איזה כיף לעזוב את הבית ולהשאיר את הווינאמפ פועל עם המי והדורס והנדריקס ולחזור הביתה ושהשיר שניגן כשעזבת את הבית ממשיך לנגן בדיוק כשאת חוזרת, ואיזה יופי כשזה וויילד ט'ינג של ההנדריקס וזה בדיוק הסוף של הסוף ומיד תגיע הפתיחה של טומי.

אני כ"כ אוהבת אנשים

כמה נקודות אור, שייה אללה

כ"כ הרבה אנשים (או שזה היה רק רועי?) אמרו שידעו שאצלם את הערסל בודד בחורף הקר והאפור וכו' וכו' וכו', ואכן הגיעה השעה בה יצאתי עם המצלמה החוצה ולקחתי את הזוויות הכי אפורות שהצלחתי למצוא, אבל זה לא יצא משהו. זה פשוט עמוס בירוק, אין שם יותר מדי ערסל. אני אעלה את זה אח"כ לכאן, פשוט וכו' וכו'

מעבר לזה יצאו כמה פטריות בדשא שלנו, ולידן יש קן של נמלים חרוצות אחושרמוטה שרק רצות ורצות ורצות ולוקחות ורצות ותופסות ונכנסות מתחת לאדמה, ובדרך, כשהן עולות על הפטריה, אני מצלמת את המאקרו שיהיה בעתיד המאקרו של החיים שלי, כשלא אחזיק מצית ופלאפון בידיים בזמן שאני מצלמת. יש מספיק זמן בשביל זה.

 אז צילמתי את הפטריות ונזכרתי שאחרי הגשם הראשון שנה שעברה, הייתי עם אותו סוודר אפור ("וואו, זה הסוודר הראשי, לא? איזה כבוד" - יובל, כשהצעתי אותו כשהיה לו קר) שלבשתי כשהלכנו אל יובל ביום ההוא, עם קרן ושבח והמצלמה, והדשא של יובל היה מלא פטריות וצילמתי אותן ויצא פגז. נראה כאילו לא היה קיץ, סתם יומיים שבין חורף לחורף. 

אתמול עברתי על הכפתורים והתמונות (והכותרות וכו') שהיו בבלוג הזה, ומצאתי את "ינואר 2005 היה שמח", ועכשיו כשאני חושבת על זה אני יכולה רק להניח שביומולדת, בניגוד לאנשים אחרים, ממש טוב לי. מעברי זמן זה אחלה, תאריכים מיוחדים זה אחלה, לזכור נקודות ספציפיות בחיים שלי זה אחלה, ואיזה מזל שיש לי מצלמה.

אסוסיאציות

היום בבית ספר היה אחד מהרגעים ההם שניסיתי כ"כ קשה להסביר לגביהם, (ואני מניחה שבאיזשהו מקום הצלחתי, שהייתי ברורה. והגעתי לעוד מסקנה והיא שאחרי כ"כ הרבה לדבר אני פשוט מתרוקנת וזו הסיבה לעצבות של אתמול. לא משנה), רגע..מקסים? כזה. רגע מקסים כזה. ישבתי עם קורח במגרש הספורט הקטן, זה שפעם היינו משחקות בו מחניים, והוא עם הסיגר הקטן שלו ואני עם המעיל הגדול שלי, יושבים ומנסחים טקסט מצחיק לתלות על דלת הכיתה. והשמש יצאה מהעננים, והשמש נכנסה אל העננים, וזה היה ממש ההיפך מסלואו-משה - בדיוק כמו שהיה בצילומי פיילוט של שחר, שהתאורה כל הזמן השתנתה, רק שהפעם זה היה חיובי.

אז ישבנו שם והיה קר ולקורח נרדמו הרגליים והוא לא הצליח לזוז והיה את השקט הזה עם המטוסים האלה שעוברים מעל בליך כ"כ הרבה, שהתרגלנו אליהם, שהתרגלתי אליהם. שלוש ומשהו שנים אני במקום הזה, וכאילו ששום דבר לא השתנה בחיים - אני רואה אותי וקשה לי לחשוב על אני אחרת בזמן אחר, אני אני תמיד. אין יותר מדי תהפוכות, על אף כל הבלאגנים - על אף כל האנשים שנכנסו ויצאו מהחיים שלי [המספיק חשובים תמיד נשארו, תמיד יישארו, אפילו כשאין קונקשיין. דפנה], אני אני וזהו. עם השיכחה וההפתעה והמצלמה. 

והיציאה מהרעיון המרכזי, אני כ"כ אכשל בבגרות בניסוח (? איך קוראים לזה?).  

מוסיקה מונעת קושי.

אח"כ נעה כתבה את מה שניסחנו ובסוף ביצפר תלינו את זה על הדלת ונסעתי עם צליל וסיון לבית קפה שגל עובד בו ושתינו קפה ואכלנו מתוק וחם והיה לי מצחיק וצביטה בלב, אבל הכל אפשר לתקן. לא? לאחות את הקרעים (מסר לקוראת צליל - נא לקרוא את השורה "לאחות את הקרעים" במבטא צרפתי-לא צרפתי, אם את יכולה)  וכשיהיה שלם, יהיה מלא. לא ריק.

סאלוויה? פסיק-נקודה,

זעזוע, לא? זה בדיוק מה שצריך. אבל טיפה מפחיד, לא בראש שלי ליפול ולהתמודד. מה שיהיה יהיה.