(:

לתת לסוג מוזיקה שם זה דבילי כמעט כמו לתת שם לפסטה רוזה. בכל מקום היא תבוא אחרת אז מה הטעם. הבסיס תמיד יהיה זהה, אבל אף פעם לא אותו דבר. כל הלהקות מכל הסגנונות בנויות על אותם החוקים (או על השבירה שלהם - במקרה הזה, אפשר היה למצוא שם שפשוט נוגד את המוזיקה. מין הפך שלה. לא כמו "שקט", יותר כמו דיס-משהו, או אנ-משהו), אז מה הטעם בלפלג אותן ולתת לקבוצות האלו שמות?

כמו ההוא מהביגבגים שאהב לסדר ולשים לחוד, ככה ששום דבר לא ילך לו לאיבוד

הבעיה היחידה עם הסדר הזה היא שהאנשים ננעלים על מה שהם יודעים שהם אוהבים ולא פורשים כנפיים אל העבר האחר.

וככה מאבדים בעצם, וזאת כל הנקודה (!), את מה שלא מסודר בתגיות שלהם.

זאת הכללה

אחת כזאת טיפשית

כמו כל ההכללות

אבל אני מרשה.

התחלתי לאהוב את וודי אלן.

פתאום אני צוברת שעות על גבי שעות של השכלה. חיובית.

זה לקרוא קצת מה הברסלבים אומרים, לראות דוקו על בוקובסקי, הרבה קולנוע, נוסטלגיה עם חברים מול רק בישראל, ציפורים

דאב סייד מתנגן. אני צריכה להשיג את אנימל ואמיוסד טו דאת' ו וויש יו וור היר, כי אני הולכת לרוג'ר ווטרס בנווה שלום.

הישראלים מחפשים משמעות (:

לא מספיק קרוב, ד'ואו.