הבטחות הן הבטחות, 

אני מביאה סיפור חדש וטרי מהוורד (: 

מקווה שהוא לא מאכזב 

"האחו" הייתה המילה שבני המקום השתמשו כדי לתאר את האזור רחב הידיים והפתוח מכל צד. זאת הייתה מילה קטנה מדי לאנשים הרואים את המרחבים המונוטוניים האינסופיים שגרמו למתבונן להרגיש כל כך קטן שהדבר  הביא לאגורפוביה והתקפי חרדה.

בני המקום היו פשוטים, חיים באוהלי עור ונודדים עם חלוף העונות. עורם היה שזוף בגוון הזית ושערם לרוב כחול כהה או שחור. עיניהם היו גם הן כהות וחדות. הם היו ציידים, הם חיו על החיות הלהקתיות באחו  כמו מיני האיילים והביזונים.

הטבע שימש להם להכל, הוא סיפק את האוכל והעור לאוהלים ובגדים, את המים והאדמה. בנוסף להיותם ציידים נודדים מדי שנה היו חונים בנקודה מסוימת בחורף כדי להעביר אותו בצורה הכי פחות קשה.

המקום היה קרוי "עמק האלים".

זה לא באמת היה עמק, היה זה בקצה של האחו כאשר מסביב הכל סגור בצוקים חוץ מכיוון האחו. במרכז העמק עמד עץ עתיק ואדיר מימדים שמשם בא שם העמק. ענפי העץ היו כסופים והעלים שלו בקיץ היו ירוקים ובחורף התחלפו לאדום ארגמן של דם. הפירות שלו היו זהובים בצורת כוכבים עם פינות מעוגלים. הם נחשבו לקדושים ואסור היה לאכול אותם פרט לשאמאן שהייתה אחראית לשיחות עם האלים.

הם חיו בבידוד מרצון מהעמים האחרים והם ידעו שאין אף אחד שיהיה טיפש מספיק להסתכן  בחיים של האחו מלבדם אז הם לא דאגו.

הציידים הירוקים או אנשי הדשא בשפת חלק מהעמים האחרים כבר אספו את המחנה שלהם והתכוונו להתחיל להתקדם לכיוון עמק האלים שנותן מחסה מהרוח הקרה והסופות הנוראות של החורף. הים הירוק נא בגלים חדים בידי משבי הרוח הקיצוניים של תחילת החורף.  תוך שעות ספורות השבט יצא כשהילדים והנשים הולכות במרכז עם עגלות רתומות לביזונים אדומים וקטנים, ואילו הגברים הציידים הלכו בצידי השיירה כדי להגן מפני טורפים שמחפשים טרף אחרון וקל לפני תחילת החורף הקשה לכולם.

עמק האלים היה מרהיב ביופיו כמו בכל שנה, העלים רק התחלפו לאדום דם והכסוף של הענפים עמד בסתירה לירוק של הדשא הנמוך למדי בעמק.

השבט לא התמהמה, הם רצו להיות בבטחת האוהלים המבודדים כמה שיותר מוקדם כי היום נגמר מהר והלילה היה קר, תוך שעות ספורות המאהל הוקם וילדים כבר רצו סביב מדורות לאור הדמדומים הסגולים.

הגברים הצעירים כבר קיבלו את תפקידי השמירה שלהם ואת מקום הצבתם, והם הלכו להיעמד שם כדי להתחיל בשמירתם.

לעט המדורות כבו והילדים הושכבו והשמחה והשירים פסקו וכולם הצטנפו בתוך האוהלים החמים מעור ביזון אדום.

כשהדממה נפלה והחושך שלט לא נשמע דבר פרט לצליל רשרוש העלים של העץ העתיק, צליל נוגע ולוחש. הלילה היה קר, קר מדי, והיה רק תחילת החורף. השאמאן סייל אומרת שהשנה החורף יהיה ארוך מהרגיל, קר מהרגיל ואפילו עמק האלים לא יוכל להציל אותם מהסופות התקרבות.

וסייל אף פעם לא טעתה. היא הייתה קול האלים שלהם והם ידעו על מה הם מדברים.

אז למרות השירים והילדים המתרוצצים כול השבט היה דרוך ומתוח כמו מיתר של קשת לקראת החורף הקרב והסכנות שהוא מחביא בחובו.

לכן, כשהפטיט הלבן נפל על אפו של הספק נער ספק גבר הוא לא באמת הופתע. רק הצטמרר מהתחושה הרטובה של השלג על אפו. הוא התעטש וחזר לשמור עם עיניים דרוכות. הצייד הצעיר עמד לרגלי העץ העתיק בלב המחנה וחיכה שבכל רגע יסתערו עליו מפלצות מהחשכה. הוא לא פחד. הוא חיכה בסבלנות לנעוץ חץ בגרונו של מישהו וידע שכל הציידים משותפים להרגשתו.

הציד בחודשים האחרונים היה דליל באזור ההוא ואם בכל השנים הקודמות כמה עדרי איילים היו חולקים בעמק האלים עם ירוקי העור אז השנה העמק היה ריק מלבדם והדבר ערער את המבוגרים ביותר שזכרו תקופות ישנות של רעב ומוות וגרם להורים הצעירים לקרב לחיכם את ילדיהם הישנים בלילה.

הנער פלט נשיפה מהפה והעלה ענן הדים קטן מלפניו. באמת היה קר מדי, הדשא כבר כמעט כולו כוסה בלבן של שלג וענפי העץ העתיק התחילו לחרוק תחת כובד השלג הנערם.

הצייד שמע צליל שהעיר אותו מכמיהתו לתה השחור והחם של סייל ולמדורה חמה לידו. הצליל לא היה מוכר, הייתה זו שריקה גבוהה שלא דמתה לצליל החץ המשתחרר או לשריקות האזהרה של הציידים האחרים. הצליל היה גבוה וגרם לשער הכחול על עורפו לסמור בפחד לא ברור.

שדה הראיה שלו היה מצומצם מדי, הוא לא ראה דבר מעבר לעשרה צעדים מלפניו והדבר הטריד אותו. בעל הצליל הלך והתקרב והוא ידע שלא יכול לראות אותו עד שיהיה מאוחר מדי.

הוא ידע מה עליו לעשות. עליו היה להשיג נקודת מבט טובה יותר על העמק, והדרך היחידה הייתה לעלות על הצוקים שסבבו אותו או לטפס במעלי ענפי העץ העתיק.

שתי  הפעולות היו אסורות.

אבל כשהוא דמיין לעצמו איזה יצור יכול לגרום לו לסמור בפחד כזה הוא החליט שהוא מעדיף לברר את זה מטווח יותר גדול ממרחק ציפורניים.

בלי לחשוב פעם נוספת הוא החזיר את החץ הדרוך לאשפת החצים שלו, תלה את הקשת על כתפו  והניף את עצמו אל הענפים הראשונים של העץ. בטלטול הראשון כמות של שלג נפלה עליו ואיימה להפילו אבל הוא סירב להיכנע ומשך את עצמו מעלה אל הענפים הבאים. הוא היה מטפס מאומן היטב, כי למרות שבאחו לא היו עצים רבים הם היו חיוניים והיו גם מספר צוקים בקצוות. נעלי העור הרכות שלו עזרו לו בטיפוס המהיר ותוך שניות הוא היה בטווח ראיה טוב יותר על העמק. השלג פסק לרדת וכמו בברכה מהאלים השמיים התבהרו מעננים ואור ירח מלא הציף את העמק. 

הראות טובה, העמק לבן והאור משתקף מהלובן ומעיר בזוהר רך את האזור. התצפית מהעץ הייתה מרהיבה אבל לנער לא היה זמן להתפעל מכך שכן בזווית עינו הוא ראה תנועה מהירה וכשהסתובב לכיוון ההוא כל שהספיק היה לתת שריקת אזהרה גבוהה כשהיצור הלא ברור פגע באחד מאחיו לנשק וקרע את גרונו בשניות.

ובכן, זה בהחלט ענה על השאלה מה יכל להפיק צליל כזה. היצור היה לבן לחלוטין, כמו השלג ובכך הקשה על זיהוי. הפרווה שלו הייתה ארוכה וסבוכה, השיניים צהובות והעיניים אדומות. הבל פיו העלה הדים של קומקום מול פניו הפחוסות וציפורניו החדות, הארוכות והשחורות כוסו בדם ציידים.

הלבן הפסיק להיות שלו, הכתם האדום כמו צעק מהלובן המוחלט שמשהו אינו כשורה. הגוף הקרוע נח בצורה גרוטסקית שעוררה חלחלה בצייד הצעיר. הוא ידע שהציידים מתים, הם היו מוכנים לזה וקיבלו את זה בכבוד אבל לא כך.

לא כך.

הוא מלמל משהו וכבר התקין חץ על המיתר כשצליל אזהרה נוסף נשמע מהכיוון האחר והחיה הגדולה והמשונה הפנתה את ראשה הפחוס לכיוון הצליל.

אז כנראה שהשמיעה שלה מחודדת מעוד. העריך הצייד על העץ. אבל הראיה פחות כי נראה שהוא מסתמך יותר על ריח וצליל. הטווח שלו שני רגל, ועדיף לא להיכנס עליו כי השיניים והטפרים בהחלט הבטיחו מוות חסר כבוד.

הנער שרק שוב  הפעם צליל שונה. הוא הודיע לאחרים שהוא שם, ושיש לידו טרף ושלא יתקרבו. ובזה הוא ירה את החץ הראשון.

למרות גילו הרך הוא היה צייד מצטיין, עיניו היו טובות לפרטים והוא היה יורה דייקן למדי. שלוש עונות הוא צד ובשלושתן לא קרה אפילו מקרה אחד שהטרף שלו התחמק ממנו.

והפעם הזאת לא הייתה שונה.

החץ הראשון ננעץ בעין, השני ננעץ בגרון החשוף, השלישי ביד והרביעי בין צלעות החזה. הדיוק היה מושלם והחצים עפו בקו ישר ומהיר בשריקה נמוכה ומוכרת היטב.

רק חבל שהנער לא חישב את האפשרות שהפרווה הייתה סבוכה מדי, שהחץ בעין רק ירגיז אותו יותר ושהוא לא יצליח להרוג אותו על הרגע הראשון.

הצייד צפה באיימה איך שהיצור יישר מבט של עין אחת בנער ואיך שהחץ נופל בלי פגע מפרוותו שהדם האדום של החיה מטפטף אבל לא עוצר אותה מלזנק לכיוון היורה ולנסות ולהפיל אותו מהענף.

הנער מלמל קללה לא ברורה ומתח חץ נוסף אבל האימה והכעס שברו את שלבת נפשו והוא מתח את המיתר חזק מדי וזה כמו במחאה דוממת נקרע והצליף בפני הנער. חתך דק נוצר על לחיו והרגיז אותו כשהרגיש את החום שהפשיר את לחיו קפואה והבין שהחתך מדמם.

היצור כבר היה קרוב מדי, מסתער על הענף בקפיצה לא טבעית. הנער מתחמק ברגע האחרון לענף פנימי יותר אבל זה שעמד עליו לפני לא עומד במשקל המפלצת ובצליל התפקעות נשבר ומפיל איתו את היצור.

והדבר מביאה ראיון לראשו של הנער, הוא ידע להשתמש ביותר מרק קשת. הצייד הצעיר עלה עוד כמה ענפים מעלה עד שהם כבר התחילו לחרוק תחת משקלו הקטן. הוא לחש התנצלות לעץ והאלים העתיקים ובסכין ששימשה בעיקר לפשיטת עור הוא חותך ענף בעובי של אגרוף.  אם אותה סכין בתנועות מהירות וחדות הוא מוריד את כל הענפים הקטנטנים מהנשק העתידי שלו ומחדד את הקצה שלו.

הסכין הייתה חדה מאוד על מנת שהורדת העור תיעשה בצורה השוטפת ביותר, כדי לא לפגוע בעור ובשר. אז גילוף החנית נעשה כמו חיתוך חמאה עם הסכין הקצרה והמעוצבת ליד הארוכה של הנער.

במעומעם ניתן היה לשמוע צעקות וקרבות אחרים שהתרחשו לאורך העמק. אבל הנער לא התייחס אליהם כיותר מזרם מידע שותף ולא נחוץ באותו הרגע. הוא רק התמקד בצליל הטורף שגירד את גזע העץ העתיק.

הצייד המאומן למצוא את תורפת הטרף שלו ולהשתמש בה נגדו ירד לענפים שהחזיקו אותו בלי בעיה אבל התנפצו למשקלו הרב מדי של היצור הלבן. הוא שרק שוב אבל כך שרק היצור ישמע וזה בזעם מחודש קפץ שוב ופספס שוב, הענף נשבר והיצור צלל חזרה לאדמה. אחריו במהירות מטורפת צללה גם חנית מענף כסוף שפגעה ביצור עוד לפני שהוא פגע באדמה ושיפדה אותו לחלוטין. היצור חרחר חרחר  ומת.

הנער עמד לקפוץ למטה כדי לוודא הריגה אבל יד קטנטנה תפסה בזרועו וגרמה לו לעצור ולקפוא. הוא הסתובב במהירות כשהסכין כבר שלופה בידו.

איך יכל לפספס נוכחות של עוד מישהו איתו? איך יכל להתעלם מכך? איך לא הרגיש אותה מתרבת אליו?

מולו עמדה האישה היפה ביותר שראה בחייו. שערה היה כסוף לחלוטין כמו ענפי העץ שעליו עמדו והוא היה ארוך עד הברך כמעט. עיניה היו כחולות אפורות ומסתוריות. עורה היה בהיר ולבושה היה בד דק של ערפל.  רגליה היחפות עמדו ביציבות על הענף הדק ושפתיה האדומות מדי לא הביאו יותר מעיניה. פס דק ואדום חצה את פניה היפות מעין ימין ועד הסנטר ומשם התעקל אל הגב. הוא הוסיף לתחושה העל טבעית שעפפה אותה. לא ניתן היה לזהות את גילה.

תוך שנייה הצייד זרק את הסכין ונפל על ברכיו. הוא ידע טוב מאוד שהוא עומד בנוכחות אלוהית, וגם אפילו הצליח לנחש איזו.

"אני מצטער אלה עתיקה שפגעתי בך." הוא מלמל, גרונו הייתה יבשה והמילים נשמעו גסות ולא ראויות לה.

"קום צייד צעיר, כי לא באתי לגעור בך." היא הודיעה והושיטה לו יד ועזרה לו לקום. קולה היה כמו נהימת הרוח בעלים של העץ.

"למה את מונעת ממני ללכת ולעזור לאחי?" הוא שאל במעט כעס על שיכול להיות שאיפושהו עוד אחד מהציידים נהרג בברוטאליות.

"אחיך בסדר, עד כמה שהם יכולים. אני צריכה אותך כאן." 

הדבר גרם לו להפסיק לכאוס ולהרפות את השרירים והמתיחות. בעודם עומדים זה מול זו נשמעו לאורך כל המחנה שריקות שהודיעו שאין סכנה באזור הציד ששרק. רק בסוף נזכר הנער שגם עליו להודיע שהצייד שלו התבצע. הוא שר שלושה צלילים שהודיעו שהוא בסדר, הטרף מת ויבוא בקרוב.

"במה אני יכול לשרת ישות נעלה?" הוא שאל כשכבר לא העסיק את עצמו במתרחש מסביב.

היא צחקה והוא נשמע שלו להפתיע.

"אני חייבת להתנצל." היא הודיע לבסוף כששניהם התיישבו על הענף הוא הסתכל עליה בהפתעה.

"למה שתתנצלי ישות נעלה?" הוא שאל לא מבין. "אם כבר, זה תפקידי."

אבל היא נפנפה את מילותיו בידה.

"הם באו בשבילי." היא התחילה.

"עוד סיבה שצריך להרוג אותם!" הנער הודיע לא מבין את העצב בקולה של האלה.

היא נענעה בראשה לשלילה והמשיכה לדבר "זאת עסקה שנחתמה לפני הרבה הרבה מאוד שנים." היא התחילה שוב ולא נתנה לו זמן להגיד משהו. "הייתי רק אחת מני רבים באזור וכולנו נלחמנו על הסגידה של בני התמותה. זה היה זמן לפני הזמן שלכם כשאנחנו עוד הסתובבנו על הארץ בדמויות אדם. הויכוח היה סוער למדי, אתה צריך להבין אנחנו היינו אחים ואחיות. ולבסוף אני הערמתי על אחי ולקחתי את האזור כי פשוט כל כך התאהבתי במרחבים הפתוחים שלא יכולתי להיכנע. וקבעתי עסקה אם אח שלי..." אבל היא לא סיימה כי שניהם שמעו צלילי צעדים בשלג וקול שקרא לצייד הצעיר

"אקילה אתה חייב לעזור לי" היא התחננה בפניו כשכבר עמד לקפוץ מהענף שעליו ישב.

"אני מבטיח לך ישות נעלה, שאעשה כל שביכולתי." הוא מלמל וקפץ מהעץ.

הוא היה עייף מדי, רעב מדי ומבולבל מדי לכל העניין.

במהלך הימים הבאים המתקפות התחדשו כל ערב. ועם כל מתקפה כזאת נהרגו ציידים נוספים. אבל הם למדו מהר את השיטות להדוף בשיטתיות את היצורים.

במהלך היום העמק היה שלו לחלוטין, הנשים התעסקו בעיבוד העורות הלבנים של היצורים, את הבשר לא לקחו כי פחדו שיהיה רעיל. אבל היה עור בשפע ופרווה.

הציידים היו הראשונים שקיבלו את הביגוד החדש. היו אלו כפפות עור גבוהות ווסתים לבנים וחמים. המכנסיים היו דחופים בתוך מגפיים רכים כמעט עד הברך. העור של המגפיים היה עם הפרווה הלבנה ובכך הוסיף בידוד מפני השלג הנערם בקביעות. הציידים יצאו מחוץ לעמק כדי למצוא מזון אבל הוא היה דל והסתכם בביזונים תועים או איילים מורעבים. רוב הלהקות כנראה נדדו דרומה יותר, איפה שפחות קר ועדיין יש דשא אכיל.

הציידים הבינו טוב מאוד שהשאמאן סייל שוב דיברה אמת והחורף יהיה קשה מהרגיל.

שבוע אחרי ההתקפה הראשונה. כשמספר היצורים ההרוגים עמד על עשר השאמאן זימנה את אקילה אליה לאוהל.

הוא היה מרוהט בצמחי מרפא שונים שאספה לאורך השנה ודברים רוחניים אחרים שבהם השתמשה לנבואותיה.

"בני." היא אמרה למרות שלא הייתה להם קרבת דם ממשית וקרובה.

"שאמאן" הוא בירך אותה בכבוד המגיע לה והתיישב בשיכול רגלים מולה. שערה השחור היה קלועה במאה צמות דקות מאותרות בחרוזים. לצווארה הייתה שרשרת עצמות זאבים ועל כתפיה פרוות ביזון אדומה.

"חלמתי עליך." היא הודיע אחרי הפסקה קצרה של שקט.

זה אף פעם לא טוב הוא חשב לעצמו אך שתק.

"הטבע החליט לבחור בך לשליח שלה." השאמאן הודיע בעצב קל. "והדבר נודע לי רק לאחר מעשה." היא בהחלט נעצבה על כך שהרוחות לא דיברו איתה לפני כן. "היא ביקשה ממני לשמור על כך בסוד לטובתך." היא חייכה קלושות. סייל הייתה מבוגרת מאוד אבל עורה היה ללא קמטים ועיניה הכהות ראו הכל. היא הייתה יפה והמשיכה לשמור על חלק ממנו איתה. אבל הנטל בהחלט היה גלוי לעין זהירה. ידיה רעדו מעט, חיוכה היה מאומץ, נשימותיה איטיות. אקילה הבין שהחורף הזה יהיה קשה לה במיוחד שכן גופה היה שברירי מרוב הנשים שעבדו בעבודות כמו עיבוד העור או הלקט.

"היא ביקשה ממני לתת לך את זה כאות תודה על הגנתך." היא הודיע שוב אחרי הפסקה נוספת של שקט והוציאה מאחוריה קשת ארוכה וכסופה. היא הייתה עשויה מאחד מענפי העץ העתיק.  נשימתו נעתקה למראה היופי של הקשת, היא הייתה מגולפת ביד אומן שהתעלה על מה שרוב הציידים יכלו לעשות, סלסול דק בקצה חיבור המיתר הבטיח חיבור קל יותר ועמידות רבה יותר למיתר. הדבר גרם לו להעביר אצבעות בהיסח דעת על הלחי הפצוע שלו. החתך הגליד וכמעט נעלם אבל עדין עיקצץ כשחייך.

רוב הציידים העדיפו קשתות קצרות, בכך הבטיחו תנועה קלה יותר וירייה מהירה יותר. אבל אקילה ראה בקשת הארוכה היתרון מכריע בקרבות ובציד עם טורפים. הקשת הארוכה שחררה בעוצמה רבה יותר את החץ ונתנה לו יותר תאוצה וזה הבטיח לשבור עצמות ולקרוע עור קשה של ביזון. היא הייתה טובה גם להדף של מתקפה קרובה. אבל מה שהכי הלהיב אותו זה המתח שנוצר בידיו ברגע שהוא מותח את המיתר ומחכה לירייה. הדריכות המוחלטת, שהפחה אותו להיות חלק מהקשת ולא הקשת חלק ממנו. ברגעים ההם הוא היה פשוט עוצר את הנשימה ועם שחרור החץ הוא הרגיש את עצמו עף איתו לתוך המטרה.

רוב הציידים בני גילו התקשו למתוח את המיתר של הקשת הארוכה שלו ומלמלו לעצמם בזעם שקט על היוהרה שלו.

"אני אסיר תודה לאלה." השיב אקילה כשקץ ממחשבותיו.

"היא רוצה לדבר איתך והסבלנות שלה לא ארוכה במיוחד. מומלץ שתפסיק לדחות את הבלתי נמנע וללכת אליה." השאמאן קמה, היא הייתה נמוכה, וניגשה לאחת מהפינות של האוהל ומהארגז הוציאה קופסא קטנה קלועה מעלי הדשא של האחו. 

היא התיישבה חזרה מולו ורק אז פתחה את הקופסא הירוקה חומה והוציאה ממנה שרשרת עם ראש חץ כפול. השבט שלהם כמעט ולא השתמש בהם. שבט אחר שלא נדדו וכל השנה חיו באזור הצפוני של האחו השתמשו בהם כי צדו דברים גדולים כמו הדובים הצפוניים וטורפים אחרים, השבט ההוא גם היה מאומן יותר בעיבוד המתכות מהצוקים.

"אני רוצה לתת לך את זה בתור קמע. שיגן עליך מכל צרה ואויב. ואני מקווה לחזרתך המהירה." בעיניה עמדו דמעות. אבל היא לא הסבירה למה או מאיפה ראש החץ.

אקילה הטה את ראשו לכיוונה ונתן לה לקשור את שרוך העור. היא לקחה את פניו בידיה ונישקה את מצחו לברכה.

בזה הוא קם ושם חזרה את הגלימה מהפרווה הלבנה שקיבל. היא הגיעה לו עד הקרסול כדי שלא תירטב מהשלג הרב והברדס שלה היה רחב ונח בצורה טובה על הראש.

הוא עלה על העץ וחיכה עד שהיא תגיע שוב. הגלימה הייתה צמודה לגופו וסיפקה שכבת חום מצוינת לימים קרים.

"אהבת את הקשת?" הוא שמע את קולה המרשרש מאחור ונעמד במהירות כדי לקוד לה.

"ישות נעלה"

"אל."

הוא יישר מבט בסקרנות.

"השתמש בשם שלי." היא הודיעה. "הרי אתה יודע מי אני. הלא כן צייד צעיר?"

"תודה לך... קלאיופה על המתנה המרהיבה. אבל זה יותר מדי, לא אוכל לקחת אותה."

"אני לא שואלת אותך." היא הודיעה בקול הרבה יותר מרוצה על כך שקרא לה בשמה. היא שמה יד על לחיו הפצוע מהמיתר שנקרע. "הקשת שלי תבטיח שדבר כזה לא יקרה לך שוב." היא הודיעה ומשכה את ידה מפניו. עורה היה עדין וקריר כמו השלג הקטיפתי.

"אני אמור למנוע את זה." הוא הודיע בכעס קל על עצמו. "את לא הסברת לי אז, מה הם היצורים האלה?" הוא שינה נושא.

"הם נתיניו של אחי." היא הודיע ונתנה לשערה להתפזר במשב רוח פתאומי וקר. "הוא מתגורר עכשיו בצפון מעבר לצוקים האלה." אף צייד לא עבר את הצוקים האלה וחזר בחיים. מה שהיה שם היה מעבר לתפיסתו.

"אני רוצה שתלך אליו ותיתן לו את זה." היא לחשה ומול ידיה הפתוחות ריחף פרח עשוי מקרח בגוון העלים של העץ.

"למה את לא יכולה לעשות את זה לבד?"  הוא לא ניסה להיות גס רוח אלא רק להבין מה עוצר אותה.

"הוא. כשלקחתי ממנו את השטח הוא התעצבן וכלא אותי בתוך העץ לנצח. תקופת הזמן הזאת עומדת להיגמר. ושנינו יודעים טוב מאוד מה יקרה. כשהזמן יגמר ואני אשתחרר תפרוץ תגרה בין שנינו ואני רוצה למנוע את זה. אני רוצה שתהיה שליח שלום בשבילי אקילה. כי אם לא הטורפים שלו ישברו אותי הרבה לפני שאצליח להשתחרר." היא שוב התעצבה וזה לא מצא חן בעיניו. הוא הסכים אבל הייתה עוד שאלה שסבבה בראשו.

"למה אני?" הוא שאל בשקט.

"כי אני רואה בך את הכוח להצליח. אח שלי לא רע, הוא רק כועס. אני מבקשת ממך לדבר להיגיון שלו." בעיניה עמדו שתי דמעות יהלומים אבל היא לא שחררה אותן.

"בסדר. אני אעשה את זה. " הוא ידע שזה הכבוד הגדול ביותר שמישהו מבני מינו זכו לו. להיבחר על יד האלה. גם אם זה למשימת התאבדות.

"כשהנצח יסתיים. מה יקרה לך?"

"אני אוכל לחזור וללכת על פני האדמה שלי."

"ומה ימנה מאח שלך להרוג אותי?"

"אתה הולך עם הסמל שלי, ושנינו מצייתים לחוקים עתיקים. שאחד מהם אומר שאנחנו לא יכולים להרוג שליח שלום של האחר."

"מתי לצאת?"

"עכשיו."  הוא הנהן, מקובל עליו בלי יותר מדי פרידות רגשניות. לצאת בעת הדמדומים עם תיק על הגב ולהתחמק מהמאהל שלהם.

הוא חייך בעידוד מזויף כי ראה את פניה של קלאיופה  מאפילים.

"אני אחזור לפני שתרגישי שהלכתי." ובזה הוא קפץ מהענף אל האדמה ופנה אל האוהל לאסוף צידה לדרך.

שעת הדמדומים מביאה דברים רבים ומגוונים. הגחליליות מתעוררות עם דמדומים, והשמיים צבועים בוורד סגול, המדורות נהיות מזמינות יותר, השירים מושרים האוכל מבושל. הדמדומים של אותו יום צפנו בחובם פרדה אחת שלא התקיימה. הנער הצעיר חמק מהעמק בשקט, בלי להודיע לאף אחד, לספר לאף אחד. רק סייל ידעה אבל היא לא תגיד דבר. על  כתפו היה תיק עור עם אוכל לכמה ימים, קצת עשבי מרפא ועוד שת סכינים. אשפת החצים הייתה מונחת על גבו מתחת לגלימה והייתה בלתי נראת לחלוטין, הקשת נתלתה על כתפו השנייה ורק חיכתה לירות. על מותניו הייתה חגורה הסכין שלו לפשיטת עור ובתוך מגפיו היו מוסתרים עוד מספר סכיני הטלה.

אקילה ידע רק את הכיוון הכללי אליו עליו להגיע.

צפון.

ומשם כבר ינסה לאתר את האח של האלה האנושית מדי קלאיופה. הוא הבין אותה, גם לו היה אח צעיר שהם כל הזמן רבו, גם הוא כעס לפעמים על אחיו כשזה קיבל את מה ששלו. אבל הוא תמיד הסכים להתפייס איתו כשזה ביקש סליחה.

הדמדומים התחלפו לעט לערב והערב ללילה. כשהוא סיים את הטיפוס במעלה הצוק הוא נעצר והשקיף על העמק. מהצוקים ראו לא רק את העמק אבל גם חלק גדול מהאחו.

רק כשמבטו נדד אל המרחבים הפתוחים אקילה הבין כמה שהוא מתגעגע לריצה החופשית בדשא הגבוה בעקבות טרף זריז, לתחושת הליטוף של הדשא על פניו והריח של השמש.

הוא שנא את החורף. כי בחורף הם עגנו במקום אחד וחיכו בו את ארבעת חודשי החורף. הוא שנא את זה שהיה לכוד בעמק קטן שלא ניתן היה לרוץ לאורכו ורוחבו יותר מעשרים דקות.

יללה של זאב העירה אותו מההרהורים השקטים שלו ומזיכרונות האחו. הקשת נדרכה תוך שניות אבל דבר לא הופיע.

במהלך הימים האחרונים השמירה בלילות הפכה להיות כל כך אינטנסיבית שהוא נדרך כבר כשהחושך יורד. מפחד ממה שיכול לקפוץ אליו מהצללים הרבים.

הוא היה בר מזל, היו כאלה שלא שרדו את הלילה. אחיו לנשק ולציד, שלחמו בגבורה ביצורים אך הפסידו.  כל אחד מהם נקבר עם שרשרת משני המפלצות ובכך השאמאן אמרה הבטיחו את הכניסה לאזור הצייד החדש, בתור גיבורים.

"אני אצטרף אליכם בקרוב אחי." לחש אקילה ועם קשת דרוכה התחיל להתקדם על אזור הסלעי החדש לו כל כך.

הוא עצר לקראת אמצע הלילה מההליכה שלו והתקרבל בשקע בין שני סלעים. הוא לא ישן יותר עמוק מנמנום שטחי שיחזיר את הכוח הפיזי שלו. דבר שלמד במהלך ציד ארוך או תקופת המתנה ארוכה לטרף. החושים נשארים מחודדים לחלוטין לכל צליל של תנוע אבל הגוף עצמו רפוי כמו במצב שינה. זה לא מוצלח במיוחד אבל הכי טוב שיקבל בזמן הקרוב.

היום הבא הוא הלך לאורך כולו. צד אייל צוקים אחד ואכל חלק ממנו את האחר המליח ותלה על רצועה בערב כשהלך לנמנם. 

ביום השלישי הוא כבר לא יכל לראות אפילו שביב אחד של אחו, הוא ידע שהתרחק מיילים רבים מהבית והמקום המוכר שלו. ככל שהצפין יותר כך נהיה קר יותר ובערב היום השלישי הוא הודה לכל האלים הקיימים על הפרווה של היצור הלבן.

בלילה ההוא הוא הדליק מדורה, למרות שידע שברגע שיעשה זאת האור יצמצם את שדה הראיה שלו למינימום. הוא הניח מספר מלכודות והצטנף ליד הגחלים הלוחשות.

אקילה התעורר מצליל הפעמון של אחת המלכודות. היא תפסה משהו.

יללה חדשה של זאב וצליל של רגלים אנושיות רצות. אקילה מתח מיתר על הקשת וכיסה לחלוטין את הגחלים ברגלו. ברגע שהתרגל לחשכה שוב יכל לראות את החיה הלכודה במלכודת שלו.

"אל תזוזו" הוא הודיע לזוג האנשים שהתקרבו אל החיה. הוא בעצמו עשה צעד אחד קרוב יותר.

"שחרר אותו." הקול היה של גבר מבוגר רק במעט ממנו עצמו. הוא הנמיך קלות את החץ אבל לא הוריד מהמיתר.

"מי אתם?" אקילה שאל שוב, שתי הדמויות הופיעו בשדה הראיה שלו אבל לא יכל לזהות יותר מקווי מתאר.

"אנחנו מורידים את הנשק. רק שחרר את הזאב." הקול השני דיבר, גם הוא גבר אבל נשמע מבוגר יותר מהראשון.

אקילה ראה אותם מורידים את ידיהם לאדמה וצליל מתכתי שהראה שהורידו את הנשק שלהם. הצייד הוריד את הכוונת מהם אבל עדיין לא החזיר את החץ לאשפה.

" מי אתם?" הוא שאל שוב, המבטא שלהם היה זר לו וקשה היה לו לזהות את נימת קולם.

"אנחנו לא אויבים. עכשיו אתה תוכל לשחרר אותו? הוא מאולף."

אקילה הנהן ותהה אם ראו זאת. החץ חזר לאשפה, הקשת נתלתה שוב על הגב והצייד התקרב אל החיה.

הזאת היה לבן לחלוטין, שונה ממה שהיו הזאבים באחו, הם היו אפורים-חומים ומרופטים. הזאב הלבן היה עם פרווה ארוכה ומלכותית ונראה מטופח למדי. אבל בכל זאת המבט בעינין הכחולות והשיניים החדות לא השאירו ספק שהוא יהרוג בלי לחשוב פעמיים.

אקילה הוציא את הסכין וכשהניצוץ נראה הזאב נהם. אחד משני הגברים שם את ידו על ראש החיה וזאת נרגעה בלית ברירה. הצייד חתך את התיל ושחרר את רגל הזאב.

"ועכשיו, מה דעתך על איזה כוס תה?" שאל המבוגר יותר וכבר התקרב אל הגחלים ואחרי כמה שניות שוב הגיח האור של האש.

באור החדש ניתן היה לשלושת הגברים לסרוק אחד את השני. נראה ששני הגברים החדשים היו לבושים גם הם בגדים אפורים בהירים להסוואה ברדסים עם פרווה בקצוות מסגרו את פניהם וכיסוי הפנים הסתירו את האף והשפתיים שלהם. בכך משאירים רק שתי זוגות של עיניים כחולות להביט בזר.

הם היו הפכים. בזמן שאקילה היה עם שער כחול כמעט שחור התברר שלהם יש גוון זהב בהיר של השמש. עיניו הכהות של אקילה השתקפו בעיני המים שלהם. הם היו חסונים יותר אבל כנראה שאקלה מהיר יותר.

"נעים מאוד שמי וויט. וזה אחי סנו. הזאב הוא קאגה." דיבר המבוגר יותר וכבר שם מימיה על הגחלים הבוערות.

"שמי אקילה" הסביר הצייד והציע לחלוק איתם מהבשר שיש לו.

הוא חונך כצייד. עם האמרה ש "מי שלא בא להרוג אותך בא לעזור לך" ולכן ציידים באחו שפגשו באנשים אחרים היו חולקים איתם מהציד שלהם ועוזרים להם עם יש צורך.

"מצטער על הזאב. המלכודות היו למשהו קצת יותר גדול."  אקילה נתן מבט בזאב,  בקאגה. הוא נראה נבון, ואפשר היה לנחש שהוא הבין את המילים של הצייד.

"אתה מתכוון כמו ממה שעשויים הבגדים שלך?" שאל סנו והצביע על הגלימה הלבנה.

"יש אצלכם באחו  כלבי שאול?" היה תורו של וויט לשאול. הוא הוריד את כיסוי הפני מטה ומזג לכולם תה בכוסות שהיו איתם.

"כלבי שאול? ככה קוראים להם?"

"איך אתה יכול ללבוש משהו שאתה לא יודע מהו?" שאל סנו משתומם. כנראה שהוא היה בגיל של אקילה.

"אנחנו חונים ב'עמק האלים' ניתן לראות אותו מקצה הצוקים, עם העץ העתיק. אנחנו חונים שם כל שנה מאז שאני יודע. אבל השנה לפני כמעט שבועיים הם התקיפו לראשונה ואילצו אותנו להתגונן מפניהם." אקילה נאנח ונזכר באחיו המתים.

"אין לנו חיות כאלו בדרך כלל באחו, כנראה שחם מדי בשבילם, אבל מאז שתקפו לפני שבועיים הם חזרו ותקפו מדי לילה." הסביר אקילה. מרגיש רגוע מספיק לדבר בחברת שני הזרים החדשים.

"זה יסביר את השקט בטונדרה." הסביר סנו, הוא הפנה את זה לאחיו יותר מלצייד. העיניים שלו היו בהירות יותר, והשפתיים דקות יותר, הפנים היו עגולות יותר לאומת אחיו הרציני למראה עם הלסת היותר רבועה והחיוך הנדיר יותר.

"אתה צודק. חם להם מדי באחו. הם גרים בטונדרות בצפון איפה שתמיד חורף וקר. אני מופתע שהם ירדו דרומה כל כך, ובמספרים כאלה." וויט הרהר כמה דקות והודיע. "אם אתה פה ולבוש ככה כנראה שהצלחת להרוג כמה. עשית את זה עם הקשת שלך?" הוא נתן מבט בקשת הכסופה.

"לא. החצים לא חודרים את הפרווה שלהם, ולירות בעיניים רק מעצבן אותם. אני מעדיף לתקוף מרחוק עם חנית מחודדת. זה חודר את הפרווה ושובר את העצמות."  הוא דיבר כמו צייד בוגר שמעביר את הדרך לצעירים ממנו. למרות שידע שההפך הוא הנכון. השנים לא סתם היו בחוץ באמצע הלילה בחורף, ועד עם זאב מאולף היטב.

הם בחנו אותו. הם היו מיומנים בזה יותר ממנו ורצו לראות אם הוא דובר אמת. מעניין אם חשבו שהוא הרג מישהו משלהם וגנב את הבגדים ממנו.

למרות שהמחשבה הייתה מגוחכת, הבגדים היו בסגנון שונה לחלוטין אז גם זה נופל מהפרק.

האם הם בדקו עוד משהו מלבד היושר שלו? הוא לא ידע. ולא הספיק לשאול. הזאב הרים את ראשו מכפותיו וזקר את אוזניו.

"מחכים לעוד אורחים?" הוא שאל בקול נמוך וכבר דרך מחדש את הקשת.

"עקבנו אחרי להקת זאבים." לחש סנו ושלף שני להבים ארוכים מדי להיות סכינים אבל קצרים מכדי להיות חרבות.  וויט שלף שוט מעור שבקצהו היה להב קצר וחד למראה.

"כמה זאבים יש בלהקה הזאת?" אקילה שאל בעודו שופך שלג על המדורה ויוצר עשן והדים שהסתירו אותם מפני האויב אבל גם האויב מפניהם.

"חמישה עשר לכל היותר." הודיע וויט וכבר הצליף במשהו עם השוט. נשמעה יללה ונשארו ארבע עשרה.

הדקות הבאות היו ארוכות כשהשלושה עומדים גב אל גב והודפים את הזאבים ככל יכולתם. החצים של אקילה פגעו בדיוק מוחלט כרגיל, פגיעה שמטרתה  להרוג עם כמה שפחות סבל.

סנו היה טוב עם הלהבים, אבל לא יותר מדי זאבים התקרבו לטווח שלו.

ואילו  וויט באמת היה מטרה מפחידה. השוט היה מצליף בלי הפסקה  וככל שאקילה השתדל לתת מוות מהיר וויט העדיף את יללות הסבל כשהלהב בקצה השוט קרע עור וגידים והסב כאב לא נורמאלי.

בסוף ההרג אקילה הודה לאלים שאינו חייב להילחם עם וויט, הנער ניחש שלא יהיה לו סיכוי רב נגדו.

"אתם סוחרים בפרווה?" שאל במקום וכבר התחיל להוריד עם סכין הציד את הפרווה של אחד הזאבים.

"תמיד טוב כשיש." סנו חייך ובא לעזור לצייד ירוק העור.

"יש עיירה לא רחוק מכאן, נישאר כאן בערב ותבוא איתנו בבוקר אליה, יתנו לך מחיר טוב על הפרווה."

וכך השיחה ביניהם נגמרה, הם לא הסבירו למה עקבו אחרי הזאבים או מה הם עשו שם, ולמען האמת הצייד העדיף שלא לשאול יותר מדי ולהצטייר כחצוף. הוא הסכים בשמחה על החברה המבורכת גם עם לזמן קצר בלבד והעדיף לא להעיב על היחסים ביניהם.

בתמורה השניים לא חיטטו בסיבת הימצאו של צייד אחו על הצוקים שלהם, הם לא ניסו לשאול עוד שאלות שהיו קשורות לכלבי השאול  ולכן השיחה פשוט גוועה לה כשהשלושה היו עסוקים בהורדת העורות ושטיפתם בשלג הקר.

את הבשר של הזאבים הם ערמו במרחק מה מהמחנה הקטן שלהם לטורפים אחרים ופנו לישון כשהם שומרים בטורות. דבר שסיפר לאקילה שינה מוחלטת בפעם הראשונה זה כמה ימים.

הבוקר הגיע מאוחר מהרגיל. אקילה הבין זאת כי התעורר הרבה לפני השמש. והגוף שלו הרגיל כבר את עצמו להתעורר בזריחה לקראת ציד חדש.  השמש מיענה להופיע והחשכה המשיכה לשרור גם כשהם אספו את המחנה הקטן שלהם ואת העורות הטובים ופנו לכיוון העיירה.

זה היה הסימן הראשון שהודיע לו שהוא התרחק סופית מכל המוכר ונמצא בצפון הרחוק לבני עמו כל כך.  מעניין איך הם מסתדרים המחשבה חלפה בראשו אך הוא החניק אותה מהר מאוד. הוא לא רצה הסחות דעת מהמשימה הלא ברורה גם ככה שלו.

הבתים של העיירה היו בנוים מעץ, כנראה שבמרחק מה מהם יש יער שאיפשר זאת. הגגות היו משופעים ולא נתנו לשלג הרב להיערם עליהם. היו מספר ילדים שרצו ברחובות הנקיים ד כמה שפשר משלג ועוד כמה מבוגרים שהלכו מכאן לשם. בכניסה אליה היו מספר מגדלי שמירה וכשהתקרבו נשמע קול קר "הזדהו."

סנו ווויט הורידו ברדסים וכיסוי פנים כדי שפניהם יהיו ברורים. אקילה העדיף לשמור על שלו על הראש.

"ואתה זר?" נשמע אותו קול ועיניים כהות ניבטו מחריץ של המגדל.

"הוא איתנו שריף." הודיע וויט אבל התשובה לא סיפקה אותו והוא הכריח את אקילה להוריד את הברדס.

ברגע שעשה זאת עבר גל של לחשושים בשומרים ורק לאחר רגע. "וויט, אתה בטוח שזה בסדר להכניס אותו?"

"כן שריף, הוא עזר לנו להיפטר מהזאבים." הסביר וויט וסנו שתק מאחוריו בדיוק כמו הצייד.

"על אחריותך וויט." השריף הודיע ופתח את השער של הגדר הנמוכה שלהם.

הם נכנסו לעיירה הקטנה ואקילה זרק את הבדס חזרה על ראשו כדי להסתיר את עורו כמה שאפשר, כאן לכולם היה עור בהיר מאוד ממחסור העבודה הארוכה בשמש, כנראה שגם היו רגילים יותר לקור שכבר איים להקפיא את אצבעותיו ולמנוע ממנו להשתמש בקשת.

בדרכם אל חנות העורות רבים מהילדים התקרבו אל שני הגברים המוכרים והתחילו איתם שיחות. נראה שהם ידועים באזור.

בחנות הגדולה היו פרוסים עורות שונים לראווה ומאחורי שולחן גבוה עמדה אישה שנראתה קרובה לגילו של וויט. היא חייכה למראה פניהם ובירכה אותם בלבביות.

"עוד בספקה של עורות? מצוין מצוין" היא הייתה מאוד להוטה לבחון אותם. אבל כשראתה את אלה שנהרגו תחת שוטו של וייט הזעיפה פנים. "כמה פעמים להסביר לך שאין לי מה לעשות עם עורות מרוטים כמו אלה! זה לא תרנגול שצריך למרוט לו את הנוצות. זה פרווה שצריכה להישאר שלמה!" היא נהמה עליו בדומה לזאב הלבן שלהם אבל לבסוף הסכימה לקבל אותם.

ואת אקילה שם את העורות שלו. המבט הראשון שלה עבר על הבגדים השונים כל כך משלהם שלבש. הם היו קלים מדי לקור העז של הצפון והצייד הבין את זה לא פחות טוב ממנה. אבל זה מה שהיה לו והוא לא התכוון להתקפל בגלל קצת קור.

ואז היא ראתה את העיניים הכהות שלו ניבטות מתחת לברדס ואת עורו הכהה ושרקה. קאגה נבח נביחה כלבית כמעט באישור.

"בוא נראה מה יש לנו כאן." היא מלמלה כשהתחילה לבחון את העורות. אחרי שני עורות שלמים לחלוטין ללא פגיעה אחת היא רק הרימה עליו מבט ועיניה נצצו.  "תלמד ממנו וויט. הוא בהחלט יודע מה הוא עושה!" היא גערה בו בקול כועס מעט והוא צחק והבטיח שישתפר ואז פנתה אל הצייד "אז זאת הרמה של אנשי הדשא הא? אני חייבת להודות שאפילו הציידים שלנו לא מיומנים כל כך בפשיטת העור. איך אתה הורג אותם שלו נשאר סימן?"

"עם חץ בעין או בגרון, זה שני חלקים שלא לוקחים עם העור אז אין בעיה לפגוע שם." הקול שלו היה שקט, הוא לא רצה לגרום ליותר מהומה שכבר גרם.

"אם כך. יש לי משהו בתמורה לעורות המצוינים האלו." היא בהחלט התלהבה לחלוטין. האישה יצאה מהחדר אל חדר פנימי יותר באחוריו וחזרה כעבור רגע עם סט של בגדים מקופלים.

"אתה לא לבוש לחורף שלנו." היא הודיעה ונתנה לו אותם.  היא הכריחה אותו ללבוש אותם מיד כדי לראות אם מתאימים.

חולצת צמר עבה וחמה ומעליה ווסט עור. מעיל עם שרוולים ערוכים שבקצוות הייתה פרווה חמה ובתוכם בטנה כפולה להסתרת סכיני הטלה נוספים. המעיל היה ארוך עד הברך שלו והיה דומה מאוד לשל שני האחים. מכנסי עור כפולים לבידוד נוסף והיא השאירה לו את המגפיים באמירה שהם מצוינים פשוט.  כיסוי הפנים היה חלק מהצווארון הגבוה של הווסט.

הבגדים היו חמים ונוחים. ברגע האחרון האישה הושיתה שתי כפפות עור  עם חורים לאצבעות באמירה שזאת הדרך המושלמת לשמור על הידיים מקיפאון ולהמשיך להשתמש בקשת במיומנות שלו.

לקראת הערב לאחר שכל הסידורים הסתיימו והעיירה התרגלה לירוק העור ביניהם וזה כבר הפסיק להתפעל בקול על כל התנהלות העיירה השלושה ישבו בחדר הסבה על כוס שיכר חם לגירוש הצינה.

"ומכאן לאן?" שאל את הצייד סנו.

"צפונה" הוא השיב בין לגימות.

"כמה צפונה?" המשיך הנער הצפוני לתחקר.

אקילה משך בכתפיו. לא היה לו מה לענות יותר מזה.

"אתה לא יודע?" הרים גבה וויט והצטרף לשיחה.

"לא. אמרו לי צפונה." אקילה הסביר "לא יותר מזה."

"מי?" סנו שאל "הוא כנראה היה גרוע בנתינת הנחיות."

"לא. " השיב אקילה ולא רצה להיכנס לנושא מעבר לזה. "אתם לא ציידים?" שאל. הדבר הציק לו כבר כמה זמן. לרוב ציידים ישתדלו לא לפגוע בעור והבשר, הם יתנו מוות מהיר ונטול כאב.

"איך להסביר את זה." התחיל וויט וחיפש את המילים. "אנחנו סוג אחר של ציידים. אנחנו צדים בשביל זה." והוא זרק מטבע נחושת לכיוונו וזה תפס ברפלקס מהיר.

"אתה יודע מה זה?" שאל סנו.

"אני אולי נווד שצד למחייתו אבל אני לא מטומטם. זה כסף, ואתם משתמשים בו כדי לסחור עם מקומות אחרים. מספר שבטים שלנו עושים את זה גם." אקילה כעס קצת, כנראה שדי נמאס לו מהיחס הכללי של אנשים. הוא ידע שזה טבעי לחלוטין, ושאם היה במקומם כנראה גם היה מתנהג ככה אבל זה קצת הכעיס אותו.

" נותנים לנו מטרה ואנחנו הורגים אותה בשביל הכסף." הודיע סנו ובזה השלושה שקו במחשבות שקטות בעודם לוגמים מהמשקה המרגיע והחם.

"גם אנחנו הולכים בכיוון צפון. תוכל להצטרף אלינו ובכך יקל על שלושתנו את תלאות המסע." וויט הוסיף אחרי זמן מה והשתיקה של השניים האחרים היוותה תשובה חיובית.

עם כל צעד שעשו לכיוון צפון נהיה קר יותר, השמש איחרה לשקוע עד שחמישה ימים מאז שיצאו מהעיירה סנו הודיע שהיא לא תזרח בשבועות הקרובים. שהם צפוניים מדי בשביל זה. ומשם את המסע שלהם העיר זוהר ירוק כחול נעים בשמיים. האורורה בוריאליס.  

כלבי שאול תקפו מדי פעם אבל בצורה נדירה מדי לטעמם של שני הציידים הצפוניים. משהו רע עמד לקרות לדבריהם ואקילה ידע שעליו למהר כי קלאיופה לא תשרוד זמן רב בהתקפות מתמידות של כלבי שאול. גם לא השבט לו.

ביום העשירי למסע הקפוא שלהם בטונדרות הצפון הסלעיות הם עצרו למרגלות שקע משונן של אבן שחורה. מעבר לקצה עמדה פסגה בודדה ומחודדת.

"ברוך הבא ללוע הדרקון." הודיע סנו בקול לא שמח מדי.

תחושת הזמן עבדה לאקילה לחלוטין החושך המתמיד טשטש את החושים שלו וכמו הוליך אותו בדמדומים תמידיים.

"זה הצפון ביותר שאדם יכול להגיע אליו." וויט סיכם שזה היעד האחרון וכבר התחיל להרכיב את ציוד הטיפוס שלקחו מהעיירה האחרונה שהיו בה.

"אתה בא או ממשיך לצד כולשהו?" סנו שאל כשכבר היה מחובר לחבלי הטיפוס שלו.

הקריסטל הצמוד לידו בכיס הפנימי של השרוול התחמם  באמירה שעליו להיכנס ללוע הדרקון.

"אני  בא איתכם." זו לא הייתה הפעם הראשונה שלו שהשתמש בציוד לטיפוס במסע הזה ולכן לא הייתה לו בעיה לקשור את עצמו בהתאם לאחרים והם התחילו לרדת מהמצוקים המשוננים של הכניסה לעמק. לא היה קשה להבין למה קראו לזה לוע הדרקון. האבנים החדות חתכו בעורו ובבגדיו והשאירו שריטות דקות על גופו.

הירידה הייתה איטית ומחושבת  אבל בסופם של כמה שעות ארוכות הם ירדו לעמק. קאגה כנראה הכיר דרך אחרת שהתאימה רק לו וכשהם נגעו באדמה של העמק הזאב כבר עמד וחיכה להם. כשהיו למטה ניתן היה לראות שהפסגה הבודדה הייתה מגדל קריסטל שקוף מעט שהחזיר את אור הזוהר בעוויתות מפחידות.

האחים הצפוניים לא היססו לרגע, לא נדרכו ולא הראו שום דבר מלבד חוסר שביאות רצון. נראה שהכירו את העמק טוב ושזאת לא הייתה הפעם הראשונה שלהם שם.

בנגיעת יד על פני המגדל גביש זז ונתן להם להיכנס אל תוך אולם גדול ורחב ידיים. בקצה השני של האולם היה כס ועליו ישב אדם במבט ראשון.

במבט שני נראה פחות אנושי.

שני הציידים הצפוניים התקרבו אל הישות וקדו קלות.

"בוס" וויט דיבר בקול קריר.

"אתם מפתיעים אותי כל פעם מחדש." הוא דיבר וקולו נשמע כמו קרח מושחז. "אתם שווים את כל הטרחה שאני מוציא עליכם." הוא המשיך לדבר.

אקילה עמד בכניסה לאולם ולא התקרב יותר. הוא הבין מול מי הוא עומד.

השער הלבן היה זקור כמו מחטי קיפוד. עיניים כחולות ניבטו מעור בהיר. מעיל פרווה לבן שדמה לשלהם היה בגדיו.

אקילה נפל על ברכיו.

האל הרים את מבטו.

"אתם עוד לא יודעים את המשימה שלכם ובכר הבאתם את הקורבן. כל הכבוד לכם, אני פשוט גאה להגיד שטיפחתי אתכם."

לשני האחים לקח רגע לקלוט את הנאמר אבל אחרי רגע שלפו נשק ופנו אל אקילה במבט מצטער.

"אני שליח שלום..." הוא התחיל מבולבל אבל לא סיים

"כן, ובגלל זה אני לא יכול להרוג אותך. אבל הם? אין שום חוק שאוסר את זה." האל חייך ברשעות ושילח את שני הציידים שלו לבצע את תפקידם.

השוט של וויט הצליף באוויר והלהב חתך אותו בשריקה.

אקילה התחמק ברגע האחרון.

הוא היה איתם מספיק זמן וצפה בהם כדי לדעת איך הם פעלו ולחמו. אבל הדבר היה תקף לשני הצדדים.

השוט הצליף שוב והתלפף סביב היד הימנית של אקילה. יד הקשת. הלהב חדר עמוק לעורו ושיתק אותה לכמה שניות. וויט משך את השוט והעיף את הנער הדרומי לכיוונו. סנו כבר התקרב עם הלהבים לסיים את העניין.

אבל קאגה החליט שזה אבסורדי מדי. הוא נעמד ביניהם ונהם לשני הכיוונים כמבקש להפסיק את הקרב המיותר הזה.  הזאב התחבר אל הצייד ההגון והדרומי מהר מאוד ובשבילו ירוק העור הפך להיות חבר קרוב. הוא לא רצה שהחברים יריבו בין לבין.  סנו עצר. הוא בטח בזאב שלו וסמך עליו.

הקריסטל התרתח כל כך שאקלה כבר לא הצליח להחזיק בו ובידו המדממת הוציא אותו מהכיס בשרוול וזרק לכיוון האל שישב על הכס ונהנה מהמחזה.

דמותה של קלאיופה הופיעה מהקריסטל. היא הייתה ערטילאית ומרהיבה כמו במציאות. אם לא יותר.

הדמות שלה עשתה שלוש צעדי לכיוון אחיה וסטרה לו על הלחי כש ששמעו את זה היטב.

"אתה לא מתבייש בעצמך?" היא שאלה בקול כועס. " אתה עד כדי כך שונא אותי שאתה מוכן להקריב את בני האדם בשביל זה?" הקול שלה משיך לכעוס אבל עיניה נשברו עם ניצוץ הדמעות הראשון.

דמו של אקילה קפא. השבט שלו. הוא לא אמר להם דבר על המתרחש. אולי סייל אמרה, אבל גם זה לא נראה לו כי היא הבטיחה לשמור על זה בסוד.  העיינים שלו דמעו לרגע והקשיחו רגע אחרי. סנו עשה צעד אחורה כשראה את פניו. אקילה קם והרים את הקשת שלו לטווח ירייה על הדמות הערטילאית של  אלתו.

"קלאיופה. הם בסדר?" הוא שאל בקול קר, היא הייתה חייבת להסתובב כדי לראות את הבעתו.

היא לא ענתה אלא רק נדה בראשה לשלילה.

הזעם געה בו, זעם על שנתן לה לעשות את זה. על שלא היה שם לעזור לאחיו ואחיותיו. למות איתם בכבוד המגיע לו.

"את הבטחת לי שהם יהיו בסדר. הבטחת לי שאין לי למה לדאוג." הוא כמעט וצעק ידו דיממה מהלהב של וויט אבל אקילה התלם מהדם. המיתר נמתח עד הגבול, נוצות החץ רטטו על לחיו כשידיו רעדו מזעם ומתח.

"אקילה אני מצטערת" היא לחשה והתקרבה אליו צעד אחד.

"לא את לא." הוא ענה וירה את החץ. היא עצמה את עיניה כשהחץ עבר דרכה ופגע בקריסטל הפרח. זה התנפץ לרסיסים והיא התחילה להעלם איתו. "את לא מסוגלת להצטער." הוא לחש לה כשכל מה שנשאר ממנה היה משב רוח וצליל פעמונים דק.

אחיה צחק בהנאה גמורה. ההצגה הייתה טובה משחשב.

"איזה יום טוב עובר עלי היום!" הוא הודיע ופרס את ידיו לצדדים " קודם כל הכלבים לי הביאו לי את הטרף עוד לפני שביקשתי, אחר כך השליח של אחותי מרד בה. אולי תרצה לעבור צד ולעבוד בשבילי?" הוא שאל מפנה את מבטו אל השלישייה, ובעיקר אקילה.

הוא הוציא חץ מאשפת החצים שלו ובשיניים שלו הוא הוריד את החוד הרגיל. בידו השניה הוא קרע את החוט עליו נח ראש החץ הכפול והתקין אותו בקלילות של מקצוען על החץ. הוא מתח שוב את המיתר והראש הכפול נצץ בשחור.

"לך לעזאזל" הוא נהם בתשובה ושחרר את החץ. המתכת השחורה פגעה בלב הישות האלוהית וזאת התנפצה לרסיסים בצחוק. זה לא הרג אותו. כי אי אפשר להרוג אל, אבל בהחלט ניקה את הארץ מישות אלוהית מהלכת אחת.

בני האדם והזאת היו היחידים שנשארו אחרי המפגן המבלבל קלות של כוח.  ראשו של אקילה הסתחרר, כל אחיו ואחיותיו, משפחתו מתו. הוא נזכר באחיו הקטן ובפניו המחייכות ונשא תפילה שקטה לאלים שכבר א האמין בהם. הם נטשו אותו ברגע החשוב ביותר שלו. הוא שאג בזעם והזאב לרגליו קיפל את אוזניו וענה לו בקול שני עם יללה נמוכה.

שני הציידים הצפוניים עמדו בשני הצדדים וצפו בשקט מוחלט.

ואז סנו התקרב ושאל. "ועכשיו לאן?"

"לאן שהרוח תיקח אותי." ענה אקילה וחייך במרירות. כבר לא היה לו בית, או משפחה לחזור אליה. לא היה טעם לחזור לאחו, זה רק יביא לו כאב חזק יותר על שנטש אותם לטובתה.

הוא הסתובב והלך לא מחכה לראות אם השנים האחרים יבואו בעקבותיו. אבל הזאב תופף לידו בצעד קל וכך גם שני האחרים שהיו חופשיים מאדון.

לאחר מכן בכל קצוות העולם נשמעו סיפורי אגדה על ציידים שיכלו להרוג כל יצור. הם צדו את הדרקונים של הדרום וציפורי האש של המזרח, את מפלצות המים של המערב והענקים של הצפון. הם היו שלושה ציידים וזאב לבן שהסיפורים אמרו שיכל לדבר והיו אחרים שאמרו שהוא מכושף ושהוא הופך חזרה לעדם ברגע שהשמש זורחת.

בנושא הזהויות של שלושת הציידים כל השמועות תאמו. הם היו אלים בגוף אנושי. ורק קומץ שראה אותם באמת או קיבל את עזרת בפעם כזאת או אחרת ידעו שהם אנושיים לחלוטין. או לפחות נראו כך.

כולם ידעו עליהם, אבל אף אחד לא הכיר אותם. וכל מה שנשאר לעשות זה לספר את השמועות והסיפורים מפה לאוזן מעל לכוס שיכר חמה בחורף או לצד המדורה בעת הדמדומים. ולדעת שהם מוגנים יותר בזכות אותם שלושה ציידים.

או משהו בסגנון, 

אני אחזור להעלות את "למטבע שני צדדים" ברגע שאמצע אותו כי המחשב התפרמט ואז עף לו ההארד דיסק ואני לא בטוחה שהיה שמור... -.- אני שונאת כשנעלמים לי סיפורים. אז כשאמצה אני אעלה (:

NANA