הדר רואה אותי ושואלת מה לא בסדר, התשובה היא "זו תקופה לא משהו" והיא עוזבת. נדבר על זה מחר, היא אמרה. בכיף. קצת חיצוניות לא תזיק לי, בייחוד כשהיא באה עם טיפת חמלה בלי שאני אבקש. מאסתי ברעיון הזה של להצהיר מה לא בסדר. קצת חום לא יזיק, אפילו אם זה רק לרגעים קטנים. כמו החיבוק ההוא אחרי המגמה, כמו שקרן צובטת לי את המרפק. אני מתגעגעת ללהיות בפנים, ואני כבר לא יודעת איך לגשת. פה ושם אני שומעת משהו ומשייכת אותו למישהו, כמו ההודעה ההיא לשחר עם הציטוט מסינג סונג סון. שאלתי אותה מה היא חשבה והיא אמרה שהיא לא אוהבת את זה שאני ממצה שיחות שלמות להודעה קטנה.
מפריע לי שאנשים לא אומרים לי מה הם חושבים ושאני צריכה לשאול אותם. ומצד שני מפריע לי שאנשים לא שואלים אותי ושאני פשוט צריכה להגיד להם. זאת לא אדישות, זה חוסר עניין. ואותי כן מעניין, אבל אני מרגישה שאני מחצינה את זה. אולי אני לא וזאת הבעיה בעצם. כמו ללכת בתוך ערפל על הדשא ולא לראות אותו, אבל לדעת שאתה בתוכו.
קניתי כנפיים בטעם העיר בדוכן של הודים, כשלידי עמד סטלן עם ראסטות וביקש אותו דבר כמוני. ההודי בקופה לא הבין מה הוא רוצה כי הוא לא דיבר עברית, אז עזרתי לראסטה כשאמרתי "ווינגס". ההודי חייך וצעק בקול גדול "ווינגס!" אל המשפחה המיוזעת שלו שעמדה מעל מליוני סירים ענקיים. לא עברה חצי דקה ושנינו קיבלנו את המנות. התיישבתי לאכול עם קרן וצליל עמדה מעלינו.. האטריות-קלקר נשארו בצלחת וזרקתי אותה, הלכנו לכיוון האוטו. פתאום ראינו את רועי ורובין והעליתי את עניין הזקן הצרפתי לשטן וכו'.
עכשיו אני בבית והתחלתי לעבור על הבלוג של שבח מההתחלה ועד היום. אני עדיין מופתעת, ומתגעגעת. מוזר לי לראות דרך התגובות את הטינה שיש בי כלפי כל מיני אנשים, ומופתעת מעצמי על העובדה שאני מבליגה עם זה בחיי היום יום.
חשבתי על זה, שלהתנתק זה כמו לברוח רק פחות טוב. אם אני באמת אסע להתנדב עם ארז בקיבוץ לחצי שנה, ואח"כ אעשה את הצבא שלי - מה יישאר לי אחרי החצי שנה הזאת? והאם אני באמת רוצה שזה יהיה חלק מהחיים שלי? חצי שנה בקיבוץ? אני לא יודעת ואין לי יותר מדי זמן להחליט, ואסור לי להחליט "לזרום" כי זה הוכח כלא עובד. לא אצלי בכל אופן.
אולי אני לא בן אדם כזה טוב ואין בי כ"כ הרבה מה לתת החוצה. אולי אני כן והבעיה שלי היא חוסר החלטיות (לא היחידה, כמובן. ובכ"ז). הייתי רוצה להגדיר את הכל במילים פשוטות שייצרו משהו הגיוני שקל להתחבר אליו (בייחוד בקריאה חוזרת שלי עוד שנתיים), אבל אני לא מצליחה. אני מבולבלת, וקודים הם כבר מזמן לא בראש מעייני (עכשיו כשאני קוראת משהו מלפני שנתיים ולא מבינה ל-מה לעזאזל התכוונתי).
להכיר את עצמך זה לדעת מה אתה רוצה. להכיר את עצמך זה לזכור דברים מהעבר ולהבין בדיוק איך הם עיצבו אותך. אני לא זוכרת דברים מהעבר, חוץ מהסיפור עם התולעים בטלוויזיה. אני לא יודעת ל-מה התעצבתי. אני לא יודעת מה אני ואני לא יודעת מה אני רוצה. אני יודעת שאני צריכה למצוא פיתרון ואני יודעת שזה לא ייקרה אם אני אחפש אותו.
לסמוך על אחרים זה יפה אבל מכריח אותך להסתובב עם חוסר ידיעה. חוסר ידיעה כזה שאני לא יכולה להתמודד איתו במצבי. אני צריכה לגרום לדברים לקרות ולא לשבת בצד ולראות איך הכל נופל. איך אני נופלת.
מישהו אמר לי לפני כמה ימים (אולי זה היה בעצם היום) על לכתוב תסריט או שירה ככה שהכל יהיה הפוך. אולי זה היה אורן, שאמר שלכתוב על מישהו שהוא עצוב דווקא כשקיץ ושמח דווקא כשחורף, זה יכול להיות מגניב . ואני לא יכולה שלא לחשוב שעכשיו סוף פאקינג מאי, ושיש לי עוד פחות מחודשיים עד שיגיע ה17 ביולי ואני נמצאת בתקופה מסריחה. זאת אומרת שקיץ ורע.
כמה מגניב, הא?
הרגעים שלי לא כ"כ אפורים כמו שמתואר כאן. ממש לא. אני אוהבת את הרגעיות הזאת ואת הצחוק הזה שמסתיר מאחוריו...מה?
אני אפילו לא יודעת מה מסתתר מאחוריו.
להגיד שהרבה עצב זה פשוט כי אמרו את זה קודם. אין שאלה שאני מתחברת לזה השאלה היא למה. למה כ"כ עצוב לי?
אני פשוט צריכה משהו להאחז בו. משהו חיובי כזה, משהו לשימוש חיצוני בלבד.
אז פעם היה לי אותכם, ופעם היה לי אותה ואותו ואותם, ופעם היה לי את המקום הזה, ועכשיו יש לי עשן ירוק. עשן אפור, בעצם. במסווה של ירוק. ואני אוהבת אותו אהבת מוות, אהבה שהולכת יד ביד עם התלותיות הזאת. לא פיזית. רגשית.
רגשית באמת. זה כמו
שיהיה לך מטה קסמים, או
אבקת קסם.
שמשכיחה ממך. הסינוור מהקסם והריאות הירוקות משכיחות ממך את המחיר, והוא מגיע מאוחר יותר. בתור דאון אחרי ארבעה ימים.
נורא קל ליפול, אפילו עכשיו
כשזה קיץ
ואפילו ב30 מעלות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
