טוב אז אני עדיין בהתלבטות אם להמשיך את "למטבע שני צדדים" או לשים אותו בצד ולהתחיל להעלות משהו חדש.... 

עד אז הנה עוד משהו שכתבתי. והאמת כתבתי את זה בזמן שהייתי בטיסה אז קחו בחשבון (:

הגלים מתנפצים בשקט מוחלט על החוף.

החול לבן והגרגירים קטנטנים.

השמש עומדת גבוה בשמיים וכמו קוראת תיגר על העולם בחומה.

הים בטורקיז משגע.

האופק הוא רק קו מטושטש שלא ברור איפה מתחיל ואיפה נגמר.

הרוח משחקת בשער ומשאירה נשיקות מלוחות על הלחי.

אני לוקחת חופן חול לבן בידי ומפזרת אותו אל מול האור.

הגרגירים לא יותר מנצנוצים ססגוניים בשלל גווני הקשת.

הידיים שלו סביב למותני.

גופו צמוד לשלי.

חום הנשימות שלו על עורפי.

הקול שלו לוחש לי מילים רכות באוזן.

חום.

אהבה.

התעלסות.

ומה שנשאר הן רק דמעות.

הוא נסע ולא השאיר דבר מלבד זיכרונות.

דבר מלבד מילים רכות.

דבר מלבד לידיים חמות על מותני.

חול לבן.

שמש חמה.

ים כחול

והמון דמעות.

אני חוזרת לחיי.

מבטיחה לא לאהוב יותר בחיים.

מנסה לשכוח את המילים שלחש לי באוזן.

את הנשיקות המלוחות של הרוח.

השגרה ניראת ריקה מתוכן.

עבודה.

בית.

מיטה.

עבודה.

אני מרגישה כלא יותר מבובה

אני חלולה בגללך.

ואז בלי כל הודעה

אתה שוב מופיע מולי.

מבקש סליחה ואומר איזה תירוץ אומלל.

אתה מעורר את כל מה שהרגשתי פעם.

מחזיר אותי לימים החמים של חיי.

מה אני יעשה איתך?

אני כבר לא יכולה יותר.

אבל אתה שוב מאיר את עיני.

נותן משמעות לחיי.

הלוואי ולא הייתי פוגשת אותך.

לפני זה יכולתי לתפקד בכוחות עצמי

היום אני תלויה רק בך.

אני לא יכולה לחיות בלעדיך.

אז בבקשה, אל תיעלם יותר.

אל תשאיר אותי עומדת על חוף לבן.

עם שמש שוקעת

ורגליים יחפות על חוף לבן.

אל תשאיר אותי יותר לבד.

ואתה שוב הולך.

ואני שוב נשברת

אם כל היעלמות שלך אני מתנפצת.

עוד רסיס שנפל מהלב שלי.

עד שלבסוף כבר לא נשאר ממני.

עד שלבסוף לקחת ממני הכל.

אהבה

ושנאה.

דמעות.

ועצב.

שמחה

וכאב.

אני עומדת על חוף לבן.

החול גרגירים ססגוניים של אור.

השמש עומדת במרכז.

שמש גדולה וחמה.

והים כחול נצחי.

ואתה עומד לידי.

ידיים רכות סביב מותני.

נשימתך החמה על עורפי.

קולך לוחש באוזני.

והפעם אתה נשאר איתי.

איתי לתמיד.

איתי במקום שממנו לא תוכל לעזוב.