יש לי ג'וק מתחת למיטה. איך אני אצליח לישון?

כשרוצים ללמוד משהו, מצליחים. לכן אין לי שום צל של ספק (והפעם באמת שאין לי, לא כמו במתכונת בספרות) שהפעם זה יצליח. לך ולי.

נושמת את האוויר פנימה.

עוזבת, אבל לא אותכם.

הלדחוק את הידיים

הרגשה שאני מכירה, לא יודעת מאיפה או למה

העיגולים הלבנים המושלמים והחלקים והענקיים שאני רואה לפני שאני הולכת לישון

הזיכרון הישן הזה, זה שאני לא בטוחה לגביו

ללכת בכפר אז"ר ולראות רק מים מסביב

ליד מגדל המים הישן

עם סבא ועודד, אני עצמי בצורה אחרת

הימים עוברים מהר והלילות עוד יותר. כאילו רק אתמול רצנו בשדות או הלכנו מכות עם מגון או אורן. בין סוף הלילה לתחילת היום לא קורה כלום חוץ מכמה מחשבות משוחררות, ואחה"צ אני מתעוררת.

כשאני מתעוררת זה מטלפון מצלצל או מחום מעיק, כזה שאף מאוורר לא מנצח. לא קורה הרבה שהטבע או השעון הביולוגי מעירים אותי, ועל כן אני אומרת תודה. להתעורר ולהצטרך פיפי זה כמעט גרוע כמו לקחת ביס מקוטג' מקולקל, כל התכניות הולכות לעזאזל. אי אפשר לחזור לישון - אי אפשר לאכול את הקוטג'. זה דימוי מטומטם אבל הוא עובד, אם חושבים על זה לרגע.

היום הזה עבר, כאמור, מהר. התעוררתי ברבע לשלוש ונסעתי לנתי, ללמוד מתמטיקה. ישבתי אצלה שעה והרגשתי טוב. הצלחתי לענות על שאלות ממקבץ שהיא צילמה בשבילי. לקראת סוף השעה התחלתי לזוז בכיסא בחוסר נוחות. זה כבר כמה ימים שכואבים לי כל השרירים ואני לא יודעת בדיוק למה. כשסיימנו איזו חקירה שאלתי אותה אם נשאר עוד זמן, והמצאתי שאני צריכה ללכת בדיוק בארבע. בארבע ועשרה הייתי שוב בבית, ויצאתי החוצה והצתי סיגריה. ההורים ישנו וחיפשתי משהו לעשות.

רציתי לישון אבל הרעיון הזה נפל כי לא היה שום דבר משעמם בטלוויזיה. בסופו של דבר דיברתי עם רועי והלכתי אליו לשמוע את השיר החדש שהוא כתב. כשסיימתי להחמיא נסענו לנווה מונוסון למצוא איזה ספסל בצל לשבת עליו. התפשרנו על גן גדול עם הרבה כלבים שמחוברים אליהם אנשים ברצועה. ישבנו קצת ודיברנו על היה ועל יהיה, אכלנו סוכריות מהפסטיבל הקולנוע בירושלים והתפזרנו, הוא לעבודה ואני עליתי על גהה לכיוון הבית של דרור ומיכל.

נכנסתי אליהם הביתה בלי לדפוק ומיכל נבהלה. יובל מתוק ויש לו אוטו צעצוע חדש. הוא עוד קטן והרגליים שלו לא מגיעות לרצפה, אבל יש להן מקום בצדדים - ככה שכשמסיעים אותו (והוא מחויך כמו החתול מארץ הפלאות, רק לא מפחיד) אין חשש שיקרה להן משהו. הוא כזה מקסים וגם הם. עכשיו הם שמו דשא בחצר וגם ערסל כתום. אני אוהבת אותם

חזרנו הביתה ואכלתי לזניה ופסטה עם פטריות. התחלתי לראות כנפיים שבורות עם אמא ואז היא פרשה לישון ואני נשארתי עם הבכי של עצמי לבד.

כשנגמר ירדתי לדירה למטה, ועישנתי סיגריה בחוץ. דיברתי עם שחר בטלפון וקבענו למחר

לפני איזה חצי שעה כאוס קפץ לסיגריה. הסוף הזה בא לכולם בבום ואף אחד לא יודע מה הוא עושה. אני תוהה מה יהיה ומקווה שלא ייגמר לעולם

אינגליש גירל, אמריקן מאן.

הייתי עם אבא בירושלים, מכרנו לימונצ'לו וזיתים. עשינו אחלה כסף וקניתי כל מיני שטויות ביריד הזה. שני צמידים לרגל וצפצפה שעושה קול של ציפור גן-עדן (ככה כתוב על המדבקה.)

ישבנו באוטו בדרך חזרה ואבא נהג, כמו תמיד, מהר מדי. שמענו את קליפורנקיישן של הרד הוט והוא אמר שהוא אוהב אותם. הוא כל הזמן מפתיע אותי עם השטויות שלו. שומע 99fm, תמוז, עפרה חזה, אוהב את עיניים של השוטים ואיזבו ומעריץ את נינט טייב. בן אדם מוזר עם טעם מוזיקלי לא הגיוני.

אמא לעומת זאת, כשהייתה בת 18 קליף ריצ'ארדס והצלליות היו בארץ והיא עמדה על הגדר בשורה הראשונה וצעקה כמו כל אותן מעריצות ביטלס במופע של אד סאליבן.

אם כבר מוזיקה ומשפחה

לפני כמה ימים דרור ומיכל היו פה ודרור ביקש שאני אביא איזה דיסק קלאסי להרדים את יובל.

שלפתי את רחמנינוב ועוד איזה דיסק שנקרא "החוויה הקלאסית" ויש שם כל מיני שיט מפורסם.

הבאתי את הרדיו דיסק מהמטבח ותקעתי אותו בחשמל בחדר של עודד, ושמתי את רחמנינוב. אמרתי לו שאני מקווה שזה יהיה בסדר, והוא אמר ש"העיקר שזה לא יהיה רחמנינוב". הסתכלתי עליו בשוק ושאלתי אותו למה הוא אומר דבר כזה, והוא ענה ש"איך אפשר להרדם עם רחמנינוב?". בקיצור היה מצחיק לאללא וזה נשמע עכשיו דבילי לאללא

לא חשוב.

אח"כ שאלתי אותו אם הוא מכיר את רחמנינוב בכלל והוא אמר שלא, אבל שזה ידוע שאי אפשר להרדם איתו. 

 

זה כבר כמה זמן שאין לי יותר מדי מילים להוציא החוצה

הרבה קטעים קצרים של מחשבות. ממש, שברירי שניה

וזה בורח.

פעם אמרו שמה שחשוב יישאר

כתבתי הכל ועשיתי במזל קופי לפני שלחצתי על "שמור"

ואז אחרי שלחצתי זה אמר שהמערכת לא מזהה אותי יותר

אז הנה הפייסט של אותו קופי

סליחה על הבלאגן

וואי איזה מעצבן זה פצע בלשון אלוהים ישמור

בום

(:

לתת לסוג מוזיקה שם זה דבילי כמעט כמו לתת שם לפסטה רוזה. בכל מקום היא תבוא אחרת אז מה הטעם. הבסיס תמיד יהיה זהה, אבל אף פעם לא אותו דבר. כל הלהקות מכל הסגנונות בנויות על אותם החוקים (או על השבירה שלהם - במקרה הזה, אפשר היה למצוא שם שפשוט נוגד את המוזיקה. מין הפך שלה. לא כמו "שקט", יותר כמו דיס-משהו, או אנ-משהו), אז מה הטעם בלפלג אותן ולתת לקבוצות האלו שמות?

כמו ההוא מהביגבגים שאהב לסדר ולשים לחוד, ככה ששום דבר לא ילך לו לאיבוד

הבעיה היחידה עם הסדר הזה היא שהאנשים ננעלים על מה שהם יודעים שהם אוהבים ולא פורשים כנפיים אל העבר האחר.

וככה מאבדים בעצם, וזאת כל הנקודה (!), את מה שלא מסודר בתגיות שלהם.

זאת הכללה

אחת כזאת טיפשית

כמו כל ההכללות

אבל אני מרשה.

התחלתי לאהוב את וודי אלן.

פתאום אני צוברת שעות על גבי שעות של השכלה. חיובית.

זה לקרוא קצת מה הברסלבים אומרים, לראות דוקו על בוקובסקי, הרבה קולנוע, נוסטלגיה עם חברים מול רק בישראל, ציפורים

דאב סייד מתנגן. אני צריכה להשיג את אנימל ואמיוסד טו דאת' ו וויש יו וור היר, כי אני הולכת לרוג'ר ווטרס בנווה שלום.

הישראלים מחפשים משמעות (:

לא מספיק קרוב, ד'ואו.