ישבנו חזק וגלגלנו רעיונות ב360 מעלות בכיוון השעון, חיפשנו סגולות בירוקים והחומים שלקחו אותנו גבוה ונמוך ומעליי ומתחתיי, מחפשים מתכונים ודרכים למיצוי תחושת האושר, בתקווה שזו תלווה אותנו גם בסוף, כשהמעגל ייפתח ויהפוך להיות ציר הזמן של חיינו, זה שנסתכל עליו בדיעבד ונתהה מה בעצם קרה בחורים שבין אירוע גדול אחד למשנהו.

אנחנו מצטיינים בלהסתכל החוצה ופנימה וקדימה ואחורה בניתוח מעמיק  שלא יבייש את אסי דיין בבטיפול, אנחנו מספרים לעצמנו שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הם לא האמת היחידה, שיש עוד מליוני אמיתות סובייקטיביות, צריך פשוט לדעת לברור ולהחליט עם איזו אמת אתה הולך וכמה אחוזים ממך אתה משאיר לאמיתות אחרות.

העיניים מזוגגות, מספרות אלפי חוויות מ21 שנים, חלקן בפרונט וחלקן נתקעו בבקפריים – אבל לכולן חשיבות, לכולן השפעה ואת כולן הייתי רוצה לזכור. איפה היינו ומה עשינו ועל מה דיברנו ולאיזה מקומות המוח הפליג מחוץ לשיחה, וכמה שירים זומזמו וכמה מילים עוותו וכמה עצב וכמה צחוק כנה ואמיתי. כמה מסיכות וכמה אהבות שהומרו לשנאות ולהיפך, ותזזית ושלהבת ועצלות ויכולת בל תתואר לברוח מההסתכלות פנימה במודעות והלקאה עצמית. שאיפות ורצונות ואכזבות והגשמות ותודעה תודעה תודעה; או שזה בפנים או שזה בחוץ, אבל זה כל הזמן שם. ולך תתחיל לספר לבנאדם ששואל אותך "מי אתה? מי זה שם בפנים?" את כל זה, ומה מזה מתואר פה בכלל? המילה "קמצוץ" מביישת את מי שאתה, אחרי 21 שנה של כל זה, בעוצמות משתנות ובאלפי גוונים שבין השחור ללבן.

לדעת לאן אני ממשיכה מכאן היא דרישה מוגזמת בהתחשב בעובדה שלספר מה כבר עברתי אני לא מצליחה, כ"כ הרבה מים עוד יעברו בנהר שלי ולעולם לא יהיה לי את אותו הנהר. כל חלקיק קטנטן של שניה מביא עמו קיום אחר, מצב אחר. חלקם חוזרים ודומים אבל לכל אחד אפקט שונה – העתיד מלא באירועים ובחורים שביניהם, השאיפה צריכה להיות לא לחסום, להגיע עם דף חלק ולתת לציור לקרות מעצמו, לברור אך לא לכוון, לשאוב ולספוג ולטפטף מאוחר יותר את טיפות ההבנה אל תוך מתכונים חדשים לאושר אחר

מצחיקים המסרים שמעבירים פה לבעלי בלוגים לפני עדכון. משהו מפיל, כמו שאומרים אצלנו בשכונה. משהו..חבל על הזמן. איך "חבל על הזמן" התפתח להיות משהו כ"כ חיובי? ו"בןזונה". כאילו, להדגיש-להדגיש, אבל וואלה, זאת לא המשמעות בכלל.

לא משנה.

לפני המתכונת בספרות כתבתי סיפור עליי בהודו. לא סיימתי אותו, כי "אני לא אוהבת לסיים דברים שהתחלתי", כמו שאמרה צליל. זה נכון.

ועכשיו, בלילה - אחרי יום שכלל, בין השאר, את הבגרות בספרות, אני עכשיו מסכמת כל מיני מחשבות לאנקדוטות פואטיות לאללה, עם כל מיני דברים שלאחשבתי שיצאו ממני. אין לי איך לפרט כי אני כבר לא זוכרת, אבל הכל כתוב ושמור באחת מאותן ספירלות. (רק אחת גדולה, הפעם) .

איך זה שתמיד אחרי/לפני/בזמן בגרות בספרות יש לי מוזה?

ראיתי רקוויאם עכשיו וקלטתי פתאום את הקטע עם האין-תקרה ששחר כל הזמן מדברת עליו, ופתאום הייתה לי צמרמורת ומיד התקשרתי לבקשר את החדשות הטובות. את הבום לא מצאתי בהמשך אבל זה מספיק לי.

כיביתי קצת לפני המכות חשמל באמא. אני לא צריכה סיוטים בלילה, תודה רבה. ואני כבר מכירה את זה, ואני לבד - אז בשביל מה?

ניקיתי להופמן את האקווריום. המים היו צמיגיים כאלה, אז החלטתי ללכת על מינימליזם - בלי צמח ירוק מפלסטים ועם מעט מאד אבנים סגולות. כשהחזרתי אותו למים הוא אמר תודה כששה במעגלים מהירים בחלל קצוב שנקרא אקווריות.

ניסיתי לצלם במינולטה החדשה אבל הוא כל הזמן זז והצלחתי להתפקס עליו רק בקושי. כשהעברתי למנואל סוף סוף הספקתי לצלם תמונה אחת עם צמצם מהיר לאללה והיא יצאה חשוכה כמו בתחת של כושי, לפני שנגמרו לי הבטריות.

אני צריכה לקנות עוד סט של ארבע נטענות, כי היא באמת מחסלת אותן מהר.

כבר כמה זמן שלא ישנתי טוב, והיום כשחזרתי הביתה בצהריים ישנתי שעה בשלווה ובדבקות שלא נראתה כמוה כבר הרבה זמן.

הדלקתי טלוויזיה ולא היה כלום חוץ מאיזו אנימציה יפנית על ילדה שהצילה חתול ואז החתולים מנסים לגמול לה בכך שהם לוקחים אותה לממלכה שלהם והופכים אותה לחתולה, ורוצים שהיא תינשא לנסיך הממלכה.

אחרי עשרים דקות של צפייה (האמת שהייתי יכולה לראות את זה יותר), נפלתי לתרדמת לפרצוף.

וזה בדיוק מה שמביא אותי לחשוב שבשביל להרדם טוב בצהריים, אני צריכה לישון בסלון (אף פעם לא בחדר), מול משהו ממש משעמם בטלוויזיה.

זה עובד, וזה בדוק.

זה כמו ש

מישהו יהיה מלא מרץ עד שהוא יצטרך ללמוד. וברגע שהוא יתחיל לקרוא בספר הלימוד, הוא ירדם על המיטה. כי שם הוא למד. ככה זה.

ואם כבר ספרי לימוד

ציפור קטנה לחשה לי שב12.7 בערב, דהיינו - אחרי המועד ב' מתמטיקה, יש מדורת-ספרי-לימוד גדולה ופתוחה, שכל אחד שמגיע אליה צריך לתרום איזה משהו לבערה (אפילו דף אחד. רק לא להגיע בידיים ריקות).

תפיצו,

ושיהיה בכיף עד אז

סואולונג

איזה יומיים גדושים, אלוהים ישמור.

אנקדוטות מכאן ועד טיזינאבו, בחיי. הנשף הזה, ההופעה הזאת, כל המסביב

עדי קספר (לסקי וקספר, לפי מאיטל), בתור התחלה - רק בשביל לשפוך קצת הזייה מסביב לעניין הזה

אני עומדת שם בעיניים פתוחות אחושילינג ובוהה בילדה הזאת שעומדת מולי ומספרת לי שפעם היינו חברות טובות ושציירתי יפה, ושוואלה, הלוואי ויהיו לי חיים טובים. אני בוהה בה בלי להגיב ובלי לזוז, וברגע שהיא הולכת אני מסתכלת על דפנה ותופסת את הראש בין הידיים, איזהסרטאיזהסרטאיזהסרטטטט

וצחוק מטורף מטורף מטורף. הקטע עם השמלה, הקטע עם רתםהוכמן, הקטע עם דפנה והלימונצ'לו, הקטע כשמגון בא להגיד שלום כשהתחבאנו, (דפנה והלימונצ'לו זה כמו דפנה והעוגיות רק פרחחי כזה), (("פרחחי"?)), אנשים

הזויים

טיל.

ועכשיו

בהופעה

אין טעם לנסות אפילו

שיהיה לילה מצוין

מי ייתן וכל חלומותיכם יתגשמו