

וזה משגע

כאילו מישהו מדגדג אותך, ואז מפסיק בבום, ואז רק מתקרב לבטן שלך ורק כמעט נוגע כל הזמן.

זאת הבעיה, והיא תתעצם

ותגדל

כי ככה זה בעיות מהסוג הזה, ואולי בעיות -בכלל-.

באמת שמאסתי

מילים אחרונות

וזה לא פייר בכלל שאפור עושה לאנשים משהו, כשהמון צבע לא עושה כלום

אפור מוכר, אני שונאת את זה.

אני שונאת את זה כ"כ, ואתם אף פעם אל תבינו, כי כולכם אפורים. ולא מיוחדים.

אין מי שיגיד, ואין מי שידע.

אלג'יר מצוינים. חשבתי לסדר מחדש את לוח המודעות המגנטי שלי, אמא ביקשה שאסדר את הארון במטבח, רציתי ליסוע לבוםבמלה, רציתי לקנות בידיז, רציתי ליסוע לכנרת, רציתי ליסוע עם אמא לדרום ת"א,

לא רציתי לסיים בגרויות, לא רציתי צבא, לא רציתי בנאליות,

רציתי לעבוד,

לא רציתי אפור, וזה כל מה שיש כאן. אפור ורק אפור. כל ההזיות האחרות הן רק כאבי ראש, כולם יודעים את זה. אף אחד לא אומר.

זהו

יתגדל ויתקדש שמה רבא,

בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה

בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל

בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן.

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא,

ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקדשא בריך הוא

לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תשבחתא ונחמתא

דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבא מן שמיא

וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל,

הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל,

ואמרו אמן.