מעניין אם תאהבי את הפתרון שלי.

קצת אירוני לקרוא את מה שאביתר בנאי כתב על חג שבועות אחרי שכבר קראתי את זה לפני שבוע.

אבל קראתי את זה שוב, כי הבנתי שאולי יש משהו שפספסתי אם לא שידרתי לך את מה שהוא משדר לי בשיחה ההיא.

בכל אופן, קראתי שוב ואני מעכלת את זה שוב ובדיוק באותה צורה.

זה כבר ישן ואין לי מה להוסיף על זה. פעם שחר שלחה לי סמס שכתוב בו שהיא אוהבת לתת לפיליפיניות לעבור בכביש, כי החיוך האמיתי שלהן נורא מספק. זה היה בפלאפון הישן ולכן אין לי איך להוכיח, אבל ההודעה שהחזרתי לה הייתה בנושא קארמה - מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל.

וזה קצת מפתיע והרבה אירוני לשמוע את דנה מספרת לי על קארמה כמעט שלושה שבועות אחרי זה, ועוד אירוני זה לקרוא את המאמר של אביתר בנאי משבועות שרצית שאני אקרא.

תאוריות יש בי

בכמויות.

היישום שלהן הוא שקשה לי. (וזאת אולי בדיוק הסיבה שבגללה דפנה אומרת שאני אצליח בפיזיקיה, אבל לא בתרגול. רק בתאוריה).

להגיד "מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל" זה לברוח מאחריות. אני לא מצפה שאנשים יברכו אותי לשלום אחרי שאני לא מברכת אותם. אני בונה על הדדיות.

ובנוסף, ההדדיות שלי - יש בה משהו טיפה תלותי. אז ככה שכצליל מודיעה שטוב שהתרחקנו אחרי שרבנו כל יום בכיתה ט', ואז דפנה מגיעה ואומרת את אותו הדבר, ואז אני נזכרת שוואלה - עכשיו זאת מתרחקת ממני במודע, וגם השניה, והשלישית זה עליות ומורדות כל הזמן... אני נפגעת. ומגלה שאין לי יציבות.

אין את היציבות החיצונית אז בטח שהאיזון הפנימי ייפגע, אבל אני משלימה עם זה.

אני משלימה עם זה מהסיבה הפשוטה ביותר בעולם.

ועכשיו טוב לי.

היום לא עשיתי כלום. ראיתי טלוויזיה, אכלתי, ניקיתי את החצר, הכנתי טראפלס שוקולד לשבועות, הכנתי מוס טונה לשבועות, ניסיתי לפתוח דף חדש ועכשיו אני כאן. כותבת.

לא רע לי כי לא משעמם לי. טוב לי.

וכדאי שתדעו

כל מי שנתקל בפוסט הזה, ויוצא ממנו עם שום דבר

כדאי מאוד שתדעו

שמה שתתנו, ככה תקבלו.

with no hard feelings

פשוט מאוד.