אולי הגיע הזמן שהקיץ יגיע גם לכאן.

אני מתה לכתוב משהו שלם, אבל כנראה שלא מספיק רע לי בשביל זה.

זה בטח טוב וכאלה, ואולי כבר הגיע ה"בסדר" הזה שכולם מדברים עליו, אבל האמת היא שחסר משהו.

כל היצירתיות שלי נעלמת, כל הספונטניות, כל המחשבות, כל השקט

אמנם אני רוב הזמן בבית, אבל כל הזמן בתנועה. אפילו מול המחשב, בשיחות עם אנשים; מזיזה דברים ממקום למקום על השולחן שלי, לועסת שטויות, מיישרת את ערימת הדיסקים שמצטברת כאן

אני חייבת לסדר פה קצת. בגדים זרוקים בכל מקום, תכשיטים שהכנתי (בכמויות) בזמן האחרון מפוזרים על השולחן, הרצפה מלאה בדפים של הבגרויות האחרונות, דיסקים בכל מקום, נרות נשמה (הייתה הפסקת חשמל לפני כמה ימים), חזיות, טישויים, כפכפים, נעליים, תיק ביצפר ותכולתו מפוזרים, תעודה ותעודת הצטיינות, חגורות, כוסות מים, בקבוקי מים, מפתחות, פקקים של קוקה קולה, כסף, עיתונים, ספיישלים סודוקו, לקים, אלכוהול ואצטון, גרביים, חרוזים, מצתים, עטים, תחתיות לכוסות

והכל בכמויות

אני חייבת להעיף מפה הכל. יש לי עומס בחדר

אני צריכה להביא מישהו חיצוני שפשוט יעיף מפה הכל

כל כך הרבה כלום

הכלום שלי, נו. גם כן.

כמובן שאף אחד לא יעיף מפה כלום, וזה רק עוד דיבור באוויר.

אני שונאת את מה שכתבתי עכשיו. זה כל כך סתם. אין לי מה לכתוב. אני לא מרגישה כלום, וכל מה שיוצא ממני הוא סתם דברים שמושפעים מזה שלא קורה כלום. שום דבר חשוב.

כלומר

סתם יום יום.

בדיוק בגלל זה החיים של כולם עוברים נורא מהר, בגלל שלא קורה כלום

מצד שני, אם כל הזמן היה קורה כלום, אנשים היו מתרגלים לזה והדברים שהיו קורים היו הופכים לכלום. אז כנראה שקורים דברים

כנראה שפשוט התרגלתי, ואני צריכה איזה משהו שיזעזע אותי

מבפנים.

תמיד אני חוזרת לאותה נק', כל פעם אותו דבר

געגוע לעצבשלי, הרצון שיקרה משהו, ההארה שכנראה שכל הזמן קורים דברים ואני פשוט צריכה לחזור להתלהב מהם. מה הטעם בכלל?

הם ימים טובים בשבילי, בד"כ. התחלה חדשה.

תמיד טוב.

ולא משנה שזה היה חרא יום בכל סטנדרט-שהוא-לא-ההרגשה-שלי. [איזה עוד סטנדרטים יש, בעצם?]

כולם מחמיאים. והאהבה נמצאת שם, ואף אחד לא יכול לפגוע בזה.

עמית צייר לי את העטיפה של החומה של פינק פלויד, ורועי צייר לי יד עושה פיס. הכל על האולסטאר הצהובה מימין. משמאל, אורן עשה לי פסים בשרוכים.

בקרוב הן יהיו אני באמת. בקרוב.

חבל שחורף, וחבל שהעוגה העצומה ההיא שאמא הכינה לא כ"כ טעימה. כלומר, יש בה חלקים טעימים.

אין לי שום בעיה עם זה,

שעכשיו אתה בורח.

ואותך, אותך אני שונאת. תתרחקי ממני. סעמק. (ואיפה אתה יובל, שתגיד שאסור לי לשנוא?)