איזה יומיים גדושים, אלוהים ישמור.

אנקדוטות מכאן ועד טיזינאבו, בחיי. הנשף הזה, ההופעה הזאת, כל המסביב

עדי קספר (לסקי וקספר, לפי מאיטל), בתור התחלה - רק בשביל לשפוך קצת הזייה מסביב לעניין הזה

אני עומדת שם בעיניים פתוחות אחושילינג ובוהה בילדה הזאת שעומדת מולי ומספרת לי שפעם היינו חברות טובות ושציירתי יפה, ושוואלה, הלוואי ויהיו לי חיים טובים. אני בוהה בה בלי להגיב ובלי לזוז, וברגע שהיא הולכת אני מסתכלת על דפנה ותופסת את הראש בין הידיים, איזהסרטאיזהסרטאיזהסרטטטט

וצחוק מטורף מטורף מטורף. הקטע עם השמלה, הקטע עם רתםהוכמן, הקטע עם דפנה והלימונצ'לו, הקטע כשמגון בא להגיד שלום כשהתחבאנו, (דפנה והלימונצ'לו זה כמו דפנה והעוגיות רק פרחחי כזה), (("פרחחי"?)), אנשים

הזויים

טיל.

ועכשיו

בהופעה

אין טעם לנסות אפילו

שיהיה לילה מצוין

מי ייתן וכל חלומותיכם יתגשמו